1
הזימונית צפצפה בחוזקה והרעש העיר אותי. הרמתי מעט את ראשי מהכר ובעין פקוחה למחצה הצצתי בשעון הקיר שתלוי מעל דלת חדר השינה, השעה ארבע לפנות בוקר. הנחתי את ראשי חזרה על הכר ונשמתי עמוקות. ידעתי מניסיוני רב השנים כי הודעות שמתקבלות במכשיר הזימונית בשעות אלו אינן מבשרות טובות. עצמתי את עיניי במשך מספר שניות ולאחריהן הושטתי יד מגששת באפלה לעבר השידה שלצד מיטתי, אחזתי בזימונית, משכתי אותה אליי והפסקתי את הצפצוף המונוטוני. עכשיו הבטתי לימיני, אלונה ישנה שנת ישרים וחיוך קל נסוך על פניה, ואני נשמתי לרווחה והרהרתי, היא התרגלה לצלצול הטורדני של המכשיר או שהיא ישנה כמו בול עץ ואינה שומעת כלל? שפשפתי את עיניי והתחלתי לקרוא את ההודעות הרבות שהצטברו במכשיר הזעיר וחשבתי לעצמי, הגיע הזמן למחוק הודעות ישנות רבות, הן אינן רלוונטיות כבר. כשהגעתי להודעה שהתקבלה לפני כמה רגעים התיישבתי במהירות במיטה והמשפט "גבר ירוי נמצא בביתו בעיר בת ים ללא רוח חיים" הבהב מולי ללא הפסקה.
בלילה הקצר שחלף הספקתי לישון חמש שעות תמימות והבוקר שלי התחיל בטרם עלה השחר. השחלתי את כפות רגליי בתוך נעלי הבית החמימות וחמקתי בשקט מהמיטה, משתדל בכל מאודי, כמדי לילה, לא להעיר את אלונה זוגתי שעובדת משמרות ארוכות כאורך הגלות. דשדשתי ישירות אל מכונת הפלאים, מכונת הקפה שמוצבת במקום של כבוד על השיש במטבח ומצליחה להעיר אפילו מתים או מי שהספיקו לישון רק כמה שעות בודדות. לחצתי את כפתור ההפעלה הכסוף ואז נפתחה קפסולת הקפה בדרכה לכוס האספרסו הראשונה שלי בבוקר זה. בעודי נשען על הדלפק במטבח, נלחם בעייפות שעדיין אוחזת בי, בטלפון שמונח על השיש ליד מכונת הקפה הבהבה הודעת ווטסאפ נכנסת. אחזתי במכשיר שנמצא במצב שקט כמו בכל לילה והבטתי בצג.
"אתה בדרך?" נתקבלה ההודעה מבועז, רב פקד בועז, סגני וחברי הטוב שמלווה אותי מתחילת גיוסנו למשטרה לפני יותר משני עשורים. בכל תפקיד שמילאתי עד היום במסגרת שירותי במשטרה היה בועז סגני ויד ימיני וחשוב מזה, חברי הטוב ביותר.
