10 באפריל 2009
מרטין סטובֵר
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.
המליצה הנדושה הזאת עלתה במוחו של רוב מרטין כשהאמבולנס שלו התגלגל לאיטו במעלה רחוב מרלבורו, בדרכו חזרה אל בסיס האֵם, תחנת כיבוי 3. מי שהמציא אותה עלה כנראה על משהו, כי באמת היה חשוך הבוקר כמו חור התחת של מרמיטה, והשחר היה אמור לעלות בכל רגע.
לא שהשחר הזה נראה מבטיח במיוחד — הוא נראה יותר כמו שחר שסובל מהנגאובר קשה. הערפל היה כבד, ובאוויר נישא ריחו של האגם הלא־ממש גדול שבקרבת מקום. זרזיף קר החל לרדת, רק כדי לתרום עוד קצת להנאה. רוב הגביר את תנועת המגבים מניגוב לסירוגין לניגוב איטי. לא הרחק לפניו הבחין בשתי קשתות צהובות ומוכרות שבצבצו מתוך הערפל.
"שדי הזהב של אמריקה!" צעק ג'ייסון רפּסיס מהמושב שליד הנהג. רוב עבד עם לא מעט פרמדיקים בחמש־עשרה שנותיו בשירותי החירום, וג'ייס רפּסיס היה השותף הטוב מכולם: קליל ונינוח כששום דבר לא קרה, וגם קר רוח וחד כתער כשכל העולם התהפך בעת ובעונה אחת. "הם יזינו אותנו! שאלוהים יברך את הקפיטליזם! קדימה, לחניון!"
"אתה בטוח?" שאל רוב. "אחרי שראינו הלילה במו עינינו מה שהחרא הזה מסוגל לעשות?"
הקריאה שממנה חזרו כעת הייתה אל אחת מאחוזות הענק בשוּגֶר הייטס, לאחר שאדם בשם הארווי גיילן התקשר למוקד החירום כדי להתלונן על כאבים איומים בחזה. הם מצאו אותו שוכב על הספה במה שהעשירים בוודאי נוהגים לכנות "הטרקלין הגדול", כשלגופו פיג'מת משי כחולה, כמו לווייתן שנסחף אל החוף. אשתו כרכרה סביבו, משוכנעת שהוא עומד להחזיר את נשמתו לבורא בכל רגע.
"מקדונלדס! מקדונלדס!" קרא ג'ייסון, תוך שהוא מקפץ מעלה־מטה במושב. המקצוען הכישרוני שבדק את הסימנים החיוניים של מר גיילן בפנים חמורות סבר נעלם כלא היה (רוב עמד לצידו ובידו תיק העזרה הראשונה, עם הערכה לטיפול בנתיב האוויר ותרופות להפרעת קצב). כששערו הבלונדיני מסתיר את עיניו נראה ג'ייסון כמו ילד מגודל בן ארבע־עשרה. "לחניון, אמרתי!"
רוב פנה אל החניון. הוא עצמו לא היה מתנגד לקציצה בלחמנייה, ואולי גם לאיזו לביבת תפוחי אדמה שנראית כמו לשון אפויה של בופאלו.
תור המכוניות היה קצר מאוד ב'קנה וסע'. רוב תפס את מקומו בסוף התור.
"חוץ מזה, הבחור לא באמת חטף התקף לב," אמר לו ג'ייסון. "הוא בסך הכול סבל ממנת יתר של אוכל מקסיקני. בסוף הוא סירב לקבל טרמפ לבית החולים, נכון?"
זה נכון. אחרי כמה גיהוקים מכל הלב ותרועת טרומבון אחת מאחוריו השופעים, ששלחה את אשתו האנורקטית בריצה למטבח, מר גיילן הזדקף, אמר שהוא מרגיש הרבה יותר טוב, ולא, הוא לא חושב שהוא צריך לנסוע לבית החולים קינֶר ממוריאל. רוב וג'ייסון הסכימו עם האבחנה שלו, במיוחד אחרי שגיילן מנה בפניהם את כל מה שאכל אמש ב'טיחוּאנה רוֹז'. הדופק שלו היה חזק, ואף שלחץ הדם היה גבוה מעט, נראה שכך היה מצבו במשך שנים, ולפחות נותר יציב. הדפיברילטור האוטומטי הנייד אפילו לא יצא מתיק הנשיאה שלו.
"אני רוצה שני מקמאפין עם ביצת עין ושתי לביבות," הכריז ג'ייסון. "וגם קפה שחור. בעצם, תזמין לי שלוש לביבות."
רוב המשיך להרהר בגיילן. "הפעם אלה היו בעיות בעיכול, אבל מהר מאוד יקרה לו הדבר האמיתי — אוטם שריר הלב. כמה אתה חושב שהוא שוקל? מאה שלושים? מאה חמישים?"
