שׂנא אותה

כמה שנא אותה ורצה שתמות כבר. הו, כמה שנא. 

שנים ייחל טמיר שאשתו תמות, והרי, יש כל כך הרבה סיבות למות, כך סתם, באמצע החיים, אז למה לא היא? הוא גם קיווה שבמותה, תיקח איתה את שתי התולעוֹת שלה (כך כינה את שני בניהם), ששנאה הדדית רחשה בינם - הוא, על שום שחש כי הם בזים לו וחכמים ממנו, והם, על שום שהיו מודעים לכך שהם חכמים ממנו, ועל כן בזו לו. כמובן שהוא עצמו לא עשה דבר כדי לקדם את מותם של השלושה, חלילה, אחרי הכל, לא היה קרימינל, מרושע או נבל - רק אדם נורמטיבי שחש שחייו הם טעות גמורה, וקיווה שהטבע יתקן את הטעות בשבילו, בדרך מצערת, אך שהינה חוקית מאוד. אסור לקוות? הסוף, כפי שמצופה מספרים שכאלו, הוא רע, רע לתפארת, אבל הדרך לשם רצופה בהמון הומור שחור. אם אין לכם אחד, אולי מוטב שתבחרו בספר אחר. 

מתחילים.

 

יואב אלגרנטי חי עם בן זוג וכלב, וטוב להם מאוד ביחד (למרות שלכלב יש המון תלונות). זהו ספרו הראשון. יהיו עוד.