"מסיים להתארגן ובעוד עשר קטנות אני בניידת" כתבתי לו חזרה ונעניתי בסמליל של אגודל מורם לאישור. לגמתי עוד כמה לגימות מעוררות מכוס הקפה הקטנה והנחתי אותה בכיור ליד כלי אוכל שנותרו בו מאמש. פסעתי בשקט חזרה לחדרי ולבשתי במהירות את המדים הכחולים והמגוהצים שהמתינו לי על הקולב, חגרתי את החגורה העבה, ניגשתי לכספת שבארון חדר השינה ושלפתי מתוכה את האקדח המשטרתי מדגם "יריחו" ותחבתי אותו לנרתיקו. ניגשתי אל השידה וסקרתי את דמותי בראי התלוי מעליה, מרוצה מהמראה הניבט אליי. כשאחזתי בבקבוקון הבושם והתזתי על פרק כף ידי מעט מתוכנו בתקווה שריחו ימתיק מעט את המראות והריחות המצפים לי בעיר השכנה, הבטתי בפניה השלוות של אלונה, שנראתה מצויה בעומק חלום מתוק. הפרחתי אליה נשיקה באוויר, נטלתי את צרור המפתחות הגדול ואת התיק שלי וחמקתי מהבית בזריזות נועל אחריי את הדלת ומדלג ישירות אל הניידת שהמתינה לי בחנייה. גם היא, כמוני, לא הספיקה לנוח אלא שעות בודדות. התנעתי את המכונית במהירות ומיד פתחתי את החלון שלצדי והדלקתי את האורות שעל גג הניידת, שהבהבו בצבעי אדום וכחול בנסיעתי המהירה ברחובות חולון, עיר מגוריי בשנים האחרונות. רעש המנוע הפר את השקט המוחלט ששרר ברחובות בשעה מוקדמת זו, בקו האופק השמש החלה לאותת על כוונתה לטפס מעלה כבכל יום חדש ואני הנחתי את זרועי המקופלת על החלון, רק קצה מרפקי מציץ ממנו, והבטתי במחזה המרהיב של אשמורת הבוקר המסתיימת לה. לחצתי את דוושת הגז והגברתי את מהירות נסיעתי בכבישים שהיו ריקים כמעט, שואף לריאותיי את ניחוח האוויר הייחודי ומזמזם לי את מנגינות השירים השקטים בתחנת הרדיו המקומית. הצצתי במראה שבמכונית, "מזל שהתגלחתי אתמול" הרהרתי בסיפוק וליטפתי את לחיי החלקה למשעי.
ממכשיר הניווט שאני נוהג להפעיל דרך קבע, גם כאשר הדרך מוכרת לי, בקע קול האישה המתכתי, בעוד כחמש דקות אגיע ליעד שנמסר לי בהודעה לזימונית. הושטתי את אצבעי אל הטלפון הקבוע ברכב וחייגתי לבועז.
"בוקר טוב" ענה לי לאחר מספר צלצולים "איפה אתה?" שאל בקול ערני.
"חמש דקות אני במקום" השבתי והאטתי את נסיעתי למראה הרמזור המתחלף לאדום.
"יש לך עוד פרטים על הירי בבת ים?" התעניינתי והנמכתי את עוצמת מכשיר הקשר.
"לא יותר ממה שאתה יודע" השיב בועז, "אני יוצא עכשיו מהבית, אגיע מעט אחריך" הוסיף.
"אמתין לך בחנייה בקרבת הבניין" השבתי וקולה המתכתי של האישה בתוכנת הניווט התערב בשיחה והודיע כי המרחק שלי ליעד הוא כמאתיים מטרים. "או-קיי" ענה בועז וניתק את השיחה.
האטתי את נסיעתי וכשהגעתי לכתובת המבוקשת ברחוב שבמערב בת ים החניתי את הניידת לצד המדרכה ודוממתי את מנוע הרכב. אחזתי בקופסת הסיגריות ויצאתי מהמכונית, נשענתי עליה והבטתי בסביבתי, לחוש אותה. בעוד מבטי שט על פני השכונה החדשה יחסית במערב העיר פתחתי את קופסת הסיגריות ומשכתי בשפתיי סיגריה אחת מתוכה, והצתי אותה במצית הזהוב. שאפתי מלוא ריאותיי עשן סמיך עשיר בניקוטין מהסיגריה הראשונה של הבוקר והמשכתי לסקור במבטי את האזור, פולט עשן סיגריות מנחיריי.
לעיניי נתגלתה שכונה חדשה יחסית במערב העיר, דשאים מוריקים עטורים באגלי טל ועצים צעירים שנשתלו לא מכבר וקישטו בירוק את אפרוריות הבניינים הרבים. "מתי הספיקו לבנות כאן?" תהיתי ושאפתי לריאותיי פעם נוספת את עשן הסיגריה. זיהיתי בנקל את הבניין המדובר לפי ניידת טיפול נמרץ שהוזעקה למקום והתמקמה במגרש החנייה שלו ועשרות שכנים ועוברי אורח סקרנים שגדשו את רחבתו, אחדים מהם בוהים בהתרחשות הלא־שגרתית שלפניהם ואחרים מתלחשים ביניהם.
