פליטים

הוא צלצל בפעמון הדלת, מסדיר את נשימותיו לאחר טיפוס של שלוש קומות ברגל. צעדים מהוססים נשמעו מהצד השני. חריץ קטן נפתח, ואישה כהת פנים ונוגת עיניים הביטה בו בתמיהה.

פגישה ראשונה והוא מאחר, מזיע ומתנשף.

הם עמדו כך כמה שניות דוממות, ואז היא אמרה באנגלית במבטא הודי ובניגון שזיהה מהטיול אחרי הצבא:

"Good day to you. Are you here for Mister Yaakov? Please come in."

היא פינתה לו את הכניסה והוסיפה בשקט:

"Are you the student that is about to assist him? And what is your good name, if I may ask?"

"גדעון," הוא השיב בשקט, מחפש בעיניו את הזקן. זה כמו לפתוח מעטפה של מכתב רשמי, חשב, שעדיין לא ידוע מה כתוב בו. יש ציפייה דרוכה להפתעה.

האישה הובילה אותו אל מרפסת גדולה. אדם מבוגר ישב ליד שולחן, ראשו מופנה לעבר הפתח בסקרנות.

"אני גדעון, גדעון רם."

האיש חייך והושיט בכבדות יד קמוטה. "יעקב קופרשטיין."

גדעון התיישב, והם שתקו ובחנו זה את זה. גדעון היה נבוך ולא ידע איך מתחילים, ויעקב נראה משועשע בשל המבוכה הזאת. אחר כך אמר יעקב: "נו," כאילו כדי לרמוז שצריך להתחיל איכשהו, ואחרי עוד כמה שניות שותקות אמר שוב: "נו." ואז הוסיף: "אז אפשר להציע לך משהו לשתות?"

"כן, תודה," נפלט לו קול קצת צרוד.

"תגיד לגיטה," הוא הצביע על האישה ההודית שעמדה כל אותה העת בכניסה למרפסת, בוחנת בדאגה את המפגש.

You want" לשתות, Sir?"

גדעון שאל אם יש משהו קר, מים קרים, וגיטה הנידה את ראשה מצד לצד לשלילה. גדעון חייך אליה. הטיול שלו בהודו אחרי הצבא לימד אותו שתנועת הלאו הזאת פירושה תשובה חיובית.

"please sir, in a minute I will bring you very cold water"

גדעון לא הרגיש מוכן. הוא חשב הרבה על המפגש הזה בימים האחרונים, אבל עכשיו תקף אותו חוסר ביטחון בשל האיש שישב ונראה כאילו מחכה שמשהו יקרה.

פרצופו של הזקן היה חיוור, אף אדמדם עם נימי דם בולטים, ידיים שרועדות קלות ועיניים חדות ובורקות.

"נו," חזר הזקן, "אז מה אתה מציע שנעשה?"

לשאלה הזאת גדעון דווקא התכונן. פתאום חזר אליו שוב כל מה שהתלבט בו בימים האחרונים לקראת הפגישה הזאת.

"חשבתי על כמה דברים... אנחנו יכולים לקרוא... זאת אומרת, אני יכול לקרוא לך ספרים, אנחנו יכולים סתם לשבת ולשוחח, אני גם יכול לסדר בשבילך עניינים בכל מיני מקומות כמו עירייה או ביטוח לאומי, ואנחנו גם יכולים לרדת ולטייל ברחוב או בגינה. בקיצור, מה שאתה מעדיף."

יעקב חייך, והעיניים שלו נצצו במבט אירוני.

"אז מה? אתה יודע לתקן דברים ולסדר דברים, ואפילו לקרוא? נו. נשמע מעניין. אם כי אני אינני חפץ לא בסידורים ולא בתיקונים. אבל לרדת ולטייל נשמע לי טוב."

גדעון לגם מהמים הקרים. טיול משמעו שהוא יצטרך להיות כאן זמן רב יותר ממה שתכנן לפגישה היום, אולם הוא כאן בשביל האיש הזה. ואם הוא רוצה לטייל, זה מה שצריך לעשות. יעקב פתר לו את ההתלבטות וכיסה בכף יד קמוטה וקצת רועדת את כף ידו.

