1929-1927 (תרפ"ז - תרפ"ט)
"יוֹני, יוֹני... יורד גשם וקר, קחי את המעיל שלך והכובע החם." אבל יונה שומעת רק את הד הקריאות ורגליה כמו רצות מעצמן על המרצפות הרטובות ברחוב שבזי שבשכונת נווה צדק. סימה, אמא של יונה, פונה מהמרפסת המקורה של דירתן הקטנה אל חוה, אחותה הבכורה של יונה.
"היא משגעת אותי הילדה הזאת, תמיד רצה לכל מקום ואף פעם לא לוקחת מעיל, היא עוד תחטוף דלקת ריאות." "תירגעי, אמא," עונה לה חוה ממקומה על הספה המרוטה בחדר המרכזי של הדירה. היא מרימה את עיניה מהסריגה שמונחת בחיקה ומחייכת לאמה.
"תמיד היתה כזאת. גם לפני שבאנו לכאן היתה רצה ומקפצת ושרה ומספרת סיפורים. זוכרת איך צעקת עליה שלא תעיר את הקטנות עם הרעש שהיא עושה?" ושתיהן מחייכות זו לזו ונזכרות בדירה המרווחת של המשפחה באחת השדרות שבעיר אודסה.
באותה תקופה, אב המשפחה עוד היה בחיים, ובכל ערב כשחזר ממשרדי ההוצאה לאור "מוריה", שם עבד כעורך ומגיה, ישבה כל המשפחה לאכול יחד ולשמוע על פגישותיו של האב עם משוררים וסופרים שהגיעו למשרדי ההוצאה לאור, ועל השיחות שניהל עם המשורר חיים נחמן ביאליק, ממייסדי הוצאת "מוריה", שידידותו הוותיקה עם לוי ליבוביץ' החלה כשחיים נחמן ואשתו מאניה הגיעו לאודסה.
הזוג ביאליק אף היה בין האורחים בחתונתם של לוי וסימה בשנת 1905 , כשסימה היתה בת עשרים ולוי בן שלושים ושתיים. סימה הכירה את לוי כשהגיע לביתם כאורחו של אחיה הבכור חיים, והשניים שקעו בשיחה.
לוי סיפר על צעירים יהודים שנפגשים באודסה העיר הגדולה ומשוחחים על נושאי תרבות שונים ועל ציונות. הוא סיפר שאשר צבי הירש גינצברג, שחותם על כתביו בשם "אחד העם" והוא ממייסדיה של תנועה שנקראת "חיבת ציון", מגיע מדי פעם להרצות בפני החבורה. לוי גם פגש בו בהוצאת הספרים שבה עבד.
גינצברג הציע להוצאה ספר המסביר ערכים ביהדות, אבל העורך הראשי לא התלהב ודחה אותו. שיחתם גלשה משולחן ארוחת הערב לישיבה בכניסה לבית עם כוס תה, וכשאחיה יצא ללוות את האורח לתחנת הרכבת שאלה אמה של סימה בתקווה: "אז מה? יש לך דיבור איתו? אולי תהיה לנו חתונה בקרוב?"
סימה נרתעה ואמרה שעליה להכיר את הבחור לעומק ולבדוק את רגשותיה לפני שתחליט. "אוי, אתם הצעירים," אמרה אמא של סימה, "להכיר ולבדוק. הרי אם זה בָּאשֶערְט,* זה באשערט." ובכל זאת, באמצעות אחיה קבעה סימה להיפגש עם לוי באודסה בזמן שהתארחה שם אצל דודתה. לוי לקח אותה למפגשים עם אנשי רוח יהודים צעירים שהתקיימו בבתי קפה בעיר או בדירות צפופות.
באחד המפגשים הגיע להרצות אשר צבי הירש גינצברג. הצעירים שסביבם התרגשו ואמרו זה לזה, "אחד העם מגיע היום." ואז נכנס לחדר גבר קטן קומה. פניו נראו גדולות לעומת ממדי גופו, אך היו אלה פנים מרשימות עם זקן גזוז ועיניים לוהבות מאחורי משקפי מצבט.
סימה התלהבה מנאומו. הוא אמר שהיהדות אינה חייבת להמשיך להיות אמונה דתית עם מנהגים עתיקים בלבד, וטען שצריך לפתח את זהותה הלאומית במטרה לחיות חיים חילוניים בארץ ישראל, שהיא ביתו של העם היהודי. בסופו של דבר הגיעה הצעת הנישואים של לוי, לשמחת אמה של סימה ומשפחתה.
