פרולוג
אנה מריה
עמדתי מול הבית הישן ביותר בשכונה, רוסה בלה לצידי, אצבעותינו שלובות. קירות הבית הסדוקים התקלפו ותריסיו היו שבורים. נפש חיה לא התקרבה לפה, אפילו חתולי הרחוב כבר מזמן התרחקו. ריח סמיך של עובש וכאב עמד במקום כמו ערפל. הריח היה כל כך חריף שאפילו רוח הפרצים שנשבה כעת, לא הצליחה לסלקו. הבית נראה שקט כל כך, מיותם, למעט חריקת הדלת עם החלון הקטן והמנופץ. כמה זמן לא היינו כאן?
נזכרתי בזמנים אחרים, זמנים שבהם המקום שקק חיים, בילדותנו. כר דשא ירוק נפרש לפני הבית, נדנדה מעץ שצבענו בורוד עדיין קשורה בחבלים לעצים הגבוהים שעמדו בקצה הגינה. עצמתי את עיניי והרשיתי לעצמי להיזכר באמא משחקת איתנו בבריכת הגומי הקטנה שבחצר האחורית, זאת שקנינו יחד, לקח לה נצח לנפח אותה. אבא לא היה בבית באותו היום, וזה היה טוב.
החיוך של אמא האיר את העולם, שיניה היו לבנות כמו שרשרת הפנינים שנהגה לענוד, עדיין זכרתי את זה. שערה היה חלק וארוך, עורה צח, כמו של הנסיכות באגדות שהייתה מקריאה לנו ברגעי קסם נדירים. אהבתי להריח אותה, תמיד היה לה ריח טוב, ריח רענן של פריחה ואבקת כביסה. היא תמיד דאגה לנו. דאגה שנאכל, שאבא יהיה מרוצה מספיק, שלא יהיו צעקות או מכות בבית. היא נהגה לאמץ אותנו אל ליבה ולומר לנו שהיא אוהבת אותנו המון - המון, כמו הכוכבים.
דמעה חמה זלגה מעיני. הצצתי לעבר אחותי שהביטה על הבית בעיניים לחות, כנראה שגם היא נזכרה באותם הדברים בדיוק. נכנסנו לבית בצעדים כבדים, יכולתי לחוש בפעימות ליבה של אחותי, או שהיו אלו בכלל דפיקות ליבי? בעוד שעה נתחיל דרך חדשה, כזאת שלא ציפינו שתהיה לנו. הבטתי לאחור, לעבר הרכב השחור שהמתין שם. אילו היו שואלים אותי אז, היכן אהיה בעתיד, לא הייתי חושבת לרגע שזה מה שיחכה לי בסוף.
מבטי המשוטט נעצר למראה המטבח. הטפט הלבן שעל הארונות התקלף ועץ אכול נגלה מאחוריו. דלתו של המקרר, אשר התקלקל כבר מזמן, הייתה פתוחה, ובתוכו היה מוטל דבר מה חסר צורה, ענן של זבובים חג סביבו. עיוויתי את פניי בשל הצחנה וטרקתי את דלת המקרר רק כדי לא לראות את זה שוב. בסלון, על הספות הבלויות שפעם היו אדומות, שכנה שכבת אבק שצבעה אותן לאפרפר. על השטיח הישן נחו מסגרות של תמונות ישנות שרסיסי זכוכית פזורים סביבן, מזכירות את חיינו שהתנפצו בפתאומיות, את מה שנלקח מאיתנו ולא יחזור.
ניגשתי אל החלון וביד רועדת פתחתי אותו במאמץ, הרגשתי צורך עז לנשום אוויר צח. צליל החריקה הקפיץ את רוסה בלה, היא משכה בזרועי וסחבה אותי אחריה, אל עבר גרם המדרגות. עלינו באיטיות, כל מדרגה הזכירה לי תקופה אחרת. בעיני רוחי ראיתי אותנו מתרוצצות, לפעמים מחייכות בשובבות ולפעמים מועדות על אותן המדרגות.
הגענו למסדרון הארוך והאפל ובהינו בדלתות הסגורות, מאחורי כל אחת הסתתר עולם אחר. לרגע שקלתי לברוח, לשם מה בכלל חזרנו לפה? אך המשכתי להתקדם לצידה של רוסה בלה למרות החששות.
