שירת הטבועים

פתח דבר

 

 

 

וַהֲגִירַת הוֹרַי לֹא נִרְגְּעָה בִּי.

דָּמִי מַמְשִׁיךְ עֲדַיִן לְשַׁקְשֵׁק בְּדַפְנוֹתַי

גַּם אַחַר שֶׁכְּבָר הֻנַּח הַכְּלִי עַל מְקוֹמוֹ.

וַהֲגִירַת הוֹרַי לֹא נִרְגְּעָה בִּי.

יהודה עמיחי1

 

הספר שירת הטבועים מבקש להציע קריאה חדשה בשירת דור המדינה, המזוהה במידה רבה עם חבורת "לקראת", שהתגבשה בראשית שנות החמישים. כתיבתו הייתה שונה לגמרי מכתיבת ספרַי הקודמים, שבהם ידעתי מלכתחילה מהן מטרות המחקר ומהי המסגרת התיאורטית שעתידה לשמש אותי. הפעם גיששתי לאורך זמן אחר פרספקטיבה תיאורטית ופרשנית שתסייע לי לנסח את הסיפור שביקשתי לספר. גם כאן התחלתי בשאלה היסטוריוגרפית ביקורתית על הדרך שבה חקר הספרות העברית תיאר את התגבשותה של שירת דור המדינה בשנות החמישים. סברתי שהנרטיב של שירה זו, שנתן זך, המשורר המשפיע ביותר בשירה העברית בשנות החמישים והשישים, ניסח במאמריו הביקורתיים, התקבל בהיסטוריוגרפיה של השירה ללא בחינה ביקורתית מספקת. למרות אהבתי הרבה לשירת זך חשבתי תחילה לקרוא לספר "נגד זך", על משקל הכותרת של נאום התביעה של אייסכינס נגד טימרכוס ביוון העתיקה - "נגד טימרכוס". וכך, אף על פי ששירתו ועמדותיו הפואטיות של זך היו לבו הפועם של המחקר מראשיתו, הכתיבה התמקדה בתחילה לא בו אלא במשוררים אחרים בני דורו שנאבקו בהשקפותיו וחרגו מהנרטיב הפואטי שניסח במאמריו שראו אור בעשורים אלו. התקדמתי אפוא בבחינת הפואטיקה של שירת התקופה, אך זמן רב נמנעתי מלכתוב על זך עצמו, שיצירתו הייתה המניע העיקרי לכתיבת הספר.

פריצת הדרך התרחשה רק כאשר עמדתי על הסיבות שמאחורי כתיבת הספר, שזמן רב נעלמו ממני. כאשר פניתי סוף כל סוף לכתיבה על זך עצמו ועל לשון הסודות שלו, שלעולם אינה מסגירה במפורש את מקורות צערו, הבנתי שאני מנסה לפענח את האקלים התרבותי והנפשי של שנות החמישים, השנים שבהן עלו הורי ארצה, השתקעו בה ועשו אותה לביתם. לפתע הבנתי שאבי ואמי, ילידי 1928 ו-1934, בהתאמה, היו בני גילם של משוררי דור המדינה. אמי עלתה לארץ מאקוודור ב-1950. היא מעולם לא הצליחה להסביר מדוע עזבה משפחתה את קיטו הבירה, שבה חיו הוריה ברווחה וניהלו את בית הקפה המשגשג בעיר. היא סיפרה בגעגועים על מיני הפירות הגדלים באקוודור, על החינוך בבית הספר הקתולי שבו למדה, בהיעדר קהילה יהודית, ועל מרגריטה, המשרתת האינדיאנית, שהייתה לה כאם. על שנותיה הראשונות בארץ לא סיפרה כמעט דבר, למעט אנקדוטות אחדות, שהבולטת שבהן הייתה תדהמתה למראה הירדן: "באקוודור זה בכלל לא היה נחשב נהר; אולי אפילו לא נחל. דבר כזה אפילו לא היו מסמנים במפה. אחרי שקראתי על הירדן בברית החדשה חשבתי שהוא יהיה גדול ומרשים כמו האמזונס". ידעתי שמשפחתה נפוצה לכל עבר: שניים משלושת אחיה היגרו לארצות הברית לאחר שלחמו במבצע קדש, והוריה שבו לאקוודור בשנות השישים. לעברית לא הייתה לה זיקה עמוקה. עד יום מותה העדיפה לקרוא בספרדית, בצרפתית או באנגלית. על קשיי ההגירה, שידעתי שהיו מנת חלקה, דיברה בצמצום רב.