בשעת ארוחת הערב אהב לוי להושיב על ברכיו את מלכי התינוקת, שנראתה כבובה קטנה עם שיער בלונדיני, ובזמן שאכל ביד אחת המשיך לספר סיפורים לאשתו ולבנות הגדולות. בלהה רצינית המבט, שכבר מילדות היתה חולנית ("אסתמה קוראים למחלה הזאת," אמר רופא המשפחה. "אין מה לעשות, רק לשמור שלא תתקרר ושלא תתעייף יותר מדי.").
לעומתה יונה, הגדולה מבלהה בשנתיים, מלאת מרץ, תמיד יש לה מה להגיד ולספר, ומהרגע שלמדה לדבר היא מרבה לפטפט, מלווה את דיבוריה בקפיצות ונפנופי ידיים, ושוקעת בקריאה בכל רגע פנוי. חוה הבכורה, תמיד לצד האם, עוזרת בעבודות הבית ובטיפול בבנות הצעירות ממנה.
ועכשיו יונה יוצאת בריצה מהדירה הקטנה בתל אביב, ספר תחת זרועה ובידה השנייה שקית הבד שתפרה לה חוה אחותה. בתוך השקית תפוח זהב ופיסת שוקולד עטופה בממחטה, שאותם תאכל בהפסקה שבין שיעורי הערב בגימנסיה הרצליה. בדרך לגימנסיה עליה להספיק להגיע לספריית "עולמנו" שנמצאת בסמטה קטנה ביציאה משכונת נווה צדק.
היא רוצה להחליף את הספר שסיימה אתמול בלילה בספר חדש. הפעם קראה את סיפוריה של הסופרת דבורה בארון. במיוחד הרשימה אותה שפרה, נערה ענייה ורומנטית שלא בחרה בסנדלר האמיד לבעל, אלא בפנחס שהיה עני כמותה.
אך פנחס מת לפתע והשאיר אותה בבית אמה הדל עם ילד ותינוק יונק. בבית האם היה קר תמיד ולא היה מספיק מזון לכולם, ולכן כאשר אשת בעל האחוזה הגיעה לכפר כדי למצוא מינקת עבור תינוקה, הסכימה שפרה להילקח לאחוזת העשירים תמורת שכר שיקיים את משפחתה. שם בדקו, רחצו והאכילו אותה, אך הפאר סביבה הטריד אותה והגעגועים לילדיה גרמו לה עצב ובכי. מצב רוחה הרע הפריע לאם התינוק, ואחרי שהוחלפה במינקת חסונה, נשלחה שפרה לדרכה בקור אל גורלה המר.
יונה הרגישה שהיא מבינה את שפרה שהרגש הוא שהוביל אותה לבחירת בן הזוג המתאים לה. היא הזדהתה גם עם געגועיה לילדיה ולבני משפחתה למרות המקום היפה שאליו הגיעה, התנאים הנוחים והתשלום המובטח. מעט זה לפעמים הרבה, חשבה יונה כבר מנעוריה. יונה יודעת שאמא כועסת כשהיא רצה מהבית בלי מעיל, אבל היא דווקא אוהבת את תחושת הרוח הקרירה ואת טיפות הגשם שמרטיבות את חולצת הבד הירקרקה, שהיתה קודם של חוה.
גם החצאית האפורה שמסתיימת כמה אצבעות מעל גרביים לבנים מקופלים, היתה של אחותה הגדולה. רק נעלי העור השטוחות הנוחות נקנו במיוחד בשבילה. אמן הקפידה על נעליים טובות ומתאימות לכל אחת מהבנות אף שהפרוטה לא היתה מצויה.
יונה גם אוהבת את נצנוץ קרני השמש שיוצאות בחורף מבין העננים ומפזזות על השלוליות. ברוסיה עטפו אותה ואת אחיותיה במעילי צמר כבדים ועדיין היה לה קר, אך כאן ימי החורף נעימים, כמעט חמימים, במיוחד כשהיא רצה ממקום למקום.
