מכתבים מכדור הארץ

הבורא ישב על כס מלכותו שקוע במחשבות. מאחוריו נפרשה יבשת הרקיע האינסופית, מוצפת בתפארת של אור וצבע. לפניו התרומם כקיר חלל הלילה השחור. קומתו העצומה התנשאה כהר טרשי לעבר הזנית וראשו השמימי זהר כשמש רחוקה. למרגלותיו עמדו שלוש דמויות ענק, ממוזערות כמעט עד כלות בהשוואה אליו, ראשיהן מגיעים לו עד הקרסוליים: המלאכים הבכירים.

 

כשסיים הבורא לחשוב אמר: "חשבתי. הביטו!"

 

הוא הרים את ידו ומזרקה של רסיסי אש פרצה ממנה. מיליון שמשות מרהיבות פילחו את החשיכה והמריאו הרחק הרחק, הולכות ומצטמקות בגודלן ובעוצמתן, חוצות את גבולותיו הרחוקים של החלל, עד שבסופו של דבר לא היו אלא ראשי סיכה זעירים, מנצנצים כיהלומים תחת גגו הקמור והרחב של היקום.

 

לאחר כשעה פוזרה המועצה העליונה.

 

כולם עזבו את הוד נוכחותו נפעמים ומהורהרים ופרשו לפינה שקטה, שם יוכלו לשוחח בחופשיות. איש מהם לא רצה, כנראה, להיות הראשון שידבר, למרות שכולם קיוו שאחד מהם יתחיל. בערה בהם התשוקה להחליף דעות על האירוע הגדול, אבל הם העדיפו לא להסגיר את עצמם עד שידעו מה חושבים האחרים. כך התגלגלה לה שיחה סתמית ומגומגמת על הא ועל דא, נסחבת בלאות בלי להגיע לשום מקום, עד שלבסוף אזר השטן אומץ, שמעולם לא חסר לו, ופרץ את המחסום ואמר: "רבותיי, אנחנו יודעים על מה אנחנו רוצים לדבר, אז בואו נעזוב את העמדת הפנים ונתחיל. אם זו דעתה של המועצה..."

 

"כן, כן!" התפרצו גבריאל ומיכאל לדבריו בהכרת תודה.

 

"מצוין, אז בואו נמשיך. חזינו במשהו מדהים, על זה כולנו ודאי מסכימים. השאלה אם יש לו משמעות אינה נוגעת לנו באופן אישי. מותר לנו לחשוב מה שנרצה, אבל עד כאן. מעבר לזה אין לנו שום זכות בחירה. לדעתי, החלל היה מספיק טוב כמו שהיה עד עכשיו, וגם שימושי. מקום קר וחשוך, חסר מנוחה מדי פעם, לאחר תקופה של מזג אויר שברירי במיוחד ושמיים מסנוורים לעייפה. אבל אלה פרטים חסרי חשיבות. הגורם החדש בשטח, הגורם האדיר הוא...מה, רבותי?

 

"ההמצאה וההצגה של החוק האוטומטי, זה שאין עליו פיקוח, זה שמסדיר את עצמו, החוק המושל באינסוף השמשות והעולמות החגים וטסים אי שם. עד היום לא עלה במוחו של אדוננו שום דבר דומה לזה. חוק אוטומטי, חוק מדויק וחד משמעי, חוק שאינו דורש שום השגחה, שום תיקון, שום עדכון, כל זמן שהנצח קיים! שמענו ממנו שאותם הגופים העצומים והרבים מספור ישוטו במרחבי החלל לאורך כל הזמנים, במהירות בלתי נתפשת, במסלולי ענק מעגליים, בלי להתנגש זה בזה ובלי לקצר או להאריך את הסיבוב, אף לא בשבריר שנייה, במשך אלפיים שנה! זה הפלא החדש והגדול מכולם. חוק אוטומטי! והוא נתן לו שם: חוק הטבע, ואמר שחוק הטבע הוא חוק האלוהים. אלה שמות נרדפים לאותו הדבר עצמו."

 

"כן," אמר מיכאל, "הוא אמר שהוא יכונן את חוק הטבע, חוק האלוהים, בכל תחומי ממלכתו, וסמכותו תהיה עליונה ובלתי ניתנת לערעור."

 

"וחוץ מזה," אמר גבריאל, "הוא אמר שעם הזמן הוא יברא חיות, שיהיו כפופות באופן דומה לאותו החוק."

 

"כן," אמר השטן, "שמעתי אותו, אבל לא הבנתי מה זה חיות. גבריאל?"

 

"מנין לי לדעת? מי בכלל יכול לדעת. זו מילה חדשה."

 

(הפסקה של שלוש מאות שנה בזמן השמימי, השווה למאה מיליון שנה בזמן כדור הארץ. נכנס מלאך שליח.)

 

"רבותיי, הוא עושה חיות. התואילו לבוא ולראות?"

 

הם הלכו, הם ראו, והם היו מבולבלים. מאוד מבולבלים. והבורא הבחין בכך ואמר: "תשאלו. אני אענה."