אבי, שהגיע ארצה אף הוא ב-1950, היה חבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר" בסן חואן שבארגנטינה, ועלייתו - בניגוד לזו של אמי - הייתה אידיאולוגית במובהק. הוא נמנה עם גרעין שהתיישב בקיבוץ גזית, למרגלות התבור. גם הוא כמעט לא דיבר על השנים האלו. ידעתי כי בימי הפילוג בתנועה הקיבוצית הוא גורש מן הקיבוץ ועבר לחיפה עם אשתו הראשונה ובתם התינוקת. הוא הזכיר את תקופת הצנע בתחילת שנות החמישים, שבה "נתנו לכל אדם ביצה אחת לשבוע", וסיפר שלא השלים את לימודיו בטכניון בגלל קשיים כלכליים. ידעתי כה מעט על עברו עד שרק ב-1990, כשהתחלתי ללמוד יידיש בעת לימודי בברקלי, הבנתי שיידיש, ולא ספרדית, הייתה שפת האם שלו, ורק אז נודע לי מפיו כי למד אותה על בוריה ברשת החינוך המפוארת ע"ש שלום עליכם בארגנטינה. אז גם סיפר לי שהוריו הגיעו בעקבותיו לארץ וחיו כשנה בנתניה אך נאלצו לשוב לארגנטינה בשל המצב הכלכלי הקשה ששרר אז בארץ. הוא לא ראה אותם עוד. כשסיפר לי זאת היה ברור שתחושת האשמה צורבת בו גם ממרחק עשורים רבים.

הרצון להתערות ולהתאזרח בחברה ובתרבות הישראלית הוא שהביא את הורי לשתוק את חוויות ההגירה שלהם. אף על פי ששניהם דיברו ספרדית מילדותם, הלשון בבית הייתה עברית, ואף על פי ששניהם היו אנשים אקסטרוורטים ודעתנים שדיברו בהרחבה על נושאים אישיים ופוליטיים שנויים במחלוקת, על "כאב שתי המולדות" לא שוחחו. רק בערוב ימיהם, שנים רבות לאחר עלייתם ארצה, הרשו לעצמם לחוש ולבטא את געגועיהם לארצות מוצאם ולתרבויות ילדותם. ב-1978, כאשר נסע לבקר בארגנטינה, הבין אבי את מחיר ההגירה. כששב לארץ אמר: "כשראיתי את חברי הילדות שלי שנשארו כל חייהם בסן חואן הבנתי איזה חיים קשים היו לי. הם נראו לי צעירים ממני בעשרים שנה". ואמי, בשנותיה האחרונות, כשישים שנה לאחר עלייתה לארץ, אמרה, לאור אכזבתה מהמצב הפוליטי במדינה: "אני מתגעגעת לאקוודור". המפנה בכתיבת הספר התחולל כאשר הבנתי ש"הֲגִירַת הוֹרַי לֹא נִרְגְּעָה בִּי", בלשונו של עמיחי, וכי השתיקה של הורי משתקפת בשתיקותיהם של המשוררים שהספר מתמקד בהם ואשר לא מעטים מהם ידעו הגירה, עקירה ותלישות.

