פרק 1
המורה שלי לאנגלית, מר דייוויס, מעביר את ידו בשערו הקצוץ בתספורת צבאית ומנפח את לחייו האדמומיות. הוא נראה כמו דורבן שיכור.
בעניין השיכור, אולי זה נכון. אפילו שזו שעת בוקר ביום שלישי.
"בואו נדון בסימבוליזם בשורה 12 בשיר," הוא מודיע, ואני מרימה את העט שלי כדי שאוכל לכתוב במדויק את דבריו כשהוא מסביר לנו מהי המשמעות האמיתית של האור הזהוב מאחורי הווילונות הכחולים. מר דייוויס אומר שהוא רוצה לדון בסימבוליזם, אבל זה לא נכון. כשיגיע המבחן המסכם הוא יצפה מאיתנו לכתוב את מה שהוא אמר לנו בכיתה, מילה במילה.
אני ממצמצת ומנסה להישאר ערה. חצי מהילדים מתעסקים בטלפונים שלהם, מחייכים קלות אל המפשעות שלהם. אני מרגישה איך המוח שלי מתמוסס.
"ויויאן, מה דעתך בנושא?" מר דייוויס שואל אותי, כמובן.
"אה," אני אומרת, מתכנסת בתוך עצמי ובוהה בדף עם השיר שעל השולחן שלי. "אה..." הלחיים שלי מאדימות. למה מר דייוויס צריך לשאול דווקא אותי? למה הוא לא מתעסק עם אחד מחייכני המפשעות? אני לפחות עושה את עצמי מקשיבה.
אף אחד מאיתנו לא אומר כלום במשך מה שנראה כמו שליש משנות חיי. אני זזה בכיסא שלי. מר דייוויס נועץ בי מבט. אני לועסת את השפה התחתונה בחוסר אונים. מר דייוויס נועץ בי מבט. אני מחפשת במוח שלי איזושהי תשובה, כל תשובה, אבל כשהעיניים של כולם נעוצות בי אני לא מצליחה לחשוב כמו שצריך. בסוף מר דייוויס מוותר.
"לוסי?" הוא אומר ופונה לילדה החדשה, לוסי הרנַנדֶז, שהרימה אצבע מהרגע שהוא שאל את השאלה. הוא מביט בה ישירות ומחכה.
"טוב," מתחילה לוסי, ואפשר לראות שהיא מתרגשת מזה, ואפילו מזדקפת בכיסא שלה. "אם חושבים על ההתייחסות של הדובר בשורה 8, נראה לי שאולי האור מצביע על, מממ, נגיד... כאילו תזוזה בהבנה של הדובר בנוגע..."
שיעול שנשמע מהחלק האחורי של החדר קוטע את דבריה. בסוף השיעול נפלטות המילים, "תכיני לי כריך."
ואז נשמע אוסף של קולות צחוק וצהלות, כמו מחיאות כפיים רפות.
אני לא צריכה להסתובב כדי לדעת שזה מיטשל וילסון שמתנהג כמו אידיוט וזוכה לעידוד מחברי הפוטבול הדוחים שלו.
לוסי נושמת נשימה חדה. "רגע, מה אמרת?" היא שואלת ומסתובבת בכיסא, העיניים הכהות שלה פעורות בהפתעה.
מיטשל רק מגחך אליה מהשולחן שלו, העיניים הכחולות שלו מציצות מתחת לשערו הערמוני. האמת היא שהוא היה יכול להיות חמוד אם הוא לא היה מדבר או הולך או נושם או כל דבר אחר.
"אמרתי," אומר מיטשל, מרוצה מעצמו, "תכיני... לי... כריך." החברים השפוטים שלו, שחקני הפוטבול, צוחקים כאילו זה קטע הסטנד־אפ הכי חדש והכי מקורי ששמעו אי־פעם, אפילו שכולם אומרים את המשפט הזה מאז האביב שעבר.
לוסי פונה חזרה בכיסא שלה ומגלגלת עיניים. נקודות אדומות קטנות מופיעות על החזה שלה. "זה לא מצחיק," היא אומרת בשקט. היא מניפה את השיער השחור הארוך שלה על הכתפיים, כאילו היא מנסה להסתתר. מר דייוויס, שעומד בחזית החדר, מניד את ראשו בפרצוף זועף.