הניידת של בועז התקרבה והוא האט כשזיהה אותי. סימנתי לו בידי לכיוון החנייה והוא אותת וחנה, יצא מהמכונית בטריקת דלת ונעל אותה בלחיצה על כפתור בשלט שבידו. בחיוך קל הוא התקדם לעברי.
"בוקר" אמרנו יחד והחלפנו חיבוק גברי.
"אני רואה שלשכנים יש נדודי שינה" צחקק והצביע על ההמון שהתגודד סביב הבניין. "לא עדיף לישון בשעה כזו?" שאל ואני פיהקתי בפה שהלך והתרחב ואיים לבלוע מעופפים קטנים שריחפו להם באוויר.
"צודק" השבתי לו והנהנתי בהסכמה. הבטתי בבניין הקרוב אלינו והצבעתי עליו, "זה המקום" אמרתי. יחד הרכבנו משקפי שמש כהים על פנינו והתחלנו לפסוע לעבר בניין חדש יחסית, ארבע עשרה קומות גובהו ובחזיתו מרפסות מרווחות במיוחד. חצינו את הכביש בצעדים מהירים, התקרבנו אל ההמון שהתגודד במקום וכמה סקרנים שזיהו את ניידות המשטרה הביטו בנו במבט השואל אלף שאלות, חלקם אף לא התאפקו ופנו אלינו בניסיון לדלות פיסות מידע.
"מה קרה פה?" נשאלה השאלה שוב ושוב מעברים שונים של קהל הסקרנים, "היה פה רצח?" העז לשאול אדם מבוגר בפנים מבועתות והביט בנו בתקווה לקבל מענה.
"אנחנו עדיין לא יודעים פרטים" השבתי בקצרה והמשכנו לפלס את דרכנו בעדינות ובנחישות בתוך חבורת המתגודדים. כשחלפנו על פניהם בשביל הגישה ראינו שוטרים נוספים שהגיעו למקום והחלו לתחום את הבניין בסרט אדום. הנהנו לשלום לשוטרים המסורים ואחד מהם אף טרח לעדכן אותנו כי עלינו להגיע לדירה בקומה השלישית. המשכנו ללכת בשביל המרוצף באבנים משתלבות בצבע אדום ונעצרנו מול דלת הכניסה לבניין, שהייתה פתוחה לרווחה. בועז החל לרחרח ולאחר שניות ספורות סתמנו את נחירי אפינו בלחיצה של אצבעותינו והריח החריף, שוב אותו הריח שנעשה מוכר יותר ויותר עם השנים, גרם לנו לעוות את פנינו.
האטנו את קצב נשימתנו ונכנסנו לבניין. חדר המדרגות היה אפוף ריח של מוות, הריח החריף הזה שאליו אי אפשר להתרגל לעולם, גבר בכל צעד שעשינו במעלה המדרגות אל זירת האירוע. "לפי עוצמת הריח יש סיכוי גדול שהמנוח מת לפני יומיים לפחות" אמר בועז, מתנשף במעלה המדרגות, ואני הנהנתי ובראשי חלפה מחשבה: כיצד אדם שוכב מת שעות רבות בדירה בבניין רב קומות, בשכונה הומה, ואף אחד לא שם לב לכך?