עברנו לאורך המסדרון, התהלכנו הלוך וחזור והצצנו בחדר השינה של ההורים שלנו, המיטה הגדולה עדיין עמדה במרכז החדר. נזכרתי איך נהגנו לקפוץ עליה, צווחות מהתרגשות, ואיך אבא היה מרים את קולו בכעס, וחיוכה של אמא היה נמחה מפניה, היא הייתה משתתקת ושולחת אותנו החוצה לשחק. הצעקות של אבא הדהדו באוזניי כאילו עמד כאן לידי כעת. כדי להתגבר על הצרחות ששררו בבית היינו שרות בקולי קולות את אותו שיר ישן, שחקוק במוחנו עד היום. זמזמתי את השיר בקול, בניסיון לסלק את תמונות הזיכרון המר.
הבטתי ברוסה בלה, שנראתה כאילו חזתה ברוח רפאים, לבנה כמו דף נייר. לחצתי את ידה, היא ניערה את ראשה וחזרה להביט בי. הסתובבנו ונעצרנו ליד דלת חדרי הישן, דלת מצהיבה ומוכתמת. התקדמתי אל הפתח בצעדים מהוססים, ידי לפתה את הידית בחוזקה, זיעה ניגרה במורד גבי וליבי דפק בעוצמה. פתחתי אותה והציר השמיע קול חריקה מבהיל. נכנסתי פנימה לאט, הצחנה הכתה בי ובחילה החלה להיווצר בבטני, רק לרגע הרשיתי לעצמי לנדוד שוב אל העבר, אל אותו הזיכרון שחרוט לנצח בתוכי כמו קעקוע, זיכרון שאף פעם לא אשכח:
שכבתי בתוך שלולית שתן, השתן שלי. הזמן עצר מלכת. לא ידעתי כמה שעות או ימים הייתי מכווצת במיטתי. משכתי את השמיכה מעל ראשי, כאילו זה מה שיציל אותי. פחדתי לזוז או לנשום, רק שלא ישמע אותי. זעקותיה, שהגיעו מהחדר הסמוך גרמו לליבי להחסיר פעימה ולגרוני להתייבש. ידעתי שבעוד רגע יגיע תורי. אולי הפעם זה יהיה כבר הסוף. רציתי לבכות, אך לא נותרו בי כבר דמעות, כל חלק בגופי צרב מכאב. הסתובבתי אל הקיר הריק, עצמתי את עיניי בחוזקה ונזכרתי בתמונות שעיטרו אותו בעבר, מסגרות ורודות וסגולות עם תמונות של פיות ונסיכות יפות. זמזמתי את המנגינה שהייתה מוכרת לי, אך קולות הבכי והזעקות שלה גברו על המנגינה. האימה קיננה בתוכי, הפחד שיתק כל רגש אחר. התפללתי שהכול ייגמר,
חששתי שלעולם לא אתעורר מהסיוט הזה. הייתי נואשת לאור יום, אך החושך השתלט על חיינו. בעודי שוכבת מפוחדת במיטה זיכרון נוסף עלה מול עיניי: רוסה בלה ואני בשמלות לבנות תואמות עם תחרה לבנה, מתרוצצות על הדשא, אמא חיכתה לנו בזרועות פתוחות. לאחר מכן הבליחה תמונת זיכרון שלנו מתנדנדות על הנדנדות, שאמא תלתה לכבודנו בין העצים הגבוהים בגינה הירוקה, זו שכבר נעלמה מזמן. צחקנו בקול רם, היינו מאושרות. איפה אמא היום? הכול היה שחור וזעקותיה כבר לא נשמעו. שוב עצרתי, שמעתי את צעדיו הכבדים מתקרבים, הדלת נפתחה בחבטה והאור מהמסדרון הכאיב לעיניי. רציתי להילחם, לא לתת לזה לקרות שוב, אך לא היו בי את הכוחות. ריח עשן הסיגריה שלו מילא את חדרי והעלה גל של בחילה בגרוני. הוא העיף את השמיכה וכיבה את הסיגריה על עורי החשוף. הזיעה שטפה את גופי וקול זעקותיי נטמע בחלל החדר.
פקחתי את עיניי בבהלה, עוצמת הזיכרון הייתה כה חזקה עד שהרגשתי כאילו חוויתי זאת שוב. משכתי את רוסה בלה בידה ורצתי לעבר הכניסה, לא יכולתי לשאת את המקום הזה יותר. נכנסנו לרכב השחור והותרנו הכול מאחור.