"מאחר שאי אפשר לנהל דיון סביר בכיתה הזאת, אני נאלץ להפסיק את השיעור בזה הרגע," הוא אומר לנו. "כולם להוציא חוברת דקדוק ולהתחיל לפתור את התרגילים בעמודים 25 ו-26. נבדוק אותם מחר." אני בטוחה שהוא בחר את העמודים האלה על־עיוור. מי יודע אם בכלל עברנו על החומר.
בזמן שחבריי לכיתה משמיעים גניחה קבוצתית ואני מחטטת בתיק כדי למצוא את החוברת שלי, לוסי אוזרת אומץ ומדברת בקול חזק. "מר דייוויס, זה לא הוגן. אנחנו כן ניהלנו דיון סביר. אבל הם..." היא מחווה בראשה אל מעבר לכתף, לא מסוגלת להסתכל שוב על מיטשל, "אלה שהרסו אותו. אז אני לא מבינה למה אתה מעניש את כולנו." אני מתכווצת. לוסי חדשה בתיכון איסט רוֹקפּוֹרט. היא לא יודעת מה עומד לקרות.
"לוסי, אמרתי או לא אמרתי הרגע לכיתה שכולם צריכים להתחיל לפתור את התרגילים בדקדוק בעמודים 25 ו-26 בחוברת הדקדוק?" מר דייוויס יורק, ויש הרגשה שהוא נלהב מהאפשרות להעניש את לוסי הרבה יותר משהוא התרגש אי־פעם מהאור הזהוב שמאחורי הווילונות הכחולים.
"כן, אבל..." לוסי מתחילה לומר.
"לא, תעצרי," מר דייוויס קוטע אותה. "תפסיקי לדבר. את יכולה להוסיף את עמוד 27 למטלות שלך."
מיטשל והחברים שלו מתפוצצים מצחוק, ולוסי יושבת שם המומה, פוערת עיניים גדולות ונועצת מבט במר דייוויס. כאילו אף מורה לא דיבר אליה אי־פעם בצורה כזאת, כל ימי חייה.
שנייה אחת או שתיים אחר כך מיטשל והחברים שלו מתחילים להשתעמם ונרגעים, וכולנו פותחים את החוברות שלנו, נכנעים למטלות. הראש שלי פונה אל המילים משפט טפל, אבל המבט שלי פונה אל לוסי. אני נרתעת קצת כשאני רואה אותה בוהה בחוברת שלה שנותרה סגורה, כאילו מישהו הטיח לה אותה בפרצוף והיא עדיין מנסה להחזיר לעצמה את הנשימה. די ברור שהיא מנסה לא לבכות.
כשסוף־סוף נשמע הצלצול, אני חוטפת את החפצים שלי וממהרת לצאת מהכיתה. לוסי עדיין יושבת במקום שלה, הראש שלה מורכן והיא מכניסה את החפצים שלה לתוך התיק.
אני רואה את קלאודיה הולכת במסדרון לעברי.
"הֵיי," אני אומרת ומסדרת את התיק שלי על הגב.
"הֵיי," היא עונה ושולחת אליי את אותו החיוך שהיא מפנה אליי מאז שנעשינו החברות הכי טובות בגן הילדים, על בסיס אהבתנו המשותפת למדבקות ולגלידת שוקולד. "מה קורה?"
אני מעיפה מבט כדי לוודא שמיטשל או אחד מהחברים שלו לא בטווח שמיעה. "קיבלנו מלא שיעורים בדקדוק, מיטשל הציק לבת החדשה, לוסי, ומר דייוויס, במקום לטפל בו, פשוט נתן לכל הכיתה עוד שיעורי בית."
"תני לי לנחש," אומרת קלאודיה כשאנחנו הולכות במסדרון, "תכיני לי כריך."
"או־מיי־גאד, איך הצלחת לקלוט את זה?" אני עונה, והקול שלי עבה מהפתעה מדומה.
"ניחוש פרוע," אומרת קלאודיה ומגלגלת עיניים. היא נמוכה ממני, קצה הראש שלה מגיע רק עד הכתף שלי, ואני צריכה להתכופף כדי לשמוע אותה. הגובה שלי הוא 1.77 מ' בכיתה י"א, ואני חוששת שאולי אמשיך לגדול, אבל קלאודיה בגובה של שולחן קפה מאז שהיינו בכיתה ו'.
