עד כלות
רגלים מתנודדות באוויר.
"נו, אז מה עכשיו?"
- מחכים.
"למה?"
- עד שיגמר האויר.
"וזה לוקח זמן?"
- כן.
"משעמם. גם הסבל לא הכי נעים".
- רוצה לראות דברים?
"כמו מה?"
- את כל חייך!
"אה, באמת שמעתי שזו אופציה".
- זו אופציה. לא ידעתי אם תרצה.
"את כל חיי?"
- הכל!
"גם את הרגעים הפחות משהו?"
- כן, גם אותם.
"אבל כמה עשורים בדקה וקצת? איך זה אפשרי?"
- זה אפשרי. אני מסוגל להרבה יותר, אתה יודע. בכל זאת, מוח...
"אוקי. אז כן. כדאי".
- יו הו, איזו התרגשות. תן לי רק לראות איך עושים את זה שניה. זו פעם ראשונה שלי...
ומקץ חלקיק שניה, כל חייו חלפו לנגד עיניו, עד שלשניהם אזל האוויר.
אבל חיים שלמים? הרי הללו מרתקים כמו סרט טיול ארוך, לפני שהוא עבר עריכה שהוציאה ממנו את כל התפל, והותירה רק רגעים ספורים שווי צפיה. ואיש, אפילו לא אותו אדם שצילם את הסרט, ונשא על כתפיו המותשות מצלמה כבדה לכל אורך הטיול (וכלל לא ראה את הנופים אלא דרך עדשתה הקטנה), אפילו הוא לא מעוניין במיוחד לראות את כל הסרט לפני שעבר עריכה. גם לו אין סבלנות. גם הוא אנושי. וכי גם נשא מצלמה, ולא ראה את הנופים, וגם ישב לצפות בסרט השלם, שרגעים ארוכים בו הם חסרי ערך בעליל? הגזמתם! אין בכם חמלה?!
וגם אנחנו, הקוראים, בני אנוש. לכך לא נסכים. חיים שלמים?! לא ולא! רוצים תקציר. דורשים עניין.
ובינינו...דבר מחייו השלמים לא היה מרתק דיו, בשביל שיכתב אודותיו ספר, אך חודשיו האחרונים דווקא כן, ועל כן נסתפק בהם.