את הבוקר התחילה כרגיל בבית החרושת לקרטון, שנמצא בבניין המעוגל באזור המעבר בין שכונת נווה צדק לעיר יפו. היא עובדת שם מאז הקיץ שבו סיימה את לימודיה בבית הספר לבנות בנווה צדק.
אמה של יונה ובנותיה הגיעו באונייה לנמל יפו, שם ירדו בעזרת ספנים לבושים מכנסיים רחבים וחבושים בתרבוש לסירות שהביאו את נוסעי האונייה לחוף. הן עלו על המרכבה יחד עם המשפחה שאליה הצטרפו במסע על האונייה מאודסה לארץ ישראל, והגיעו לביתן החדש בשכונת נווה צדק.
למחרת פסעו יונה בת התשע ואחותה הצעירה ממנה בשנתיים בלהה לבניין בית הספר שבהמשך הרחוב המקביל לדירת מגוריהן. בין עצי הפרי שבחצר בית הספר שיחקו כמה ילדות, בגילים שבין שש לארבע־עשרה, ובבוקר הראשון עמדו יונה ואחותה בביישנות בצד. אך בשיעור הראשון, כששאל המורה אם הן יודעות עברית, נעמדה יונה ודקלמה מהזיכרון את שירו של המשורר ביאליק "אל הציפור":
"שלום רב שובך ציפורה נחמדת,
מארצות החום אל חלוני..."
המורה וגם התלמידות התרשמו כשיונה דקלמה את השיר בהגייה האשכנזית, שלפיה כתב המשורר ביאליק את השיר. כשסיימה לדקלם, הבטיחה יונה שהיא וגם אחותה יודעות שבארץ ישראל הדיבור היומיומי הוא בהגייה הספרדית ששגורה גם היא בפיהן. המורה שיבח את יונה על הדקלום ושאל אם היא מכירה גם את השיר "לבדי" של המשורר ביאליק, שאותו למדה הכיתה בשבוע שעבר.
יונה זקפה את כתפיה ומיד החלה לדקלם את השיר, "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור..." כשסיימה חייך המורה, וכל התלמידות מחאו כפיים. יונה נסחפה בהתלהבות ופצחה בדקלום נוסף, של השיר "לא זכיתי באור מן ההפקר" ואחר כך, כמעט חסרת נשימה, התיישבה במקומה והקשיבה עם שאר תלמידות הכיתה לשיעור מפי המורה. בהפסקה כבר הוזמנה על ידי חברותיה ללימודים להשתתף במשחק קפיצות חבל. בלהה הביישנית נשארה עומדת לצפות מהצד, במרחק מבט מאחותה.
אמה האלמנה של יונה, סימה, ובתה הבכורה חוה, שנשארה בבית לעזור לאם בטיפול באחיותיה ובפרנסתן, התגעגעו לבית שהשאירו מאחוריהן באודסה. אבל אחרי שאב המשפחה נפל מכיסאו ומת בפתאומיות לקראת סוף יום עבודה ("לבו פסק לפעום באופן פתאומי," קבע הרופא שחבריו לעבודה של האב מיהרו להזמין), השתנו חייהן.
בזמן השבעה הגיעו בני משפחה, חברים של בני הזוג וחבריו של לוי לעבודה לנחם את האלמנה שנשארה לבד עם ארבע בנות, ושוחחו על החלטתם של לוי וסימה לדחות את הזמנתו של המשורר ביאליק להצטרף ל"ספינת הסופרים" שבה עזבו המשורר, אשתו, מיודעיו ומשפחותיהם את אודסה.
למרות אהדתם של בני הזוג ליבוביץ' את רעיונותיה של התנועה הציונית ולמרות המצב המדיני המעורער והפרעות שנעשו ביהודים במקומות שונים ברוסיה (כמו בקישינב שבהשראתן כתב ביאליק את הפואמה "על השחיטה", בעקבות נסיעה שערך כדי לבדוק את מצבם של היהודים ששרדו את הפרעות), החליטו לוי ואשתו סימה להישאר בינתיים בעיר המוכרת להם, קרוב לאחיה הבכור של סימה שחי עם משפחתו באודסה, ולאמה האלמנה שהמשיכה להתגורר בבית המשפחה בעיירה יחד עם שני בניה הצעירים.