"לפחות מאה ארבעים," השיב לו ג'ייסון, "ותפסיק לנסות להרוס לי את ארוחת הבוקר."
רוב נופף בזרועו אל שתי הקשתות הזהובות שהבליחו מתוך ערפילי האגם. "המקום הזה ושאר המסעדות נוטפות השומן הם המקור לחצי מהבעיות של אמריקה. בתור איש רפואה אתה אמור לדעת את זה. מה שהזמנת כרגע? אחי, זה תשע מאות קלוריות, אם לא יותר. תוסיף קציצה למקמאפין שלך ותגיע לאלף ושלוש מאות בלי שום בעיה."
"ומה אתה מתכוון להזמין, דוקטור בריאות?"
"קציצה בלחמנייה. אולי שתיים."
ג'ייסון טפח לו על השכם. "אח שלו!"
התור התקדם. הם היו במרחק של שתי מכוניות מחלון ההזמנה כשמכשיר הקשר מתחת למחשב לוח המחוונים ניעור לחיים. הסדרנים היו בדרך כלל טיפוסים שלווים, רגועים ושקולים, אבל הפעם הסדרנית נשמעה כמו שדרנית ספורט ששתתה יותר מדי רד בול. "לכל האמבולנסים והכבאיות, יש לנו אר"ן! אני חוזרת, יש לנו אר"ן! זו קריאה דחופה לכל האמבולנסים והכבאיות!"
אר"ן, ראשי תיבות של אירוע רב־נפגעים. רוב וג'ייסון בהו זה בזה. התרסקות מטוס, תאונת רכבת, פיצוץ כלשהו או פיגוע טרור. זה בוודאי אחד מתוך הארבעה.
"המיקום הוא סיטי סנטר ברחוב מרלבורו, אני חוזרת, המיקום הוא סיטי סנטר במרלבורו. שוב, מדובר באר"ן, עם סבירות גבוהה לאבדות רבות בנפש. התקדמו בזהירות."
בטנו של רוב מרטין התהפכה. אף אחד לא מזהיר אותך להתקדם בזהירות אל זירת תאונה או פיצוץ בלון גז. זה אומר שמדובר בפיגוע טרור, ואולי הוא עדיין בעיצומו.
הסדרנית חזרה על עיקרי הדברים. ג'ייסון הדליק את האורות והפעיל את הסירנה, ורוב מיהר לסובב את ההגה ולנווט את האמבולנס הגדול אל הנתיב עוקף המסעדה, ותוך כדי כך נגח קלות בפגוש המכונית שלפניו. הם היו רחוקים רק תשעה רחובות מסיטי סנטר, אבל אם יש בשטח אנשי אל־קאעידה עם רובי קלצ'ניקוב, הנשק היחיד שעמד לרשותם היה הדפיברילטור הנאמן והנייד שלהם.
ג'ייסון הרים את השפופרת. "מוקד, שומע, כאן 23 מתחנת כיבוי 3, זמן הגעה משוער שש דקות."
יללת סירנות עלתה מחלקים אחרים של העיר, אבל בהתחשב בצליל ניחש רוב שהוא וג'ייסון הכי קרובים לזירת האירוע. אור אפרפר החל לעלות, וכשהשניים דהרו אל מחוץ לחניון של מקדונלדס ובחזרה לרחוב מרלבורו הגיחה מתוך הערפל מכונית אפורה וגדולה, עם מכסה מנוע חבוט וסבכה מחלידה. לרגע כוונו האורות הגבוהים של פנסי המכונית היישר אליהם. רוב לחץ על הצופר וסטה מייד הצידה. המכונית — היא נראתה כמו מרצדס, אבל לא בטוח — סטתה אף היא בחזרה לנתיבה, וכעבור רגע לא נותר ממנה אלא צמד פנסים אחוריים שנמוגו בערפל.
"אלוהים, זה היה קרוב," אמר ג'ייסון. "הצלחת אולי לראות את לוחית הרישוי?"
"לא." ליבו של רוב הלם בפראות, והוא הרגיש בוורידים הפועמים בצידי גרונו. "הייתי עסוק מדי בניסיון להציל את חיינו. אבל איך יכול להיות שיש אירוע רב־נפגעים בסיטי סנטר? אפילו אלוהים עדיין ישן. הכול שם סגור."
"אולי זו תאונת אוטובוס או משהו."
"נראה לך? האוטובוסים מתחילים לנסוע רק בשש."
יללות סירנה. יללות מכל כיוון, שהלכו והתקרבו כמו נקודות זעירות על מסך מכ"ם. ניידת משטרה עקפה אותם, אך ככל שהצליח להסיק מהצלילים, נדמה היה לרוב שהם עדיין מקדימים את שאר האמבולנסים והכבאיות.