הספר הוא ניסיון לדובב את השתיקה הזאת, שהתבררה אט אט לא כשתיקה אחת אלא כהרבה שתיקות שונות, שכל אחת מהן דורשת דרך הקשבה ייחודית לה. אולם ניסיון מעין זה כרוך בהכרח בקושי לתת ביטוי בלשון למה שלא נאמר ולהתבונן בַּלא־מודע, שהניסיונות למפותו הם לעולם חלקיים וספקולטיביים. עם זאת, כאשר נוכחתי שהשתיקות של משוררי דור המדינה הן שעומדות במרכז הדיון בספר הצלחתי להבין כיצד להגיע אל לִבה של שירת זך, הבנויה כולה סביב תוכנה השתוק. ואכן, בשנות החמישים והשישים לא חשף זך ולו טפח מהביוגרפיה שלו ולא סיפק כל הנמקה ביוגרפית או אחרת לטון האלגי של שיריו, שמקורותיו נותרו לא ידועים. באמצעות האלגיה הלא־מובנת והלא־מנומקת סיפק זך לבני דורו - ולתרבות הישראלית הצעירה - דרך לבטא בעקיפין את מה שיכונה במחקר זה "המלנכוליה של הריבונות". ייתכן שבהסתייגותו העקבית של זך מכל דיון ביוגרפי ותמאטי יש כדי להסביר את הנרטיב ההיסטוריוגרפי שהציע להבנת שירת התקופה, נרטיב שהוא צורני בעיקרו. את הנהייה של זך אל הצורני ניתן לקרוא לא רק כהפניית עורף לביוגרפיה האישית אלא גם כביטוי להדחקה תרבותית רחבה.

המודחק התרבותי - שהוא במידה רבה הלא־מודע הפוליטי, בלשונו של פרדריק ג'יימסון - נעשה בהדרגה לנושא הגלוי של הספר. אף על פי שהספר אינו עוסק בכל המשוררים המרכזיים של שנות החמישים, הוא מנסה ללכוד את הלך הרוח של תקופה זו. כמו כל תיאור היסטורי, גם הנרטיב המוצע כאן חסר ומחורר. פרנקו מורטי ציין שאפילו מחקרו המקיף על הספרות המערב־אירופית בשנים 1790-1930 אינו מבוסס אלא על "שבריר קאנוני מתוכה, שלא מייצג ולו אחוז אחד מכלל הספרות שיצאה לאור".2 לדבריו, בבריטניה לבדה פורסמו במהלך המאה התשע עשרה לכל הפחות שלושים אלף רומנים (ויש הסוברים כי המספר אף כפול מכך), אך המחקר חוזר ומתייחס שוב ושוב אל מספר מצומצם מאוד של יצירות קאנוניות. בעקבות מרגרט כהן מכנה מורטי את הקורפוס הענק הזה, שאינו זוכה לשום עיון ביקורתי, "הלא־נקרא הגדול". מטבע הדברים, היקפם של הטקסטים שנכתבו בשנות החמישים והשישים בשירה העברית מצומצם בהרבה מזה ששימש לכתיבת ספרו של מורטי, אולם גם שירת הטבועים מתמקד בשבריר קאנוני מתוך הטקסטים שנכתבו ופורסמו בשנים אלו ואינו דן ביצירתם של משוררים מרכזיים כגון יהודה עמיחי ודוד אבידן, או בזו של משוררים אחרים בני הדור, ובהם משה דור, אריה סיון, ישראל פנקס ואורי ברנשטיין, שתפסו מקום חשוב בחבורות הספרותיות בנות הזמן.3 עם זאת, התזות המרכזיות במחקר מבקשות כאמור ללכוד הלך רוח ואקלים תרבותי החורגים מן הטקסטים הנדונים בספר, ודומה שיש בהן כדי להאיר קורפוסים שיריים שאינם נדונים כאן במישרין.

עם הזמן החלו כמה מן היוצרים שפעלו בשנות החמישים לכתוב, בדיעבד, על עברם השתוק ועל הקשיים שחוו באותה עת. במאמר שפרסם ב-2008 על שירת עמיחי כתב בנימין הרשב (שבשמו בנימין הרושובסקי, או ה. בנימין, היה מהמרכזיים שבחברי "לקראת") כי "אחרי שהשגנו מדינה, דיכאון חברתי עמוק השתרר בישראל".4 הניסיון לדובב את מה שהרשב מכנה "דיכאון חברתי" אינו עניין של מה בכך, הן משום שביטויו הישיר בשירה בת הזמן היה כמעט בגדר טאבו והן משום שבמאמריו הביקורתיים הציג זך, לפחות במובלע, עמדה שלפיה בשירת בני דורו יש משום התגברות וניצחון - על זיקת המשוררים בני הדור הקודם למפלגות פוליטיות, על הדיבור הקולקטיבי שאימצו משוררים אלו בכתיבתם, על לשונם המליצית, על נטייתם להשתמש בצורות שיריות סגורות. דברים אלו של זך, שקנו להם אחיזה של ממש בשיח הביקורתי, העניקו לשירת דור המדינה הילה של ניצחון שהסוותה את המלנכוליה העמוקה העומדת בבסיסה. תיאורו של "דיכאון חברתי" זה, "המלנכוליה של הריבונות", הוא הציר של שירת הטבועים.

