אפריטיף בארומה איטלקית
מי לא אוהב את השפה האיטלקית?
השפה המֶלוֹדית, הרומנטית אך גם העסיסית, השפה ששרה, שמתנגנת בראש ושכבר בהגיית מילותיה מזמינה לטיול מלא צלילים, צבעים וטעמים.
אני מאוהבת בה ללא תנאי ועד מעל לאוזנַַי, וכיוון שלא נולדתי בארץ המגף והמגפיים האולטימטיביים, ואף לא באחד האיים הקסומים שלה, למדתי את שפתה במסגרת המכון לתרבות איטליה שבתל אביב.
אגב, בוודאי תסכימו אתי ש-Istituto Italiano di Cultura נשמע יותר סקסי מאשר "מכון לתרבות איטליה", לא כן? גם אם שם התואר "סקסי", מרוב שהפך לטרנדי, השתלט על תחומים לא לו, יש במילה זאת עצמה איזו תהודה מיידית, מושכת ומסקרנת.
אבל לאחר סטייה קלה מהנושא העיקרי שיעסיק אותי בדפים הבאים אחזור לעת עתה למכון לתרבות איטליה. הקורסים לשפה האיטלקית של ה-Istituto מעושרים באירועי תרבות מגוונים בתחומי המוזיקה, הספרות, האמנות הפלסטית, הארכיטקטורה והעיצוב, הגסטרונומיה וכולי. האחרונה ברשימה הלא-גמורה שלי מלווה לעתים בהתנסויות מעשיות וטעימות, כי איך אפשר לוותר על פסטה עם כמהין, על גבינת פרמזן מקורית (parmigiano reggiano), על יין הקִיָאנְטִי (chianti), וכמובן על ה-gelato, הגלידה האיטלקית במגוון הניחוחות, הצבעים, הטעמים והמרקמים, שנמסה בפה ומחוללת תוך כדי הפתעות קריספיות?
בין יתר מוקדי המשיכה, המכון לתרבות איטליה של תל אביב מארגן מדי פעם טיולים בעקבות הרומאים שהגיעו במסע הכיבושים שלהם לקיסריה, לעכו, לבית שאן, לשוּנִי ולאפולוניה.
לאיטלקים של היום חשובים לא רק השרידים הארכאולוגיים המרשימים שמעידים על הישגיהם הצבאיים וההנדסיים של אבות אבותיהם באזורנו, אלא בעיקר ההשפעה התרבותית מאז ועד ימינו, כולל הפצת השפה היפהפייה שלהם. ולמה לא? הרי שני הצדדים יוצאים מזה ברווח, ואני בעד.