זה רק מגדיל את הסיכוי שלהם לקבל כדור בראש או להתפוצץ לרסיסים בגלל איזה ערבי מטורף שצורח אללה אכבר. איזה כיף לנו, הוא חשב לעצמו.
אבל זה היה התפקיד שלהם, ולכן הוא פנה בכל המהירות לשביל הגישה התלול שהוביל אל קריית העירייה ואל האודיטוריום המכוער להחריד, שם נהג להצביע בבחירות עד שעברו להתגורר בפרוורים.
״עצור!״ צרח ג'ייסון. ״אלוהים אדירים, רובי, תעצור!״
המוני אנשים רצו לעברם מתוך הערפל, וכמה מהם דהרו במורד המדרון במהירות כמעט בלתי נשלטת. רבים מהם צרחו. בחור אחד נפל, התגלגל, התרומם והמשיך לרוץ כשחולצתו הקרועה מתנופפת מתחת לז'קט שלגופו. רוב ראה אישה בגרבונים קרועים לגזרים. שוקיה היו מגואלות בדם והיא רצה בנעל אחת בלבד. הוא לחץ על הבלמים בפראות. חרטום האמבולנס נרעד, וציוד שלא היה מקובע למקומו התעופף באוויר. תרופות, בקבוקי עירוי וחפיסות של מחטים נורו כמו קליעים מתוך ארונית שלא ננעלה כראוי — הפרה של הכללים. האלונקה שלא השתמשו בה בסוף כדי לשנע את מר גיילן פגעה בדופן האמבולנס. סטתוסקופ מצא את דרכו אל תא הנהג, פגע בשמשה הקדמית וצנח על לוח המחוונים.
"תתקדם לאט," אמר ג'ייסון. "בקצב של צב, בסדר? בוא לא נחריף את המצב עוד יותר."
רוב לחץ בעדינות רבה על דוושת הגז, והמשיך לטפס במעלה המדרון בקצב הליכה ממש. עוד ועוד אנשים הופיעו, מאות אנשים, כך נדמה, כמה מהם מדממים, רובם ללא פגיעות פיזיות, אבל כולם נראו מבועתים. ג'ייסון פתח את חלון הנוסע ורכן החוצה.
"מה קורה פה? שמישהו יסביר לי מה קורה פה!"
איש אחד עצר לידו, סמוק פנים ומתנשף. "זו הייתה מכונית. היא קצרה את הקהל כמו מכסחת דשא. המטורף המזדיין פספס אותי בסנטימטרים. אין לי מושג כמה נפגעו. היינו תקועים כמו חזירים בדיר, בגלל העמדות שהם הציבו כדי לשמור על התור. הוא עשה את זה בכוונה, וכולם שוכבים שם כמו... כמו... אוי, אלוהים, כמו בובות מדממות. ראיתי לפחות ארבעה הרוגים. בטח יש עוד."
האיש פנה ללכת, אך כעת, משהתפוגגה השפעת האדרנלין, הוא כבר לא רץ אלא השתרך בכבדות. ג'ייסון שחרר את חגורת הבטיחות שלו ורכן החוצה כדי לצעוק אחריו. "ראית אולי באיזה צבע היא הייתה? המכונית הפוגעת?"
האיש סובב את ראשו, ונראה חיוור וכחוש. "אפורה. מכונית גדולה ואפורה."
ג'ייסון נשען בחזרה לאחור והציץ ברוב. אף אחד מהם לא היה צריך לומר את זה בקול. זו הייתה המכונית שכמעט התנגשה בהם כשיצאו ממקדונלדס. כנראה לא חלודה כיסתה את הסבכה.
"סע, רובי. אחרי זה נטפל בבלגן שמאחור. תקרב אותנו למסיבה ותשתדל לא לדרוס אף אחד, טוב?"
"בסדר."
כשרוב נכנס לחניון, הפאניקה כבר דעכה. היו אנשים שעזבו את המקום בהליכה. אחרים ניסו לעזור למי שנפצעו מפגיעת המכונית האפורה. וכמו בכל קהל גדול, היו גם כמה אידיוטים שצילמו תמונות וסרטונים בטלפונים הניידים שלהם. הם בטח מצפים להפוך לוויראליים ביו־טיוב, חשב רוב בינו לבינו. האספלט היה זרוע עמודי כרום נפולים, וסביבם נמתחו סרטים צהובים עם הכיתוב אין מעבר.
הניידת שחלפה על פניהם חנתה קרוב לבניין האודיטוריום, ליד שק שינה שיד קטנטנה ולבנה בצבצה מתוכו. אדם היה שרוע באלכסון מעל שק השינה, במרכזה של שלולית דם שהלכה והתפשטה. השוטר סימן לאמבולנס להתקרב, וזרועו המונפת כמו ריצדה חלושות לאורם הכחול המהבהב של הפנסים שעל גג הניידת.
