הפעם הראשונה בחיים
זו הייתה ההלוויה הראשונה בחיים שלי.
הפעם הראשונה שבה מישהי שאהבתי מתה פתאום.
באותו בוקר אספה אותי אמא מהקייטנה בשעה 10:30, ואמרה שהיא צריכה לדבר איתי. עמדתי בחצר והבחנתי בה מתקרבת. החצאית הפרחונית שלה התנופפה ברוח ולרגע הסתבכה בין רגליה בזמן שהאיצה את צעדיה. ישר הרגשתי שקרה משהו, אחרת אמא לא הייתה מופיעה בבית הספר באמצע היום, כשבדרך כלל בשעה זו של הבוקר היא רק מסיימת את כוס הקפה הראשונה, שהיא שותה מהספל הענק ומדדה לפינת העבודה שלה במרפסת הסגורה ליד חדר הכביסה. הלב שלי דפק מהר כשנשרכתי אחריה. כששאלתי מה קרה, היא לא ענתה ורק ביקשה שאארוז את התיק, ואמרה שנלך הביתה ברגל. זה כבר הלחיץ אותי, אבל ידעתי שעם אמא הדרך הטובה היא לספור עד עשרים ולחכות בסבלנות עד שתדבר. אמא נתנה לי יד, לקחה את הילקוט הסגול שלי ואמרה: "תיכף חמודה, תיכף."
בדרך התיישבה על הספסל הירוק בפינת הרחוב והושיבה אותי לידה. השיער שלה היה פרוע והיא לא ניסתה לסדר אותו. כנראה באמת קרה משהו נורא. הבטתי לתוך עיניה בתחינה, בבקשה, תספרי כבר, מה קרה? אמא ליטפה את שערי, נאנחה ואמרה: "במבי שלנו מתה. נדרסה. טרקטור פגע בה ברחוב והיא מתה במקום." ומיד הוסיפה: "היא לא סבלה." ואז העבירה יד וסידרה את הפוני שלה שהתעופף לכל עבר.
"מתה? מתה?? מתה???" התחלתי לבכות ושאלתי שוב ושוב ושוב, "אבל איך זה קרה? איך בדיוק זה קרה? את בטוחה? רק הבוקר שיחקתי איתה בחצר... איך זה יכול להיות?" והרגשתי שהלב שלי נהיה כבד.
עצרנו בגלידרייה בפינת הרחוב ואמא קנתה לי גלידה. היא יודעת שגלידה תמיד עוזרת לי. אני משוגעת על גלידה. הכי אני אוהבת ווניל עם עוגיות, והכי הכי את הגלידות של בן אנד ג'ריס, אבל באותו יום, כשכל הדמעות מרוחות לי על הפרצוף, בחרתי דווקא בפונטש בננה רגיל. הייתי עצובה והיו לי ייסורי מצפון שאני מלקקת גלידה אחרי שבמבי המתוקה שלנו מתה.
כשחזרנו הביתה הגיע שלמה השכן והציע לנו מקום קבורה קרוב לבית. הוא עזר לנו לארגן את ההלוויה. כעבור שעה כבר עמדנו מעל הקבר הפתוח: אמא, שלמה השכן ואני.
שלמה הוריד את הגופה המכוסה בשקית זבל כתומה לבור שחפר קודם.
אחרי שסיים לכסות את הבור באדמה, הנחתי את המצבה שהכנתי ממכסה של קופסת נעליים, עליה כתבתי:
ב - במבי, אותך אזכור כל ימי חיי
מ - מאוד אהבתיך כלבתי הנאמנה
ב - בכיתי מאוד כששמעתי שנדרסת
י - יהא שמך מבורך מעתה ועד עולם.
אמא הניחה אבן קטנה על תלולית העפר.
עמדנו שם קצת ואז שלמה החזיר אותנו עם האוטו הגדול שלו הביתה.
בערב, אחרי שאמא ואני התקלחנו ואכלנו את הפיצה שהזמינה, פתחתי את האלבומים שלנו. היו שם תמונות של במבי מהיום שהגיעה אלינו כשהייתה עדיין גורה קטנטונת. היו שם גם תמונות של הכלבה הקודמת קוקי, שהייתה פעם של סבתא וכשהיא הזדקנה ולא היה לה כוח לטפל בה, אמא לקחה אותה. קוקי חיה עד גיל ארבע־עשרה! אמא אמרה שזה כמו להיות בן 98, כי כל שנה של כלב זה כמו שבע שנים של בן אדם, אז קוקי נפטרה בשיבה טובה!
