בתקופה האחרונה חשבתי הרבה על האפשרות להעלות על הכתב את מה שעבר עליי בשנתיים שחלפו. שנתיים שבמהלכן חוויתי לא מעט אירועים ומפגשים מעניינים. באופן לא כל כך מפתיע מצאתי בכל פעם תירוץ למה לא לכתוב.
הכול התחיל לפנות בוקר של יום קיץ כשהתעוררתי מחלום.
האמת היא שבמרבית הפעמים אני מבינה את המשמעויות של החלומות שאני חולמת. אני מאמינה שבזמן שאנו עוברים למצב של שינה, הנשמה חופשייה ומבקרת בעולם שהוא מעבר לזמן ולמקום. עולם שממנו חוזרת הנשמה בכוחות מחודשים, עם מסרים מעניינים ולאחר מפגשים מסקרנים בדמות חלומות. אני מאמינה שהחלום הוא כלי הניווט שעוזר לנו לתכנן את המסלול בסבך הג׳ונגלים של חיי היומיום, ולא פעם אף עוזר לנו לקבל החלטות. על כן כל חלום זוכה לתשומת ליבי.
“וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה׳ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי״ (בראשית כ״ח ט״ז).
1
התעוררתי שטופת זיעה, ולא כפי שיָאה ללילה קיצי ביוני. זו הייתה זיעה של פחד. הפחד שקינן בי היה בלתי נשלט, והעדפתי להתעלם ממנו, אך ככל שהשעות עברו הוא הכה בי ולא הרפה ממחשבותיי.
איך היא עמדה שם תמירה ויפה כשהביטה בי כקרן, בת ארבעים ושתיים, זו שהיא אישה ואימא. היה לה מבט לא מוכר וקר מאוד, אך בעיקר הורגש כמבט שהזרות ניכרת בו. נוכחותה עוררה בי אי שקט, מעין סלידה, וגם כעס בלתי נשלט, כעס עמוק שטרם חוויתי והכרתי. זה היה עוצמתי ושונה, ולא ידעתי איך להכיל אותו ואיך להתמודד איתו, כי מעולם לא כעסתי כל כך. אך כשהיא הביטה בי כתינוקת בת שנה וחצי, השתנו פניה והיו מלאי רוך, חום ואהבה אין סופית, אהבה שאי אפשר היה לא לרצות להישאב לתוכה. זו הייתה אהבה הדדית בין שתינו, עוצמתית מאוד, כזו שטרם הכרתי. התעוררתי כששמעתי את עצמי מדברת בקול ובתקיפות ומבקשת ממנה שתניח לי כבר לנפשי, ושאיני מעוניינת בשום קשר איתה.
ידעתי מי זו, אך לא ידעתי מה היא רוצה, ובעיקר הדהדה בי הידיעה שהיא אינה בין החיים. הרבה מאוד שאלות עלו במוחי. למה? מה קורה פה? בחישוב מהיר שעשיתי היא צריכה להיות כבת שישים.
סיפרתי לנמרוד על החלום. הוא אישי כבר שש עשרה שנים, והוא החבר הטוב ביותר שלי. אנו שונים מאוד זה מזה. נמרוד ריאליסטי מאוד, וחשיבתו ודעותיו מבוססות רק על העולם הפיזי. אני בדיוק ההיפך הגמור. נמרוד הכיר תמיד את הרוחניות שבי. החברות הטובה בינינו והאהדה ההדדית אפשרו לכל אחד מאיתנו להתפתח בתחומו מתוך כבוד. שיתפתי אותו תמיד, אבל היה לו קושי להכיל את עולם הרוח שהיה חלק בלתי נפרד ממני וממי שאני, ולא תמיד הוא הבין את דבריי או התחבר אליהם, ולכן לא אמר הרבה בקשר לחלום שלי.
הבנתי שהפעם לא אקבל חיזוקים מנמרוד, ולכן צלצלתי לאימי. היא הופתעה מאוד מן החלום וממה שנובע ממנו, אך הצלחתי לעורר את סקרנותה. אם כי לדעתי היא כמו נמרוד, לא העלתה בדעתה שתהיה המשכיות כלשהי לחלום הזה.
בימים שלאחר מכן ניסיתי לעצור את המחשבות, אך ככל שניסיתי להילחם בהן, הן הפכו קולניות יותר. פחדתי ללכת לישון, פחדתי להתעורר, פחדתי לפגוש בה שוב, פחדתי ממה שאיני זוכרת. אך בתוך תוכי הפחד הגדול היה, שידעתי שהיא תנצל את היכולת שלי לראות אותה גם אם היא אינה בין החיים, ואם היא רוצה לדבר איתי, היא לא תוותר.
