משם ומכאן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

סופי רחלנקו

סופי רַחְלֶנקו (בלועזית: Sophie Rachlenko; נולדה ב-3 בינואר 1947) היא אמנית, ציירת וסופרת ישראלית.

תערוכות יחיד
"Reflets de liberté" ("השתקפויות החירות") באליאנס פראנסז (Alliance Française) בירושלים, חורף 1988. אוצר: מנהל אליאנס ז'אן-לואי בוסאבי.
"Reflets de liberté" ("השתקפויות החירות") במוזיאון Bartholdi שבקולמר, צרפת, יולי 1988. אוצר: מנהל מוזיאון ברתולדי, ז'אן-מרי שמיט.
"Renaissance de feuilles mortes" ("רנסאנס עלי שלכת"), אליאנס פראנסז בירושלים, 1990. אוצר: ז'אן-לואי בוסאבי.
"מוצרטיסימו", אגודת יובל - מועדון מוזיקלי שבבית יד לבנים ברמת השרון, ינואר 1991. אוצרת: טלי ירון.
"!L'Art français, ça colle", תערוכת קולאז'ים בנושא האמנות הצרפתית, במכון לתרבות צרפת, יולי 1992. אוצר: מנהל המכון, כריסטיאן דלקמפאן.
"נחל התנינים", תערוכת אקוורלים על פי סרטו של אהוד מנור, בית תרבות על שם טיכו שבבנימינה, יום העצמאות 1993.
ספרים שפרסמה:
Sophie Rachlenko, MOTS-AÏQUES, Messagerie du Levant, 1992
Sophie Rachlenko, Abécéd'ART, Publibook Paris, 2011
"התכתבות בכיוון אחד", הוצאת אוריון, 2015.
"חוויה עם מכחול בצהוב, אדום וכחול", הוצאת גוונים, 2017
 "משם ומכאן", הוצאת אי-פבליש, 2018.
"בת הדודה, אלוף הסיף והעז" - קובץ סיפורים, הוצאת אי-פבליש, 2019.
"ממש כאילו כמוני וגם קצת אחרים", סיפורי ילדים מחורזים, הוצאת אצבעוני, 2020.
 "מרק בורשט וסיפורים אחרים" - קובץ סיפורים, הוצאת אי-פבליש, 2021.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3u6fwpek

נושאים

תקציר

בנובמבר 1960 עלתה ארצה משפחה קטנה. המשפחה נדדה מברית המועצות לפולין, ומשם הגיעה למעברת "נוף ים" שליד הרצליה. במהלך השנים המעברה הקטנה נעלמה וזכרה נמחק מהתודעה הישראלית.
בספר "משם ומכאן" חוזרת סופי רחלנקו, שחיה במעברה במשך שש שנים, אל המראות והקולות, אל מתחם צריפי האסבסט האפרפרים, ומחיה את דמויותיהם הססגוניות של הדיירים.
סופי פותחת את ליבה בפני הקורא, חושפת ומשתפת בגעגועיה העזים להוריה ובזיכרונות על המסע הארוך לארץ ישראל, על קשיי ההסתגלות ועל האהבה המאוחרת לשפה העברית.
הספר "משם ומכאן" אינו רק ספר זיכרונות אישי, אלא גם תיעוד אותנטי וייחודי של תקופה קרובה-רחוקה.

פרק ראשון

אפריטיף בארומה איטלקית
 
מי לא אוהב את השפה האיטלקית?
השפה המֶלוֹדית, הרומנטית אך גם העסיסית, השפה ששרה, שמתנגנת בראש ושכבר בהגיית מילותיה מזמינה לטיול מלא צלילים, צבעים וטעמים.
אני מאוהבת בה ללא תנאי ועד מעל לאוזנַַי, וכיוון שלא נולדתי בארץ המגף והמגפיים האולטימטיביים, ואף לא באחד האיים הקסומים שלה, למדתי את שפתה במסגרת המכון לתרבות איטליה שבתל אביב.
אגב, בוודאי תסכימו אתי ש-Istituto Italiano di Cultura נשמע יותר סקסי מאשר "מכון לתרבות איטליה", לא כן? גם אם שם התואר "סקסי", מרוב שהפך לטרנדי, השתלט על תחומים לא לו, יש במילה זאת עצמה איזו תהודה מיידית, מושכת ומסקרנת.
אבל לאחר סטייה קלה מהנושא העיקרי שיעסיק אותי בדפים הבאים אחזור לעת עתה למכון לתרבות איטליה. הקורסים לשפה האיטלקית של ה-Istituto מעושרים באירועי תרבות מגוונים בתחומי המוזיקה, הספרות, האמנות הפלסטית, הארכיטקטורה והעיצוב, הגסטרונומיה וכולי. האחרונה ברשימה הלא-גמורה שלי מלווה לעתים בהתנסויות מעשיות וטעימות, כי איך אפשר לוותר על פסטה עם כמהין, על גבינת פרמזן מקורית (parmigiano reggiano), על יין הקִיָאנְטִי (chianti), וכמובן על ה-gelato, הגלידה האיטלקית במגוון הניחוחות, הצבעים, הטעמים והמרקמים, שנמסה בפה ומחוללת תוך כדי הפתעות קריספיות?
בין יתר מוקדי המשיכה, המכון לתרבות איטליה של תל אביב מארגן מדי פעם טיולים בעקבות הרומאים שהגיעו במסע הכיבושים שלהם לקיסריה, לעכו, לבית שאן, לשוּנִי ולאפולוניה.
לאיטלקים של היום חשובים לא רק השרידים הארכאולוגיים המרשימים שמעידים על הישגיהם הצבאיים וההנדסיים של אבות אבותיהם באזורנו, אלא בעיקר ההשפעה התרבותית מאז ועד ימינו, כולל הפצת השפה היפהפייה שלהם. ולמה לא? הרי שני הצדדים יוצאים מזה ברווח, ואני בעד.