"שמע, גדעון רם. היום אנחנו נשב לנו פה במרפסת. נסתכל על החצר האחורית המלוכלכת הנשקפת מהבית שלי, ואתה תספר לי על עצמך. מה אתה לומד? היכן אתה מתגורר? מאיפה הוריך ומה הם עושים? ועוד כל מיני דברים שכאלה. ובפעם הבאה, עלינו לטובה, נצא לטייל ונשב על ספסל. ולגבי הפעם שאחריה כבר נראה מה ילד יום."

גיטה נכנסה והביאה כוס תה ליעקב וביסקוויט פתי בר בצלוחית. גדעון מתח את רגליו והציץ בשעון שבטלפון. יש עוד זמן עד ההרצאה הבאה. הוא שלח יד לביסקוויטים אבל ויתר, ולא לקח מהם.

הוא התחיל לדבר כמו בריאיון העבודה שהיה בו לפני זמן מה. תחילה היה לו קול נמוך ומחוספס קצת, כנראה מהתרגשות, ואחר כך הקול נהיה צלול יותר.

"אני סטודנט לראיית חשבון, שנה שנייה."

"יפה, יפה... ואתה אוהב את זה?" שאל יעקב.

"לא מת על זה, אבל זאת אמורה להיות פרנסה טובה."

הזקן צחקק, "כן, אני מבין. פרנסה. נו. תמשיך."

"בצבא הייתי בסיירת צנחנים. הרבה שטחים ועזה וגם קצת דברים אחרים. אחר כך נסעתי להודו לחצי שנה, ואז התחלתי ללמוד."

"צבא זה קשה," התערב יעקב, "והודו זה כנראה משהו שאתם עושים כולכם. גם הנכדים שלי נסעו להודו."

גדעון שתק קצת, כי לא ידע אם הוא צריך להגיב על עניין הצבא והודו, אחר כך המשיך:

"אני גר בדירה שכורה בפלורנטין, עובד במלצרות, וההורים קצת עוזרים. וזהו, פחות או יותר."

יעקב לגם בקולניות מהתה.

"וחברה יש לך?"

"יש. גם היא בתל אביב."

"נו. וההורים?"

"ההורים גרים בבאר שבע. אבא היה מורה ויצא לפנסיה מוקדמת, ואימא עדיין עובדת כמזכירה רפואית בסורוקה."

"מורה זה טוב," אמר יעקב, "גם מזכירה רפואית זה טוב. פנסיה מוקדמת זה לא כל כך טוב, אבל לא נורא."

גדעון הסכים. הוא נזכר באביו בימים הראשונים לפנסיה, מסתובב בבית בחוסר מעש, מחפש תעסוקה. לא טוב, אבל זה באמת לא היה נורא.

"נו. ומה תעשה אחר כך עם הראיית חשבון שלך?" יעקב חזר לעניין הלימודים.

"אני ממש לא יודע. מצד אחד, זה מקצוע מכניס. מצד שני, אני מחפש הרבה..."

הוא לא ידע אם להמשיך את המשפט. מחפש הרבה. הוא שמע את קולה של הילית. זה הביטוי שלה, "מחפש הרבה", "לא מתייצב על שום דבר קבוע", "לא מתמיד", וכשהוא העיר לה ששנה שנייה בראיית חשבון זאת בכל זאת התייצבות על משהו, ההערה שלו הרגיזה אותה, והיא השמיעה חרחור בוז ואמרה שאם בכל בוקר כשהוא קם מהמיטה הוא מסתובב בדירה כמו נמר בגן החיות התנכי ובקושי מכריח את עצמו ללכת לאוניברסיטה, אז זו לא ממש התייצבות. התיאור המדויק שלה את הבקרים שלו לא היה מעודד ולא מדרבן לשינוי אלא הביע תסכול.