המשכנו לטפס במעלה הבניין, סוקרים במבטינו החדים את גרם המדרגות בניסיון לאתר פיסות מידע שישפכו מעט אור על מה שהתרחש כאן לפני שעות רבות. בהגיענו לקומה השלישית גילינו כי דלת הדירה הימנית פתוחה לרווחה ולפי עוצמת הריח החריף שבקע מתוכה שיערתי שזו הדירה המדוברת. בועז ואני עצרנו והבטנו מסביב כפי שאנחנו עושים בקביעות לפני שאנחנו נכנסים לזירת אירוע. בעוד אני סוקר במבטי את הכניסה הגיעו אנשי רפואה נוספים ושוטר מהמחלקה לזיהוי פלילי. לאחר אמירת שלום חפוז וסבב היכרות מהיר נכנסנו כולנו לדירה והבטנו לשמאלנו, אל סלון הבית. לעינינו נתגלה מחזה מחריד: גבר גדל גוף, ערום בפלג גופו העליון ושערו הדליל מאפיר, נראה בשנות השישים לחייו, יושב על רצפת הסלון בתוך שלולית של דם שרובה כבר יבש ונשען בגבו על הקיר, ידיו וראשו שמוטים מטה. לימינו מונח אקדח שלקנהו חובר משתיק קול וברקתו הימנית פעור פצע ירי גדול והדם הרב שניגר על פניו וגופו נקרש והתייבש.
אדם מהשורה שרואה מחזה כגון זה ודאי עלול להתעלף או לכל הפחות להקיא את נשמתו, אך אנו רגילים במראות ובריחות הללו ולכן בלענו מעט רוק וניגשנו להתחיל במלאכתנו. בועז ואני, וכמונו עשו אנשי הצוות הרפואי ואיש המחלקה לזיהוי פלילי, עטינו על ידינו כפפות גומי חד-פעמיות ולאחר מכן התקרבנו אל הגופה. כשעמדתי לידה כופפתי את ברכיי, רכנתי מעט אל האיש וסקרתי במבטי את דמותו הדוממת בעוד הצוות הרפואי מבצע בו בדיקות.
"אני מעריך שהוא מת לפני ארבעים ושמונה שעות לפחות" אמר הרופא בזמן שקבע את מותו לאחר בדיקה שנמשכה מספר דקות והחל לקפל את כליו ולהחזירם לתיקו. איש הזיהוי הפלילי המשיך במלאכתו. הוא צילם את טביעות האצבעות שנותרו בדירה על זגוגיות החלונות, הדלתות והידיות שלהן, ופיזר במברשת קטנה ושעירה את האבקה השחורה שנותרה על האקדח שלצד הגופה.
במבט ראשוני שבו סקרתי את הכניסה לדירה לא נראו לעיניי סימני פריצה אל הבית, אבל מניסיוני רב השנים אין לדעת בוודאות את אשר התרחש במקום, בעיקר בשלב כה מוקדם של החקירה, הכול ייתכן עד שנאסוף די ממצאים שיאפשרו לנו לחבר את כל פיסות הפאזל הטראגי. הרמתי את מבטי וסקרתי את הבית המרוהט באופן מינימלי – ספה ישנה עטופה בבד פרחוני ושולחן עתיק עשוי עץ זול ודהוי ומכשיר טלוויזיה מהדור הישן שהונח על גבי מזנון מתכת מאולתר בסלון, שולחן קטן בפינת האוכל וסביבו ארבעה כיסאות, על השולחן שאריות מזון שהספיקו להתייבש וכוס זכוכית גדולה במיוחד ובה שקיק יבש של תה ירוק. תהיתי אם התכולה הדלה של הדירה מעידה על מצבו הכלכלי של האדם שהתגורר בה והתחלתי לצלם את הרהיטים ואת כלי הבית כשאני עובר מחדר לחדר ומנסה לאתר ממצאים שישפכו אור על המקרה. כשהשפעת הריח החריף גברה חשתי בחילה קלה, כאב אחז בראשי ועיניי החלו לדמוע קמעה, אבל המשכתי לצלם באיפוק ומשכתי את שולי הגופייה הלבנה שלבשתי מתחת למדים, קירבתי אותה לפניי וכיסיתי בה את פי ואת אפי בתקווה להקל מעט על נשימתי. נמנעתי מנגיעה בחפצים וברהיטים ועצרתי את מלאכת הצילום רק כשבפתח חדר השינה עמד אדם צעיר. שמעתי אותו מברר בהיסוס אצל הצוותים שבחוץ מי הקצין הבכיר במקום. התקרבתי אליו.