למעט ההקדמה והפרק הראשון, המציגים את נושאי הספר, כל אחד מפרקי הספר עוסק בכתיבה של משורר או משוררת מסוימים, ובכל הפרקים האלו נוכח זך, ולו בעקיפין, כצל. כך, למשל, בפרק על עיר היונה של נתן אלתרמן מושם דגש על נוכחותו של זך ברקע כתיבת הספר והוצאתו לאור: במסיבה שהתקיימה ב-1957 בביתם של אידה צורית ואהרן מגד לרגל הופעת הספר ביקש אלתרמן לשמוע את דעתו של זך על הספר, וכשהלה סירב לדבר תקף אלתרמן בבוטות את שירת הדור הצעיר. לאחר שפרסם זך את מאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן" ב-1959 נפגשו שני המשוררים ב"כסית" - פגישה שיעקב אורלנד כתב עליה ברגישות רבה בקובץ שירים העוסק בדמותו של אלתרמן. הפרק על אבות ישורון נפתח בהליכה של שלושה ממשוררי "לקראת" - דור, זך וסיון - אל המשורר המותקף והנידח, שעמדתו השירית וסרבנותו הפוליטית מצאו חן בעיניהם והם אימצו אותו אל לבם. בפרק על דן פגיס מובא שיר סאטירי גנוז שנכתב ב-1960 בערך והמכוון ככל הנראה נגד זך, אף על פי שאינו נוקב בשמו; פגיס תיאר בו את הקרבות הספרותיים של התקופה במונחים לא מחמיאים וחשף את סלידתו מרטוריקת ה"אני" הלוחמנית של בני דורו, משוררי דור המדינה, ובראשם זך. גם הפרק על דליה רביקוביץ דן, בין היתר, בהתקפות של זך נגד אלתרמן: למרות קרבתה הגוברת והולכת לשירת זך העמידה רביקוביץ את עצמה בתווך, בין שני המשוררים, וב-1966 אף כתבה מאמר פולמוסי המכוון נגד זך ומגן על החגיגיות ועל התיאטרליות של שירת אלתרמן. ניתן אפוא לומר שפולמוס זך־אלתרמן, שפרץ במלוא עוזו ב-1959, עומד במרכז הספר, והוא משמש כרקע לכל פרקיו. מבנה זה יוצר חזרות אולם הן משלימות זו את זו, והעדפתי להותיר אותן על כנן כדי להדגיש את החוט השוזר יחד את פרקי הספר.

 