הוריו של לוי, שהיה בן יחיד, כבר לא היו אז בחיים, אך שנה אחרי שנפל ומת לוי, חודשיים לפני יום הולדתו החמישים, אזל הכסף שנשאר לסימה מחסכונותיהם המשותפים. גם הכסף שהעניקה לה הנהלת ההוצאה לאור שבה עבד בעלה כמעט אזל. לא היה ממה לשלם דמי שכירות על הדירה שבה התגוררה עם בנותיה, קניית מצרכי מזון הפכה לבעיה, וכבר לא היה לה נעים לקבל מאחיה עזרה כספית.
בפניה של סימה ליבוביץ', שהיתה אלמנה בת שלושים ותשע, עמדו שתי אפשרויות: לחזור לבית אמה, שגם מצבה הכלכלי היה רעוע, ולהיסמך על שולחנה יחד עם שני אחיה הצעירים שעדיין לא נישאו, או לקבל את הצעתו של המשורר ביאליק, שהועברה אליה על ידי ידידים משותפים שהגיעו לביקור קרוביהם באודסה.
המשורר הציע שתצטרף אל משפחת הידידים למסע בספינה לארץ ישראל, ושם תוכל לגור בדירה פנויה בשכונה נווה צדק, הגובלת בעיר החדשה תל אביב. את דמי השכירות על הדירה שבה תגור עם בנותיה ואת שכר הלימוד לבית הספר לבנות הבטיח המשורר ביאליק, שגר ברחוב על שמו בעיר תל אביב, לממן כמחוות זיכרון לידידו שמת.
בחצר הבית, ליד הכניסה לדירת שני החדרים בנווה צדק, עמדה קערת מתכת גדולה ובתוכה קרש כביסה מחוספס, גם הוא ממתכת. השירותים וחדר הרחצה המשותפים לשתי דירות שכנות עמדו בחצר כשדלתם פונה לרחוב. סימה ובתה הבכורה חוה נחרדו, משום שבבית באודסה עמדו חדרי השירותים והרחצה של המשפחה בתוך הבית, בחלק רחוק ומוצנע שלו.
בחדר אחד עמדו ארון גדול ושתי מיטות, ובחדר השני, מול דלת הכניסה לדירה, עמדו שתי ספות רחבות, שולחן וכמה כיסאות סביבו, ובפינה היו כיור ומשטח עבודה לבישול, שלמרגלותיו תיבת עץ ועליה פתילייה וארגז קרח קטן.
בזמן שסימה ובנותיה הסתובבו בדירה הקטנה ובחנו אותה, נשמעה דפיקה על הדלת, ונכנסה אישה גבוהה ורחבה, לבושה שמלה צבעונית ששרווליה מגיעים עד מעט מעל המרפק, ולכפות רגליה נעליים מחוררות ללא גרביים. יונה גיחכה בלבה כשחשבה איך היתה מתקבלת תלבושת כזו במרכז אודסה, שברחובותיה הילכו גברות אלגנטיות בחליפות כהות, כובעים תואמים ומגפי עור מבהיקים.
ודאי היתה מושכת מבטים המומים, חשבה, אך ציינה לעצמה שהאישה הזאת דווקא מוצאת חן בעיניה יחד עם כל מה שראתה סביבה בדירה ובחצר שמחוץ לדירה. גם חדר הרחצה הפונה החוצה לרחוב לא עורר בה חלחלה. האישה שעמדה בחדר הכניסה תהיה חברתה של סימה מרגע זה עד יום מותה ותמשיך לשמור על קשר של חברות עם יונה.
"אני אהובה, השכנה שלכן בדירה ליד, אתן מדברות עברית, כן?" כך פנתה אליהן, וקולה צלול וגבוה במפתיע לאישה גדולה כמוה. ידיה היו עמוסות בקערות מכוסות, והיא ניגשה והניחה אותן על השולחן. אחרי שסימה הציגה את עצמה ואת הבנות והבטיחה לשכנתן שהן אכן כולן מדברות עברית, כיוונה אותה אהובה לארון שמעל לכיור בפינת המטבח, שבו הונחו צלחות, כוסות, כפות, מזלגות וכמה סכינים.
היא הסבירה שהמאכלים שהביאה אינם דורשים קירור ואמרה שמחר בבוקר יעבור מחלק הקרח ברחוב וסימה תוכל לקנות ממנו רבע בלוק בשביל ארגז הקרח, שבו יניחו את החלב והגבינה שיקנו במכולת השכונתית. לשאלותיה של סימה, סיפרה שהדירה שייכת לזוג שנקלע לקשיים כספיים ועבר לגור במושבה פתח תקווה ליד הורי האישה.