"שלום אדוני הקצין, אני השכן ממול" אמר ואני הנהנתי בראשי והבטתי בו. "בלילה הרחתי ריח רע ומוזר ודפקתי בדלת הבית" הוסיף, "כשלא קיבלתי מענה לחצתי את הידית מטה והדלת נפתחה. הצצתי פנימה ומיד התקשרתי אליכם" סיים בשטף דיבור נרגש מעט.
"בוא" אמרתי לו והנחתי את ידי על כתפו. יצאנו מחדר השינה לכיוון הסלון ושם הבטתי בפניו וראיתי שעיניו קרועות לרווחה והוא מחוויר למראה הגופה בשלולית הדם המדיפה ריח חריף. סימנתי בידי לשוטר הזיהוי הפלילי להתקרב אלינו והשוטר עצר את מלאכתו, הניח את כליו וצעד לקראתנו כשהוא תולה בי מבט שואל.
"קח ממנו טביעות אצבעות" ביקשתי והצבעתי על השכן הצעיר שעל פניו נותר ההלם מהמראות הקשים.
"המטרה בלקיחת טביעות אצבעותיך היא נטרול שלהן משאר הטביעות שנמצא כאן בדירה" מיהרתי להרגיע אותו ולחצתי מעט את כתפו שעליה נותרה ידי, נראה שהקלתי במעט מהמתח שבו היה שרוי. ביקשתי ממנו, "תמתין לי בדירתך ועוד מעט אגש אליך לקחת עדות מסודרת", ולאחר שידיו הושחרו באבקת הזיהוי והוא הטביע את אצבעותיו בנייר השקוף למחצה, ניגב השכן את ידיו במטלית שהגשנו לו ויצא, כמעט מיד נעלם מאחורי דלת דירתו.
"תנחה את הצוותים לבצע בדיקות יסודיות בבית ואני אגש בינתיים לקחת עדות מהשכן" ביקשתי מבועז שהחל לפזר את הוראותיו לאנשי המקצוע שהמשיכו להתרוצץ בדירה. פסעתי לכיוון דלת הכניסה בדרך אל השכן המבוהל שהזעיק אותנו ועצרתי למשש את כיס חולצתי הימני, בליטה קטנה בו אישרה לי כי הבאתי עמי את מכשיר ההקלטה הזעיר. הוצאתי אותו ולחצתי על מתג ההפעלה, נורית ההקלטה האדומה החלה להבהב ואני תחבתי את המכשיר חזרה לכיס חולצתי ופסעתי עד לדירה ממול, נקשתי קלות על הדלת והמתנתי. בשמיעתי החדה זיהיתי רגליים מדשדשות לעבר הדלת שנפתחה לאחר שניות ספורות כדי פתח צר דיו לראות מי המקיש, פנים חיוורות ומבוהלות הציצו אליי מהחריץ.
"שלום" אמרתי בחיוכי החם ביותר, "באתי לשאול כמה שאלות" הוספתי והמשכתי לחייך בניסיון להשרות רוגע על השכן. הדלת נפתחה לרווחה ונכנסתי פנימה, נעצרתי במרכז הבית והבטתי סביב כהרגלי. הבית היה שונה בתכלית השינוי מדירת השכן שממנה יצאתי אך לפני רגע, מרוהט בטוב טעם ברהיטים ובמכשירי חשמל חדישים.
"שב" הזמין אותי בעל הבית הצעיר ופסע אל עבר המטבח, הנהנתי בראשי והתיישבתי על ספת העור בסלון. המתנתי בסבלנות עד שחזר עם שתי כוסות מלאות במיץ קר והניח אותן על השולחן. הוא הביט בי ועיניו צעקו מילים רבות שנתקעו במעלה גרונו, אך סירבו להתקדם.
"ספר לי קצת על עצמך בקצרה" פתחתי בשיחת חולין ושיוויתי לקולי רגיעה.