 

"אלוהיי," אמר השטן כשהוא קד קידה, "למה הם נועדו?"

 

"הם מעין ניסוי במוסר ובהתנהגות. כזה ראו וקדשו."

 

הם היו רבים מספור. הם היו פעלתנים. עסוקים, עסוקים כולם, בעיקר ברדיפה זה אחרי זה. לאחר שבחן אחד מהם במיקרוסקופ רב עוצמה אמר השטן: "אלוהיי, החיה הענקית הזאת הורגת חיות קטנות יותר."

 

"הנמר, כן. חוק הטבע שלו הוא האכזריות. וחוק הטבע הוא חוק האלוהים. הוא חייב לציית לו."

 

"כלומר, כשהוא מציית הוא לא מבצע שום עבירה, אלוהיי?"

 

"לא, הוא חף מפשע."

 

"והיצור השני הוא צנוע, אלוהיי, ומקבל עליו את המוות בלי להתנגד."

 

"הארנב, כן. אין לו אומץ. זה חוק הטבע שלו, חוק האלוהים. הוא חייב לציית לו."

 

"אם כך, לא יהיה הוגן לדרוש ממנו לנהוג בניגוד לטבע שלו ולהתנגד, אלוהיי?"

 

"לא. אי אפשר לדרוש משום יצור לנהוג בניגוד לחוק הטבע שלו, חוק האלוהים."

 

לאחר זמן רב ושאלות רבות אמר השטן: "העכביש הורג את הפרפר ואוכל אותו, הציפור הורגת את העכביש ואוכלת אותו, חתול הבר הורג את האווז, ה...טוב, כולם הורגים את כולם, זהו רצח לאורך כל הדרך, יש כאן אינספור יצורים וכולם הורגים והורגים והורגים. כולם רוצחים וכולם חפים מפשע, אלוהיי?"

 

"הם חפים מפשע. זה חוק הטבע שלהם, וחוק הטבע הוא תמיד חוק האלוהים. ועכשיו ראו, הביטו! יצור חדש, יצירת מופת: האדם!"

 

גברים, נשים, ילדים — הם באו בהמוניהם, בלהקות, בעדרים, במיליונים.

 

"מה תעשה איתם, אלוהיי?"

 

"אני אצוק בכל אחד מהם בנפרד, בצורות ובכמויות שונות, את סך התכונות המוסריות שפיזרתי בהדרגה, תכונה אחר תכונה, בין החיות הלא־מדברות: אומץ, פחדנות, אכזריות, רוך, הגינות, צדק, ערמומיות, בוגדנות, נדיבות, רשעות, חולי, תשוקה, חמלה, רחמים, טוהר, אנוכיות, מתיקות, כבוד, אהבה, שנאה, רמאות, אצילות, נאמנות, צביעות, יושר, חוסר הגינות — לכל אדם יהיו כל התכונות הללו והן יהוו את אישיותו. אצל אחדים יעלו התכונות הטובות והנאות על התכונות הרעות, והם ייקראו אנשים טובים. באחרים ישלטו התכונות הרעות והם ייקראו אנשים רעים. שימו לב, הביטו, הם נעלמים!"

 

"לאן הם הולכים, אלוהיי?"

 

"אל כדור הארץ, הם וכל ידידיהם בעלי החיים."

 

"מה זה כדור הארץ?"

 

"כדור קטן שעשיתי לפני זמן, שני זמנים וחצי. אתם ראיתם אותו, אבל לא שמתם לב אליו בתוך מפץ העולמות והשמשות שפרץ מתוך ידי. האדם הוא ניסוי. שאר החיות הן ניסוי אחר. רק הזמן ילמד אותנו אם היו שווים את הטירחה. ההצגה נגמרה, רבותיי, אתם יכולים לעזוב."

 

עברו כמה ימים, מה ששווה לפרק זמן ארוך (שלנו), כיוון שיום אחד בשמיים שווה לאלף שנים.

 

השטן העיר כמה הערות מלאות התפעלות על חלק מתוצריו הנוצצים של הבורא, הערות שבקריאה בין השורות היו מלאות סרקזם. הוא השמיע אותן בשקט לחבריו הנאמנים, המלאכים הבכירים, אבל הן הגיעו גם לאוזניהם של מלאכים פשוטים יותר, ואלה דיווחו עליהן למטה הפיקוד. השטן נידון לגירוש ליום אחד — יום השמיים. הוא היה רגיל לעונש הזה, בגלל לשונו הגמישה מדי. בעבר כבר הוגלה לא אחת אל החלל — כיוון שלא היה מקום אחר לשלוח אותו אליו — והיה מעופף לו, עייף ומשועמם, בלילה הנצחי ובקור הארקטי. אבל הפעם עלה בדעתו להמשיך הלאה ולהגיע לכדור הארץ, כדי לראות כיצד מתקדם הניסוי בבני האדם. ומדי פעם הוא כתב על זה הביתה, באופן פרטי, למלאך גבריאל ולמלאך מיכאל.