בתהליך הכתיבה נעזרתי בחברות ובחברים רבים שרעיונותיהם נשזרו ברעיונותי ללא הפרד. קריאותיהם, הערותיהם ותיקוניהם ניכרים בכל עמוד מעמודי הספר. ראשית כול אני רוצה להודות לשני עוזרי מחקר נפלאים שבזכותם הספר הזה הושלם: נדב ליניאל החל לסייע לי במהלך תקופה אישית קשה ועזר לי לחצות מכשולים שעמדו בדרכי; הודות לו שבתי אל הכתיבה לאחר הפסקה ארוכה. לאחר שנסע להשלים את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת מישיגן נעזרתי בגיא ארליך, שהתגלה כעוזר מחקר מסור ורב־כישרון. שניהם היו בני שיח קשובים וחכמים. ככל שהתקדמתי בכתיבה נזכרתי שוב ושוב בדורית מאירוביץ ז"ל, ששיעור על זך ואלתרמן ששמעתי אצלה בראשית לימודי נחקק בזיכרוני. חנה קרונפלד הייתה נמענת סמויה לכל אורך תהליך הכתיבה; אהבתנו המשותפת לשירת דור המדינה ושיחותינו לאורך כעשרים שנה הזינו את המחקר מראשיתו. את הדברים שלמדתי ממנה אי אפשר לסכם בהערות שוליים. חברי בחוג לספרות באוניברסיטת תל־אביב סיפקו לי סביבה דיאלוגית ומפרה שהייתה מאתגרת ותומכת בעת ובעונה אחת. אורי ש. כהן היה שותף מאתגר למחשבותי על הספרות העברית בשנות החמישים והשישים ועבודתו על "הנוסח הביטחוני" ליוותה כהד את ספרי והעשירה את כתיבתי. אבנר הולצמן קרא טיוטות של פרקים אחדים, העיר הערות חשובות והִפנה אותי למקורות רבים. יחיל צבן הציע קריאות נדיבות רוח והבין את מהלכי עבודתי ומשמעויותיהם עוד בטרם נוסחו היטב. מיכל ארבל הייתה, כתמיד, בת שיח בכל שלבי הכתיבה והציעה תיקונים, דגשים והבהרות. איריס מילנר דנה עמי בעמקות בממד הפסיכואנליטי של הדיון. דרור משעני האמין בחשיבות הפרויקט כולו אף יותר ממני. אורית מיטל, מנחם פרי, שאול סתר וגלילי שחר קראו אחדים מן הפרקים ולא חסכו ממני ביקורת והצעות לשיפור. רונית מטלון, שהספר מוקדש לה, קראה את כתב היד ודיברה עליו בתבונה וברגישות רבה בטקס שבו הוכרז כזוכה בפרס בהט לשנת 2015. לא סיפרתי לה שבכוונתי להקדיש לה את הספר משום שרציתי להפתיעה. מי יכול היה לדעת שהוא יצא לאור רק לאחר מותה. גדעון טיקוצקי שיתף אותי בנדיבות בממצאים ארכיוניים רבים שהעלה במהלך כתיבת עבודת הדוקטור שלו על דליה רביקוביץ; בהקשר זה אני מודה לעובדי ארכיון גנזים על הרשות להשתמש במסמכים שנמצאו בארכיון. תלמידי הסמינר "טראומה ולאומיות בשירה העברית", שלימדתי באוניברסיטת תל־אביב ב-2012, שאלו והִקשו, ובכך סייעו לי לחדד את מחשבותי. חברתי דינה הורביץ ערכה את הספר בחוכמה ובטעם ותיקנה, ככל יכולתה, טעויות ואי־דיוקים, ויונתן תדמור התקין בכישרון רב את המפתחות לספר.

אני מבקש להודות לבעלי זכויות היוצרים ולהוצאות הספרים שהתירו לי לצטט משיריהם של המשוררים שהספר עוסק בהם, וכן להוצאות הספרים ולכתבי העת שבהם הופיעו גרסאות מוקדמות - ובדרך כלל לא מלאות - של כמה מפרקי הספר: הפרק "עיר היונה ושיח האדון" ראה אור בכתב העת אות (2017); חלק מהפרק על אבות ישורון ראה אור בכותרת "תפנית הנשימה של אבות ישורון" בכתב העת בקורת ופרשנות (2017); הפרק "זיכרון ללא סובייקט: דן פגיס ושירת דור המדינה" נכלל בחלקו בספר דן פגיס: מחקרים ותעודות בעריכת חנן חבר (מוסד ביאליק, 2016); וגרסה שונה של הפרק "'להאציל אלגנטיות לסבל': על מקומה של דליה רביקוביץ בשירת דור המדינה" ראתה אור בכתב העת מחקרי ירושלים בספרות עברית (2008).

תודה מיוחדת אני חב לשושי לבר ולשרון חנוכה בן־שימול מהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה על טיפולן המסור בהפקת הספר, לדפנה ארדינסט־וולקן, העורכת הראשית של ההוצאה, ולוועדת פרס בהט, שמצאה את הספר ראוי לפרס.