סופי רחלנקו

סופי רַחְלֶנקו (בלועזית: Sophie Rachlenko; נולדה ב-3 בינואר 1947) היא אמנית, ציירת וסופרת ישראלית.

תערוכות יחיד
"Reflets de liberté" ("השתקפויות החירות") באליאנס פראנסז (Alliance Française) בירושלים, חורף 1988. אוצר: מנהל אליאנס ז'אן-לואי בוסאבי.
"Reflets de liberté" ("השתקפויות החירות") במוזיאון Bartholdi שבקולמר, צרפת, יולי 1988. אוצר: מנהל מוזיאון ברתולדי, ז'אן-מרי שמיט.
"Renaissance de feuilles mortes" ("רנסאנס עלי שלכת"), אליאנס פראנסז בירושלים, 1990. אוצר: ז'אן-לואי בוסאבי.
"מוצרטיסימו", אגודת יובל - מועדון מוזיקלי שבבית יד לבנים ברמת השרון, ינואר 1991. אוצרת: טלי ירון.
"!L'Art français, ça colle", תערוכת קולאז'ים בנושא האמנות הצרפתית, במכון לתרבות צרפת, יולי 1992. אוצר: מנהל המכון, כריסטיאן דלקמפאן.
"נחל התנינים", תערוכת אקוורלים על פי סרטו של אהוד מנור, בית תרבות על שם טיכו שבבנימינה, יום העצמאות 1993.
ספרים שפרסמה:
Sophie Rachlenko, MOTS-AÏQUES, Messagerie du Levant, 1992
Sophie Rachlenko, Abécéd'ART, Publibook Paris, 2011
"התכתבות בכיוון אחד", הוצאת אוריון, 2015.
"חוויה עם מכחול בצהוב, אדום וכחול", הוצאת גוונים, 2017
 "משם ומכאן", הוצאת אי-פבליש, 2018.
"בת הדודה, אלוף הסיף והעז" - קובץ סיפורים, הוצאת אי-פבליש, 2019.
"ממש כאילו כמוני וגם קצת אחרים", סיפורי ילדים מחורזים, הוצאת אצבעוני, 2020.
 "מרק בורשט וסיפורים אחרים" - קובץ סיפורים, הוצאת אי-פבליש, 2021.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3u6fwpek

עוד על הספר

נושאים

משם ומכאן סופי רחלנקו
אפריטיף בארומה איטלקית
 
מי לא אוהב את השפה האיטלקית?
השפה המֶלוֹדית, הרומנטית אך גם העסיסית, השפה ששרה, שמתנגנת בראש ושכבר בהגיית מילותיה מזמינה לטיול מלא צלילים, צבעים וטעמים.
אני מאוהבת בה ללא תנאי ועד מעל לאוזנַַי, וכיוון שלא נולדתי בארץ המגף והמגפיים האולטימטיביים, ואף לא באחד האיים הקסומים שלה, למדתי את שפתה במסגרת המכון לתרבות איטליה שבתל אביב.
אגב, בוודאי תסכימו אתי ש-Istituto Italiano di Cultura נשמע יותר סקסי מאשר "מכון לתרבות איטליה", לא כן? גם אם שם התואר "סקסי", מרוב שהפך לטרנדי, השתלט על תחומים לא לו, יש במילה זאת עצמה איזו תהודה מיידית, מושכת ומסקרנת.
אבל לאחר סטייה קלה מהנושא העיקרי שיעסיק אותי בדפים הבאים אחזור לעת עתה למכון לתרבות איטליה. הקורסים לשפה האיטלקית של ה-Istituto מעושרים באירועי תרבות מגוונים בתחומי המוזיקה, הספרות, האמנות הפלסטית, הארכיטקטורה והעיצוב, הגסטרונומיה וכולי. האחרונה ברשימה הלא-גמורה שלי מלווה לעתים בהתנסויות מעשיות וטעימות, כי איך אפשר לוותר על פסטה עם כמהין, על גבינת פרמזן מקורית (parmigiano reggiano), על יין הקִיָאנְטִי (chianti), וכמובן על ה-gelato, הגלידה האיטלקית במגוון הניחוחות, הצבעים, הטעמים והמרקמים, שנמסה בפה ומחוללת תוך כדי הפתעות קריספיות?
בין יתר מוקדי המשיכה, המכון לתרבות איטליה של תל אביב מארגן מדי פעם טיולים בעקבות הרומאים שהגיעו במסע הכיבושים שלהם לקיסריה, לעכו, לבית שאן, לשוּנִי ולאפולוניה.
לאיטלקים של היום חשובים לא רק השרידים הארכאולוגיים המרשימים שמעידים על הישגיהם הצבאיים וההנדסיים של אבות אבותיהם באזורנו, אלא בעיקר ההשפעה התרבותית מאז ועד ימינו, כולל הפצת השפה היפהפייה שלהם. ולמה לא? הרי שני הצדדים יוצאים מזה ברווח, ואני בעד.