מריבה ביום הבחירות
טרקתי את הדלת בחוזקה, אבל זה לא הספיק לי, לכן בעטתי בחמת זעם בדלת המעלית. נו כבר, לעזאזל! כמה זמן צריך לחכות למעלית בבניין הזה! אוזניי עדיין צללו מחילופי הדברים המרים עם בעלי, שסירב להצביע למועמד הכי מתאים לראש עיריית תל אביב והתעקש להצביע שוב לראש העיר הקיים ולהנציח את שלטון העבר! חוצפה שכזאת! וכל לילה אני ישנה איתו, עם האויב - בעלי!
אין לו שום כבוד אליי, לאשתו האהובה, שכבר שנתיים צריכה לכתת את גלגלי מכוניתה עד לבריכת מלון השרון בהרצליה, והכול משום שמר הון־שלטון החליט להרוס את בריכת גורדון האולימפית ולהפוך אותה לכיור. העיקר שתהיה כאן טיילת שבה יוכלו לפסוע להנאתם בעלי ההון מהמגדלים ממול.
צפרתי בחדות לנהג ההונדה הלבנה, המפוארת, הנושא את כרזות התעמולה המושחתות של... לא רוצה להגיד את שמו. ובעלי הולך להצביע בשבילו! "אני נוסעת ישר לרבנות לפתוח תיק גירושים!" כך צרחתי לפני שעזבתי את הבית בחרי אף. אף, אף, אף פעם לא אחזור!
פניו העקשניות עמדו לנגד עיניי. מזל שור, אלא מה? ראש בקיר! לא מוכן לשמוע אף פעם דעה אחרת, גם אם היא הרבה יותר הגיונית משלו. כמה פעמים ניסיתי להסביר לו שלהצביע לאותה מפלגה כל בחירות, בלי קשר למועמד, זה פסול. צריך להסתכל טוב־טוב על המועמד ולראות אם הוא שווה. חותמת המפלגה זו לא חותמת בד"ץ, שמכשירה הכול, על איזה עוף.
מעניין שבכל שאר התחומים של חייו, בעלי דווקא אדם מאוד הגיוני. עד שזה מגיע למפלגה המאוסה שבה הוא דבק מאז גיל תנועת הנוער הטיפשית שלו, שלא אנקוב בשמה האידיוטי כי זה פשוט מעלה לי את הדם לראש!
הוא בטח חושב שסתם איימתי. אני אראה לו מי הרצינית מבין שנינו! הנה אני לפני מדרגות הרבנות, שעליהן ארקוד עד שאקבל ממנו את הגט, ואז אמצא לי מישהו נורמאלי, עם דעות נורמאליות, שפויות, כמו שלי. כמובן, אם רק אמצא חנייה.
מסביב עשרות מכוניות עמוסות כרזות תעמולה, הצביעו - 'כן', הצביעו - 'לא', הצביעו - 'זה', הצביעו - 'זאת'. נו כבר, איפה החנייה שלי? לעזאזל, כל רעיון הגירושים שלי יתאדה בגלל חנייה בעיר הזאת, שמיליון כלי רכב זרים נכנסים אליה כל יום, וכולם רוצים רק להגיע לרבנות להתגרש.
הרי זאת בדיוק הסיבה שהחלטתי להצביע למועמד שהבטיח לי, תושבת העיר החוקית, חנייה בכל מקום וללא הגבלה, חינם אין כסף. זאת לא סיבה טובה להצביע בשבילו? הנה אני כבר שעה מסתובבת ברחוב הארוך הזה על כל סמטאותיו, וכלום! רק עוד מגדלים ומגדלים של בעלי הון שבעים, שלהם יש חנייה ולכן הם לא צריכים להתגרש.
השענתי את ראשי על ההגה והגברתי את עוצמת המזגן. הייתי רעבה, צמאה וזועמת. זה בדיוק המצב שבו בוצעו מקרי הרצח הכי גדולים בהיסטוריה. איך קראו לזאת שחתכה לבעלה בסכין את ה... שלו? נדמה לי שהיא זוכתה מכל אשמה. ופשעו של בעלי הרבה יותר חמור!
תמונות מחיי הנישואים שלי צפו ועלו מבעד לעיניי העצומות בזעם. איך לקח אותי בהפתעה להופעה של מדונה, איך גרר אותי עם כיסוי עיניים לדירה החדשה מול הים, איך שלח לי בשנה מסוימת שלושים ושבעה זרי ורדים ליום ההולדת, איך בחתונת הכסף רקדנו לצלילי השיר שלנו I'LL NEVER LEAVE YOU, איך היה איתי בלידה של שלושת ילדינו, ניגב את הזיעה ממצחי ולא עזב אותי לרגע, איך יצא ביום מבול סוחף להביא לי עוגת גבינה כשזה כל מה שיכולתי לאכול אז, בשפעת ההיא. איך, ואיך, ואיך.
צפירות צווחניות מאחוריי העירו אותי מחרגוני. "גברת! את לא יכולה לעמוד באמצע הכביש, את חוסמת את כל התנועה!" הודיע לי השוטר. "זה יום בחירות היום". כן, כן, כאילו שמישהו צריך להזכיר לי, נאנחתי בתסכול ונסעתי הלאה משם. טוב, לא יקרה שום אסון אם אגיע קודם לקלפי. לפחות שם יש לי חנייה, זה ליד הבית.
מעניין אם הבעל העקשן הזה שלי כבר הצביע למועמד הדפוק שלו, חשבתי כשעמדתי מאחורי הפרגוד. אושר אפף אותי כשראיתי שערמות הפתקים של המתחרים גבוהות, ואילו המועמד שלי - רק פתק אחד נשאר בתא שלו, הפתק האחרון, שחיכה לי! נפלא! איזה מזל שיש תושבי עיר חכמים שחיסלו את כל הפתקים של המועמד הנכון. לא כולם טיפשים כמו בעלי.
מדברים על החמור? הנה הוא, בתזמון מסתורי נכנס בדיוק אחריי אל מאחורי הפרגוד. "מותק..." הוא מנסה לומר לי, ועיניו החומות רכות. "תראי, אני..." אני חולפת על פניו בסנטר מורם ובראש זקוף, עושה עצמי כלא מכירה אותו. זה לא ממש שקר. למעשה הייתי אמורה כבר להיות גרושתו אם הייתה שם חנייה, ברבנות.
לא עוברת אפילו שנייה והוא יוצא ומתחיל לצרוח על הנערות האומללות שיושבות עם הרשימות. "מה זה פה? אתם עושים צחוק? אני בא להצביע אחרי התלבטות של יום שלם, ואין פה פתקים למועמד שלי!" "כן, זאת חוצפה!" אני מצטרפת אליו, לבעלי האהוב והחכם. ליבי מדלג פעימה, ושיכרון מתוק של אהבה מציף את ורידיי. איזה בעל! אין עוד בעל כזה בכל העולם!
