האסופה "עורי שפת עבר – אלפיים שנות שירה על השפה העברית" בעריכתה של ד"ר לאה צבעוני מחזיקה 870 שירים של 547 משוררים ומתרגמים.
השירים נכתבו בארצות אסיה ואירופה, בצפון אפריקה, באמריקה הצפונית ובאמריקה הדרומית. הם נכתבו בכל השפות שעם ישראל דיבר ודובר בתפוצותיו. רובם בעברית, רבים ביידיש, ויש בה גם שירים באנגלית, בצרפתית, בגרמנית, ברוסית, בספרדית, בפורטוגלית, בסלובקית, בערבית יהודית. השירים מובאים בלשון המוצא ולצדם תרגום. זוהי שירה של תקווה ותהילה, שיר הלל לאלה ששמרו על שפת עבר אחרי שבָּלל אלוהים את השפות במגדל בבל, שיר הודיה למחדשי השפה, לאומה, לתנ"ך, לאלוהים, לפעמים למלכים ולפטרונים. במרוצת הדורות קמו משוררים רבים, חלמו וכתבו, ובבוא יומם הותירו לדורות הבאים משא של כמיהה, געגועים, תקוות, בכי ומרורים ושאלות על מהות החיים ועל מהות הקיום שלהם, של דורם ושל עם ישראל, על גורלה של שפת הקודש, שפת עבר.
האסופה מקיפה דורות רבים. היא פותחת בשיר ששרו אבותינו על נהרות בבל, "איך נשיר שיר ה' על אדמת נכר", ממשיכה בספר יצירה שנכתב לפני כאלפיים שנה, ודרך הפייטנים, משוררי ימי הביניים, ההשכלה, התחייה והיישוב - מגיעה עד ימינו. מובאים בה שירים, פזמונים, פואמות ושירי ילדים, והמשותף לכולם הוא מילת הקסם "עברית".
מרגש ולא מפליא לראות שהשפה העברית הייתה מאז ומעולם שפת החלומות של עם ישראל, ומשוררי עמנו לא חדלו לערוג אליה. מרטיטים את הלב שיריהם של אסירי ציון ושל משוררים צעירים שנרצחו בשואה. מרגשים שיריהם של משוררי היידיש שחלמו על התנ"ך ועל שפת התנ"ך. מרטיטים את הלב שיריהם של משוררי ספרד.
האנתולוגיה מביאה שירים של אבות ובנים, של אבות ובני בנים, וכולם עורגים אל השפה, כולם רוצים בהתחדשותה ובהמשך קיומה.
פרנץ קפקא, היהודי שלא הזכיר את יהדותו בכתביו, ערך בשנת 1912 בפראג רסיטל על שירת יידיש, ובו נשא נאום על שפת היידיש. ידידו השחקן יצחק לוי קרא שם את שירו מוריס רוזנפלד, די גרינע (הירוקים), המובא באסופה זו.
המעיין באסופה זו עתיד לבוא לידי ריגוש שבגילוי. כך כתב בפתח האסופה פרופ' משה בר-אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית: "ראוי שכל שהעברית יקרה לליבו יחזיק בביתו את הספר הזה וירבה להידרש לו כדי להתענג על שבח הלשון."