מצאתי את עצמי מסתובבת ימים ארוכים כששני רגשות מנוגדים מפעמים בי. הפחד שהיא תופיע פתאום, ומנגד הסקרנות לגבי המסר שהיא מנסה להעביר לי. שניהם יחדיו השתלטו על חיי וניהלו אותם. כחודש אחר כך, באחד הערבים נפגשתי עם שיר, חברתי הטובה ואשת סודי, וסיפרתי לה על החלום. לא אשכח את הערב הזה. התווכחנו לא מעט, וניסיתי לשכנע אותה ואולי יותר את עצמי, שהאישה מהחלום אינה בין החיים. שיר כהרגלה לבשה את המשקף האופייני לה, אני קוראת לו “המשקף הוורוד״, ולא הסכימה לדעתי בשום פנים ואופן, ולא משנה מה היו טיעוניי. בסיומו של אותו ערב, החלטתי לפתוח שוב את תיק האימוץ, מתוך כוונה להתעמק הפעם בתיק ולגלות כל מה שאפשר על עברי ועל אימי הביולוגית.
כן, אני ילדה מאומצת. הוריי אימצו אותי בגיל שנה וחצי, ותמיד ידעתי שאני מאומצת. אימי נהגה לומר לי שהיא ואבי ז״ל בחרו בי, שזו הייתה אהבה ממבט ראשון, והם ידעו מייד שאני שלהם. גדלתי בידיעה שאימוץ הוא דבר טבעי. נתנו לי להבין שלהבדיל מכל ילד אחר שנולד להוריו באופן טבעי, אותי “בחרו״. מאחר שהרגשתי מיוחדת כל כך, מעולם לא הסתרתי עובדה זו.
כשהגעתי לגיל שמונה עשרה פתחתי את תיק האימוץ בפעם הראשונה. שמעתי סיפור עצוב שמבחינתי כלל לא היה קשור אליי. יש רגעים בחיים שנצרבים לך בזיכרון, ונשארים איתך לעולם. כזה היה הרגע שבו העובדת הסוציאלית של “השירות למען הילד״ ישבה מולי ושאלה אם ארצה לפגוש את אימי הביולוגית. עניתי בהתרסה ובאופן חד משמעי — לא! ומייד קמתי ויצאתי משם, כשבידי דף כתוב בכתב יד, ובו תיאור של סיפור עצוב על נערה ללא כל זהות, שילדה מחוץ לנישואים ללא תמיכה של משפחתה. הדחקתי את הסיפור וברחתי כל עוד נפשי בי.
קראתי לא מעט מחקרים בתחום הפסיכולוגיה, וכולם מעידים שהשנה הראשונה לחיינו היא בעלת השפעה חשובה על עיצוב אישיותנו ועולמנו הפנימי. אנו, הילדים המאומצים, נולדים לתוך נסיבות חיים קשות, ולא פעם יש אירועים שנחקקים בתת המודע שלנו, ומשאירים צלקות וטראומות רגשיות לא מעטות שמלוות אותנו במשך חיים שלמים, גם אם אנו איננו מודעים לכך בהכרח.
עד גיל ארבעים ושתיים הייתי איתנה בדעתי שהעבר אינו מעניין אותי. חשבתי, או אולי שכנעתי את עצמי, שאין בכך טעם, כי הרי בסופו של דבר פנינו מועדות קדימה. מאחר שתמיד היה גם פן מעשי בדעותיי ובמעשיי, לרגע לא חשבתי שאחזור בזמן ואגלה שאני בעלת “דם כחול״, ולכן הדחקתי את עברי תחת המעטֶה שהוא אינו מעניין. בתוך תוכי ידעתי שזהו עוד אחד מהסיפורים העצובים שאנו נחשפים אליהם מדי פעם, ולא יכולתי לשאת שהוא יהווה חלק ממי שאני או חלק מחיי הנוכחיים. במפגש “הפרלמנט המצומצם״ שהיה לי עם שיר, קיבלתי ברגשות מעורבים החלטה לא קלה. אם היא חיה, כל העולם שלי מתנפץ. ואם היא אינה בחיים, זה עצוב, אבל לפחות נשאר לי הביטחון במי שאני ובמה שאני רואה ויודעת. מצד שני, איך אני יכולה לרצות להיות צודקת, כאשר ברור שזו אימי? אז מה אני רוצה באמת?
משלב זה התחלתי מסע שהגדרתו הטובה ביותר היא בביטוי “מֵאִיגְרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא״.
וכך בקיץ לפני יותר משנתיים אזרתי אומץ. הגשתי בפעם השנייה בקשה לפתוח את תיק האימוץ, אלא שהפעם ביקשתי לפגוש את אימי הביולוגית.