"איזה שטויות," אני ממלמלת ליד הלוקר שלי. "וזה אפילו לא הומור מקורי. תכיני לי כריך. באמת, אחי, יכולת לפחות למצוא משהו שלא מופיע בכל האינטרנט מאז שהיינו בחטיבה."
"אני יודעת," מסכימה קלאודיה ומחכה שאמצא את שקית האוכל שלי במעמקי מערת הלוקר המבולגן שלי. "אבל תתעודדי, אני בטוחה שהוא יתבגר מתישהו."
אני מעיפה בקלאודיה מבט והיא מחייכת בתגובה. לפני הרבה זמן, מיטשל היה רק עוד ילד בכיתה בחטיבת הביניים איסט רוקפּורט ואבא שלו היה רק מורה להיסטוריה של טקסס שלימד כיתות ז' ואהב לבזבז את הזמן בלהראות לנו פציעות פוטבול מחרידות ביו־טיוב, כולל עצמות שבורות שמגיחות מהעור. מיטשל היה אז כמו עקיצת יתוש. מעצבן, אבל אחד שקל לשכוח אם מתעלמים ממנו.
כעבור חמש שנים, מר וילסון הצליח לטפס בסולם הדרגות המפוקפקות של ההייררכיה בבית הספר הציבורי איסט רוקפורט ונעשה מנהל תיכון איסט רוקפורט, ומיטשל הוסיף שלושה־עשר קילוגרם למשקלו, והעיר גילתה שהוא מסוגל לבעוט בעיטה מסובבת מושלמת. ועכשיו מקובל לגמרי שמיטשל וילסון והחברים שלו מפריעים לבנות בכיתה ומצווים עליהן להכין כריכים.
ברגע שאנחנו מגיעות לקפטריה קלאודיה ואני מפלסות דרך בין השולחנות כדי לשבת עם הבנות שאיתן אנחנו אוכלות ארוחת צוהריים כל יום - קייטלין פּרַייס, שרה גוֹמֶז ומֶג מֶק'קרוֹן. כמונו, הן נערות חמודות ולרוב נורמליות, ואנחנו מכירות זו את זו מאז ומתמיד. הן בנות שמעולם לא גרו במקום אחר חוץ מאיסט רוקפורט, אוכלוסייה: 6,000 איש. בנות שמנסות לא להתבלט. בנות עם התאהבויות סודיות שלעולם לא יעשו כלום בנוגע להן. בנות שיושבות בשקט בכיתה ומקבלות ציונים טובים ומקוות שאף אחד לא יפנה אליהן ויבקש שיסבירו את הסימבוליזם בשורה 12 בשיר כלשהו.
בקיצור, ילדות נחמדות.
אנחנו יושבות שם ומדברות על השיעורים ועל כל מיני רכילויות, וברגע שאני לוקחת ביס מהתפוח שלי אני רואה את לוסי הרננדז יושבת לשולחן עם כמה זאבים בודדים אחרים שבדרך כלל מאחדים כוחות במאמץ להיראות פחות בודדים. סביב השולחן שלה ישנם שולחן הספורטאים ושולחן המקובלים ושולחן המסוממים ועוד שולחנות של כל סוג אפשרי של ילדים באיסט רוקפורט. השולחן של לוסי הוא הכי מדכא. היא לא מדברת עם אף אחד ורק דוחפת מזלג פלסטיק לתוך מנת פסטה עגומה למראה בתוך מכל טאפֶּרוור חבוט.
אני חושבת לגשת ולהזמין אותה לשבת איתנו, אבל אז אני קולטת את העובדה שמיטשל והחברים הסתומים שלו תקועים באמצע הקפטריה, מלחיצים את כולם, מחפשים כל הזדמנות להשליך על אחת מאיתנו עוד מהזבל שונא־הנשים שלהם. ולוסי הרננדז נעשתה מטרה ראשית לנוכח מה שקרה בכיתה.
אז אני לא מזמינה אותה לשבת איתנו.
מסתבר שאני לא כזאת נחמדה.