כל הרהיטים והחפצים שבדירה הן לשימוש הדיירות החדשות, וגם, חלילה שתשכח, התשורה שהשאיר ביאליק על מדף הספרים בחדר השני: ספר נוער בשם "מסע הדג" שהוא תרגם והוציא לאור בהוצאת "אופיר" רק לאחרונה. סימה וחוה נאנחו בחיוך כשיונה התעופפה מיד לחדר השני וחזרה כשהספר בידיה.
"עכשיו כשיש לה ספר ביד היא לא תקשיב לכלום ולא תעזור בכלום," אמרה סימה לאהובה, אך זו חייכה ואמרה שהיא דווקא אוהבת אנשים שאוהבים ספרים. יונה הרימה את עיניה לרגע מהספר, חייכה, וכבר ידעה בלבה שהיא מחבבת את האישה הזאת.
לסימה היו דברים הרבה יותר פרקטיים לברר. אמנם היה לה עכשיו בית עם ריהוט בסיסי להלין בו את עצמה ואת בנותיה, אך היא הביאה איתה רק מעט כסף, שאותו המירה במטבע המקומי אצל החלפנים שישבו ביציאה מנמל יפו.
היא ניסתה לחשוב על אפשרויות פרנסה. קערת המתכת וקרש הכביסה שבתוכה שעמדו בחצר ליד הכניסה לדירה משכו את עיניה, והיא שאלה את אהובה אם גם אלה היו שייכים לדיירים הקודמים. אהובה אמרה שכן. אֵם המשפחה השתמשה בהם, וכשהחלו הקשיים הכספיים היא הציעה שירותי כביסה למשפחות מבוססות בשכונה.
אהובה הבינה מיד שסימה מחפשת פרנסה והבטיחה לברר עם אותן עקרות הבית שנהנו משירותי הכביסה האלה אם יהיו מעוניינות לפנות לסימה ולסכם איתה תנאים ותשלום עבור כביסה שתעשה עבורן. בינתיים אהובה תגיד לה היכן לקנות סבון בור וכחול כביסה, ואם יהיו לה שאלות היא גם מוכנה לעזור בעצות.
ידיה של סימה נראו לבנות ועדינות, לא ידיים של מי שטרחה בעבודות בית, אך סימה לא היתה מהמפונקות. בתקופת נישואיהם העניק לה לוי חיים נוחים והיתה לה נערה כפרית שעזרה בעבודות הבית כמו ניקיון וכביסה, אך עכשיו האחריות על פרנסת בנותיה מוטלת עליה והיא היתה מוכנה לנצל כל הזדמנות.
בתה הבכורה חוה תעזור לה. חוה סיימה את לימודיה בבית הספר באודסה בשנה שבה מת אביה, ולא הביעה רצון להמשיך בלימודים.
לימוד וקריאה משכו אותה פחות, אלה היו משאת הנפש של אחותה הצעירה יונה. בשלוש השנים שבהן פסעו יונה ובלהה מדי בוקר יד ביד לרחוב שבו שכן בית הספר לבנות, הבחינה יונה בעבודתה הקשה של אמה וראתה שגבה כבר לא ישר וזקוף כשהיה. גם חוה היתה עייפה וחיוורת בשעות הצהריים.
ולכן כשחזרה מבית הספר התנדבה יונה לרוץ לשליחויות, להחזיר כביסה מוכנה או לאסוף כביסה מלוכלכת. וכשאמה אמרה, "יוני, תאכלי קודם, וגם יש לך את שיעורי הבית להכין," ענתה לה ששיעורי הבית לא יברחו וגם לאכול היא יכולה אחרי שתחזור מהשליחות.
בקיץ שבו מלאו ליונה שתים־עשרה, היא החליטה שלא תשוב לבית הספר שבשכונה בתחילת שנת הלימודים הבאה, ותמצא עבודה כדי לעזור בפרנסת הבית. את אהבתה לידע תשלים בקריאת ספרים בשעות הפנאי, הבטיחה לעצמה. היא שמעה מחברות בבית הספר על האפשרות לעבודה בבית החרושת לקרטון ששכן בגבול בין שכונת נווה צדק ליפו, ובבוקר קיצי לוהט אחד שמה פעמיה לבניין המעוגל.