במבי הגיעה אלינו כשהייתה גורה קטנה־קטנה, ונראתה כמו כדור צמר שחור.
מהיום הראשון (יותר נכון מהלילה...) היא ישנה איתי במיטה. היא אהבה להתכרבל ליד הרגליים שלי והייתה מלקקת אותן מתחת לשמיכה. בחרתי תמונה אחת שלי ושלה מחובקות, והנחתי אותה מתחת לכרית.
הילי, אחותי הגדולה והיחידה, מצאה אותה יום אחד ליד פח הזבל והביאה אותה הביתה. אז היא ואבא עוד גרו איתנו בבית והיינו משפחה רגילה: שתי בנות, כלבה, אמא ואבא. כשבמבי הייתה בת שנתיים אבא עזב, והילי שלא הסתדרה עם אמא עזבה איתו. מזל שבמבי נשארה איתנו. אם אבא היה לוקח אותה איתו היא הייתה מאוד עצובה והייתה מתגעגעת כל הזמן אלי ואל אמא. מזל שעליה ההורים לא רבו...
פתחתי את היומן החדש שקיבלתי במתנה ליומולדת עשר שחגגו לי בשבוע שעבר וכתבתי:
יומני היקר, היום במבי מתה!!!!
קראתי את השורה שכתבתי ומחקתי אותה מיד.
התחלתי שוב, בכתב עגול ויפה:
יומני היקר. שמי שירי. אני בת עשר ואני עולה לכיתה ה'. קיבלתי אותך במתנה מדודה מיקי שגרה באיטליה. היא אמרה לי שאם אני עצובה או שמחה, אני יכולה לכתוב בך. היא בטח חשבה שיומן הוא מתנת ניחומים מצוינת לילדה שההורים שלה התגרשו... דודה מיקי אמרה לי שאתה יכול להיות כמו חבר. אז נעים מאוד חבר!
כמו שכבר כתבתי, מלאו לי עשר, ואני גרה עם אמא שלי, רבקה. הילי אחותי גרה עם אבא שלי, אהרון. וכן, הם גרושים.
האמת שאם אני מתחילה לגלות לך כל מיני דברים עלי, חלקם ממש ממש אישיים (!!!) אז אני חייבת גם להזהיר אותך שאני אוהבת לחלום. כלומר לדמיין. לפעמים זה קורה לי בלי שליטה. זה דווקא כיף לי ונעים להפליג בעולם דמיוני, במיוחד כשהמציאות פחות כיפית. אבל רוב הזמן אני לגמרי "מקורקעת" הכוונה מחוברת למציאות.
חוץ מזה היום אני מאוד־מאוד עצובה כי הכלבה שלי מתה, וזה לצערי ממש מצב לא דמיוני. אלא הכי מציאותי, למרות שאני עוד לא קולטת. עכשיו אני צריכה לצלצל לאבא ולהילי אחותי וגם לסבתא ולהודיע לכולם, לכן לא אכתוב הרבה.
לילה טוב,
שלך,
שירי.
באותו לילה פחדתי להירדם לבד בחדר שלי. ביקשתי רשות מאמא לישון איתה במיטה הזוגית, המיטה שהייתה אצלנו לפני שהיא ואבא התגרשו. שמחתי שאמא לא קנתה לעצמה מיטת יחיד, כי ככה לפעמים היא מרשה לי להירדם לידה... אמא הסכימה. היא כיסתה אותי ונתנה לי נשיקת לילה טוב. היה לי מוזר להירדם בלי הנביחה של במבי, שתמיד דרשה ליטוף לפני שהלכתי לישון והוסיפה עוד ליקוק לפרצוף שלי.
רגע לפני שעיני נעצמו הספקתי לראות את דמותה של במבי מולי, מביטה בי במבטה המצחיק והאוהב, כשהיא מכשכשת בזנב ושולחת נביחה קטנה לעברי.
"במבי," הספקתי ללחוש. רציתי להגיד לה שלעולם לא אשכח אותה ולבקש סליחה שלא הייתי איתה כשהייתה זקוקה לי, אבל צללתי לתוך שינה עמוקה.
