היא מכילה את הכאב, מכילה אותו היטב. זה ברור מהרגע שבו היא נכנסת לבית הקפה במרכז העיר פָּאלוֹ אַלְטוֹ. היא תלויה על זרועו של גבר גבוה ורזה עם שיער סתור בקפידה, זיפים בני יומיים, ומשקפי שמש סטייל בונו. או אולי יותר נכון לומר, הוא תלוי על זרועה, אגרופו כרוך סביב השריר הדו־ראשי הצנום שלה, והוא מנווט אותה תוך הדגשת הבעלות שלו עליה. היא מעווה את פניה לנוכח הלחץ של אחיזתו, מרשה לעצמה כיווץ זעיר של עינה הימנית, אבל מצליחה להבזיק שבריר של חיוך. היא למודת ניסיון.
מאחוריהם פוסע שומר ראש גבוה ורחב חזה. לפי התספורת וההליכה ניתן לדעת שהוא איש צבא לשעבר. הבעת הכבוד שעל פניו מרמזת על כך שכאשר נדרש הדבר, הוא משמש גם כעוזר אישי, כפי שנהוג בחוגי הסילון העשירים ביותר. הוא צעיר, אחוזי השומן בגופו שואפים לאפס ושריריו עוטפים אותו כמו שריון.
בפינת בית הקפה אדם מבחין בפמליה הקטנה הזו מעל ספל מורם של אספרסו. הוא בערך בן שלושים, לא נאה במיוחד, נחבא אל הכלים. סתם בחור ממוצע. לרגליו מונחת שקית גבשושית עם ציוד לראיית לילה שהוא קיבל לפני כמה שעות מבעד לדלת אחורית של משרד בסאנד היל, בתמורה לחבילה מגולגלת של מזומנים. הוא לא לקוח קבוע באזור המפרץ. אחרי שהוא אסף את מה שהגיע לאסוף, הוא עצר לקפה מהיר לפני הנסיעה בת חמש השעות בחזרה ללוס אנג'לס. אבל עכשיו מתעוררת סקרנותו למראה האישה והגבר הנועץ בה את אחיזתו.
אל בית הקפה בשדרות האוניברסיטה מגיעים כל מיני לקוחות — או ליתר דיוק, כל מיני לקוחות מעמק הסיליקון. שלישיית מהנדסים סקנדינבים בנעלי דוקרס וחולצות מכופתרות עם שרוולים קצרים. יזמים־בעיני־עצמם רוכנים מעל לפטופים דקים וכסופים, לראשיהם אוזניות. בני עשרים ומשהו בכפכפי הוויאנס לוגמים קפה טרנדי, מחזיקי מפתחות בסגנון טבעות טיפוס מתנדנדים ממכנסיהם. הקירות הספונים עץ נודפים ריחות קפה גוואטמלי ושאפתנות, והאוויר רוטט מקפאין ומדיבורים במבטאים שונים, משתוקקים לרַצוֹת.
עם כניסתו של הזוג, הפעילות נפסקת לרגע, אבל למרבה ההפתעה לא בגלל יופייה הניכר של האישה — יופי מערב־תיכוני. הסיבה לרחש העולה היא כנראה הגבר במשקפי השמש הצהבהבים. מהלחישות הנשמעות מסביב בוקע שֵם — סטיב רָדאק.
הצופה בשולחן הפינתי מוריד את כוס הקפה שלו אל התחתית הקטנה. השם מתגלגל לרגע במוחו לפני שהוא נופל למקומו כמו אסימון. רדאק הוא סיפור הצלחה הייטקיסטי ענק, מה שהופך אותו באזורים אלה לאיש אצולה. הוא אינו מודע לתשומת הלב סביבו, או סביר יותר להניח - מורגל בה. ברכיו מרקדות מתחת למכנסיים תפורים בהזמנה. סיגריה כבויה מבצבצת משפתיו. זיעה נוצצת בקו השיער שלו. הוא נראה "דלוק" מחומר כלשהו, וניתן להבחין שזה מצב די רגיל עבורו.
רדאק מורה לשומר הראש להביא לו "דֶד אַיי" — קפה מחוזק בשלושה שוטים של אספרסו — ומוביל את האישה לעבר אחד השולחנות, אצבעותיו עדיין שוקעות בעורה החיוור והחלק. הלקוחות זזים הצידה ומְפַנים להם מעבר. ליד השולחן האישה אומרת, "אתה מוכן שניקח את הקפה איתנו?" והוא מחליק את ידו אל שורש כף היד שלה ומסובב אותו באכזריות. שפתיה המלאות נפשקות, אך היא לא מוציאה הגה. היא מרכינה את ראשה ומתיישבת, עיני הברקת שלה עמומות במקצת. צד אחד של צווארה מנוקד בחבורות דהויות ברוחב אצבע. אפה נוטה מעט ימינה ונמשים פזורים על גשר האף, ושיניה הקדמיות בולטות מעט בסגנון בריז'יט ברדו. היא מהממת, אך מאחורי תווי פניה יש ריק מסוים — משהו שטוח כתוצאה מטראומה חוזרת ונשנית.
הצופה בשולחן הפינתי מכיר את ההבעה הזאת. הוא מכיר אותה היטב.
כל חייו הוא חי בקרבה לטראומה, ולרוב היה זה שגרם לה. הוא מוכר לאחדים כאֶוָואן סְמוֹק, למעטים הוא מוכר כיתום X. אבל עבור רובם הוא אינו מוכר כלל.
הוא מחליט להאריך את ביקורו במפרץ.