כשנכנסה למשרד שבכניסה לבניין ראתה שליד השולחן מול דלת הכניסה יושבת אישה בחליפה כחולה ובנעלי עקב אלגנטיות שחצאיתה חשפה את קרסוליה. פיה היה צבוע בצבע בורדו בוהק, ובחוסר סבלנות שאלה, "מה את רוצה, ילדה?" יונה לא נבהלה ואמרה בקול רם וברור שהיא רוצה לעבוד בבית החרושת.
בדיוק באותו רגע נפתחה דלת אחורית במשרד ודרכה נכנס גבר לבוש חולצה לבנה ששרווליה מקופלים עד מרפקיו וסיגריה בזווית פיו. "מי הילדה הזאת, פניה?" שאל, והאישה נופפה בידה בזלזול ואמרה, "הילדה הזאת רוצה לעבוד אצלך." האיש משך
כיסא שעמד ליד שולחן המשרד, התיישב, הדליק את הסיגריה שבידו וחייך אל יונה. "את לא צעירה מכדי לעבוד? את לא הולכת לבית ספר?" יונה הרימה את ראשה ואמרה באומץ שבסוף הקיץ כבר תהיה בת שתים־עשרה, שהיא סיימה את הלימודים בבית הספר לבנות בנווה צדק ושכדאי לו, לבעל המפעל, שיותר מאוחר למדה ששמו מר הופשטיין, להעסיק אותה, כי היא אולי צעירה ונמוכה, אך מאוד מסודרת ומהירה.
כששמע מר הופשטיין שיונה רוצה לעבוד כדי לעזור לאמה האלמנה בפרנסת הבית, החליט לתת לה הזדמנות, ובמשך השנתיים שבהן עבדה יונה במחסן בית החרושת, בעיקר ברישום הסחורה ועזרה באריזה, לא הצטער לרגע על החלטתו זו.
לפני שהגיעו לארץ ישראל היה נהוג במשפחה של יונה לחגוג בר מצווה לבנים ובת מצווה לבנות במסיבה עם מוזמנים רבים וכיבוד כיד המלך, ולפעמים אף הוזמנה להקת כליזמרים להנעים את האווירה. "אך חסרון הכיס לא יאפשר לחגוג בפאר את בת המצווה של יוני האהובה שלי," חשבה סימה, אמה של יונה.
היא העריכה את נכונותה של בתה לעזור בפרנסת המשפחה, אך רצתה שיוני שלה תמשיך בלימודים, כי היא כל כך אוהבת ספר וידע. אך יונה אמרה שספרים היא ממשיכה לשאול כל יום אחרי הצהריים מספריית "עולמנו" שבשכונה.
מהספרים היא לומדת דברים חדשים, מכירה מקומות בעולם ופוגשת דמויות שונות ומשונות. לאחרונה למשל, הצטרפה למסעותיו של היהודי בנימין, בן העיר טודלה שבספרד, ודרך דפי ספרו, "מסעות בנימין מטודלה", פגשה ביושבי הערים שהסופר פגש באירופה, בצפון אפריקה ובארץ ישראל של תקופתו ולמדה על מנהגיהם בשווקים ובדרכים.
גם עם גיבורי ספרו של ז'ול ורן טיילה סביב העולם בשמונים יום. כדי להרגיע את אמה אמרה יונה שלדעתה בת מצווה היא רק עוד יום הולדת.
חוה תכין לכבודה את אחת העוגות הטעימות שלה, הן יזמינו את שכנתן אהובה, בעלה חנוך, בנותיהם שולה ומירה, וכולם ישתו תה, יאכלו עוגה ועוד מטעמים שאהובה בוודאי תכין ותביא איתה, וזה יהיה ממש נחמד ונעים ומספיק לה.
נכון שלחוה עשו מסיבה גדולה בבית באודסה, אבל אז אבא היה איתן, והחיים שלהם היו אחרים.
וחוץ מזה, חוה אוהבת מסיבות עם הרבה אנשים ויונה אוהבת להיות רק עם אהוביה ומכריה בהתכנסויות קטנות. "אוי, יוני שלי," ניגבה סימה דמעה מקצה עינה, "תמיד רואה את האור בכל מצב. אבל אני כבר אחשוב מה לעשות."
[...]