המריבה הראשונה שלנו פרצה כאשר איה מצאה את המכתב שכתבתי לה כתשובה למכתבה מהכלא. הוא נותר מונח על אחד המדפים בספרייה שלי, ורק שוליו הציצו. היא ניגשה לספרייה ולקחה את המעטפה.
"מה זה?" שאלה בסקרנות ילדותית.
"זה מכתב."
"אפשר לקרוא?"
"תקראי," עניתי באדישות.
איה יישרה את הדף ושקעה בקריאה. בחנתי אותה וראיתי את התקדרות פניה. כשסיימה קיפלה את הדף בקפדנות נוקשה, הרימה את מבטה אלי וירתה בי מבט חד. על פניה התחלפו הבעות זעם וחוסר אמון.
"אתה כתבת את המכתב הזה?" שאלה בנוקשות.
"כן," עניתי בפשטות.
"אתה סתם בן זונה, אתה יודע?" קראה לעומתי בכעס.
"ואת סתם ילדה אגואיסטית שחושבת שהכול מגיע לה," עניתי לה כשכעס מתפרץ מתוכי.
איה חשה בכעסי וזעמה עלי התגבר.
"אני לא מבינה איך כתבת מכתב כזה!" קולה היה רם, קרוב לצעקה.
חשתי בהתחממות הרוחות וחשבתי שהוויכוח הזה לא במקום. "תשמעי, איה..." ניסיתי להרגיע. "אל תדבר אלי," קטעה אותי בצעקה.
עצבנית הסתובבה בחדר, התיישבה על הכורסה והעיפה בי מבטים קשים.
"היי, תירגעי, לא צריך לעשות מזה סיפור גדול, הרי לא שלחתי לך את המכתב."
"אני רוצה שתסביר לי איך יכולת לכתוב מכתב כזה," הקשתה.
זעם קר הציף אותי. "תשמעי," אמרתי בשקט, "אני לא כדור משחק ואף אחד לא יכול לשחק אתי איך שהוא רוצה. בפעם האחרונה שנפרדנו חשבתי שקורה משהו אמיתי בינינו ואת נעלמת לחודשיים. פתאום, כשהסתבכת, הרגשת חרא, נזכרת בי ורצית שאנחם אותך. שיהיה ברור לך, איה, אל תצפי ממני ליחס חד צדדי, אני אתן לך חזרה בדיוק מה שאני אקבל ממך, אז אל תנסי להאכיל אותי בחרא, את מבינה?!"
איה ישבה בשקט, קיפלה את ברכיה, חיבקה אותן בידיה ואת ראשה הרכינה עליהן. מבטי נח עליה. נדמה היה לי שזעזוע של בכי הרטיט את גופה.
"איה..." קראתי בשקט.
היא הרימה את ראשה. עיניה דמעו וגל של צער הלם בלבי. חשתי שבהתפרצות זעמי עברתי את הגבול.
"אל תדבר אתי עכשיו, אני צריכה לחשוב," ביקשה בקול חלוש.
האווירה בחדר הייתה כבדה. קמתי על רגלי. "אני יוצא החוצה, אחזור מאוחר יותר."
"תעשה מה שאתה רוצה," ענתה באדישות.
בחוץ ציננה הרוח הקרירה את כעסי. זיכרון דמעותיה ריכך את לבי. הסתובבתי שעה קלה ונתתי לה זמן להירגע ולנסות להבין את הרגשתי ואת גישתי. לא רציתי לעשות סיפור מיוחד ממילים או ממחשבה חולפת. יהיה בסדר, הרגעתי את עצמי וחזרתי לחדר. איה קיבלה את פני בקרירות. חייכתי אליה, אך היא לא הגיבה על ניסיון ההתקרבות שלי.
"רוצָה קפה?"
"כן," השיבה בקול נמוך.
"עוד כועסת?"
"בטח שאני כועסת," ענתה בתוקפנות מתפרצת ונעצה בי מבט עוין.
"טוב, טוב, לא נדבר על זה," הרגעתי.
לקחתי את הקומקום, מילאתי בו מים, שטפתי כמה כוסות ובכוונה השתהיתי זמן מה במקלחת. חשבתי שאיה מגזימה בתגובתה ובכעסה כלפי, והחלטתי לשחק באותם קלפים. חזרתי לחדר והכנתי קפה בשתיקה. כל הערב לא דיברנו, אך בלילה, כששכבנו לישון על המיטה הצרה, הקִרבה הפיזית בינינו חייבה שבירת מחסומים. שכבנו שקטים, בוחנים בזהירות את המחיצה שהקמנו, משדרים קרירות וחוסר עניין. שלחתי ידי למפסק מנורת הלילה וכיביתי את האור. בחשכה העמדנו פני ישנים. איה הסתובבה על צדה, וכשגבה נצמד לכתפי חום גופה חדר אלי. רגע קצר נשארתי קפוא, ובהחלטה רגעית הנחתי את ידי תחת ראשה. בידי השנייה חיבקתי את מותניה ונשקתי לה על עורפה. היא נרעדה קלות, הסתובבה אלי, השיבה בחיבוק ונצמדה אלי בחוזקה. נחנו על גבינו בחשכה, נרגעים ללא מחשבה.