"קוראים לי ניר, אני רווק ומנהל חנות בגדים בעיר. בדירה הזו אני גר קצת יותר משלוש שנים", ענה ותלה בי את מבטו השואל. הבטתי לעברו וראיתי מעט פחד שזועק מעיניו, הנחתי שוב את ידי על כתפו על מנת להרגיע את חששו.
"ספר לי מה קרה אתמול בלילה" ביקשתי בטון שלו והבטתי בו בקשב והוא נראה חוכך בדעתו כבורר את המילים שעתידות לצאת מפיו.
"אתמול בערב סגרתי את החנות בשעה מאוחרת, בשעה עשר ליתר דיוק, הגעתי הביתה והכנתי לי משהו קל לאכול ולאחר מכן התקלחתי וניסיתי להירדם, ללא הצלחה" תמצת בשטף דיבור מהיר את רצף מעשיו מאמש והמשיך לתלות בי מבט שואל.
"כשעלית לדירה הרחת ריח מוזר או חריג בבניין?" שאלתי.
"היה ריח מוזר בבניין, אבל ייחסתי זאת לפחי הזבל, לפעמים הפחים עולים על גדותיהם. כשהגעתי לדירתי ועמדתי מול הדלת עוצמת הריח התגברה אבל התעלמתי ממנו" הוסיף להסביר.
"היית בקשר עם השכן?" התעניינתי ובחנתי את הבעות פניו ושפת גופו.
"הוא גר מולי, אבל לא היה בינינו קשר מעבר לאמירת שלום מנומסת. הדיירים בבניין שקטים מאוד, כל אחד חי את חייו. לדעתי, הוא חי לבד, אך בזמן האחרון ראיתי אישה צעירה שמגיעה אליו בתדירות גבוהה" אמר במהירות ועצר רק לשניות ספורות, להסדיר את נשימתו הנרגשת. לא שאלתי אותו עוד שאלות מיד, אפשרתי לו להירגע.
"בלילה" הוסיף ניר לאחר שנרגע מעט, "הריח היה ממש חריף ויצאתי לברר מה המקור שלו" שחזר, "עליתי שתי קומות והריח נחלש מעט, וגם כאשר ירדתי שתי קומות הריח נחלש, אז היה ברור שהוא מגיע מהקומה שלנו. התקרבתי לדלת השכן והריח החריף היה כבד מנשוא. עצרתי את נשימתי ודפקתי קלות על הדלת ואפילו לחצתי על הידית והדלת נפתחה מעט, גל של ריח הגיע לאפי וכמעט גרם לי להקיא את נשמתי. למרות זאת פתחתי את הדלת עוד קצת. הדירה הייתה מוארת, המנורות בסלון ובמטבח דלקו, הבטתי לשמאלי אל הסלון וראיתי את השכן יושב על הרצפה בתוך שלולית של דם" סיפר ניר והסתיר את פניו בידיו, ניכר בו זעזוע מזכר המראה שנגלה לעיניו.
"ראית או שמעת משהו חריג בימים האחרונים?" המשכתי לשאול.
"רוב היום אני בחנות" השיב בטון מתנצל, "אבל נדמה לי שהאישה הצעירה שהייתה בביתו לא הגיעה לכאן בימים האחרונים, אני לפחות לא נתקלתי בה" הוסיף ומבטו ננעץ במכשיר הטלוויזיה הכבוי. "אני לא מאמין שהיה רצח בבניין שלי" מלמל והחל לנענע בראשו לצדדים כשהוא אוחז בסנטרו.
"אל תמהר להסיק מסקנות" הרגעתי אותו "כל כיווני החקירה נבדקים כעת" הוספתי וקמתי ממושבי ובכך סימנתי שהחקירה הקצרה הסתיימה, התקדמתי לעבר דלת היציאה. "אני מודה לך על הפרטים" אמרתי לניר כשלחצתי את ידו והוא הנהן בראשו וסגר אחריי את הדלת, רעש סיבוב המפתח במנעול וצליל שקשוק שרשרת הביטחון של הדלת נשמעו היטב בחדר המדרגות.