רוב שלף את מסוף הנתונים הנייד של המחשב וירד מהרכב, שעה שג'ייסון רץ היישר אל אחורי האמבולנס. הוא הגיח מתוכו כשבידיו ערכת העזרה הראשונה והדפיברילטור הנייד. היום המשיך להתבהר, ורוב הבחין בשלט שהתנופף מעל דלתות הכניסה הראשיות לאודיטוריום: אלף משרות מובטחות! אנחנו עומדים לצד תושבי עירנו! ראש העיר ראלף קינסלר.
אה, בגלל זה היה כאן קהל גדול, ועוד בשעת בוקר מוקדמת כל כך. בגלל יריד תעסוקה. התקופה הייתה קשה בכל מקום מאז שהכלכלה עצמה חטפה אוטם שריר הלב שנה קודם לכן, אך המצב היה גרוע במיוחד בעיר הקטנה הזו שלשפת האגם, עיר שבה החלו המשרות להצטמצם בהדרגה עוד לפני תחילת המאה הנוכחית.
רוב וג'ייסון פנו לרוץ אל שק השינה, אך השוטר הניד את ראשו. פניו היו חיוורות כסיד. "האיש הזה והשתיים שבשק מתו במקום. כנראה אשתו והתינוקת. הוא בטח ניסה להגן עליהן." קול עמוק עלה מגרונו, משהו שבין שיהוק לקבס. הוא מיהר להניח יד על פיו, ולאחר מכן הסיר אותה והצביע לכיוון אחר. "אני חושב שהאישה הזאת שם עדיין חיה."
האישה שאליה התכוון הייתה שרועה על גבה, ורגליה נמתחו מפלג גופה העליון בזווית משונה שרמזה על פגיעה קשה ביותר. המכנסיים האלגנטיים בצבע בז' שלגופה היו כהים משתן באזור המפשעה. פניה — או מה שנותר מהן — היו מרוחות בגריז. חלק מאפה ושפתה העליונה נקרעו מעליה, ושיניה המטופלות היטב נחשפו במעין נהמה בלתי רצונית. גם מעילה ומחצית מסוודר הגולף שלה נקרעו מעל גופה, ועל צווארה וכתפה לבלבו חבלות גדולות וכהות.
המכונית המזורגגת פשוט עלתה עליה, חשב לעצמו רוב. מחצה אותה כמו סנאי על הכביש. הוא וג'ייסון כרעו ברך לצידה, ותוך כדי כך לבשו כפפות כחולות. התיק שלה היה זרוק בקרבת מקום, ועליו סימן של צמיג. רוב הרים את התיק והשליך אותו לתוך חלקו האחורי של האמבולנס, אולי חשב שסימני הצמיג עשויים לשמש ראיה או משהו כזה. והאישה כמובן תרצה אותו בחזרה.
כלומר, אם היא תחיה.
"היא הפסיקה לנשום, אבל אני מרגיש דופק," אמר ג'ייסון. "חלש מאוד. תקרע את הסוודר."
רוב מיהר לציית, ועם הסוודר ניתקה גם מחצית מהחזייה שלה מהרצועות הקרועות לגזרים. הוא סילק מהדרך את המחצית השנייה, והחל לעסות את חזה של האישה בזמן שג'ייסון פתח את נתיב האוויר.
"היא תשרוד?" שאל השוטר.
"קשה לי לומר," השיב לו רוב. "אנחנו מטפלים בה. לך יש דאגות אחרות על הראש. אם רכבי הצלה נוספים ידהרו כמונו בשביל הגישה, מישהו עוד עלול להידרס."
"מה אני אגיד לך, פצועים זרוקים פה בכל פינה. זה כמו שדה קרב."
"אז לך תעזור למי שאתה יכול."
"היא שוב נושמת," אמר ג'ייסון. "תתרכז, רובי, בוא נציל פה חיים. תתחבר למסוף ותעדכן את קינֶר שאנחנו מגיעים עם פצועת צוואר, כנראה עם טראומה בעמוד השדרה, פגיעות פנימיות, שברים בפנים ואלוהים יודע מה עוד. במצב קריטי. אני אקריא לך את הסימנים החיוניים שלה."
רוב ביצע את השיחה ממסוף הנתונים הנייד, וג'ייסון המשיך לסחוט את שקית מסכת החמצן. בחדר המיון של קינֶר ענו מייד לשיחה, והקול מעברו האחר של הקו נשמע צלול ושלֵו. מרכז הטראומה של בית החולים דורג ברמה הגבוהה ביותר — יש שיאמרו ברמה נשיאותית — והיה מוכן היטב למצבים כגון אלה. הם תרגלו אירועים רבי־נפגעים חמש פעמים בשנה.
לאחר שביצע את השיחה הוא מדד את רמת החמצן שלה (שהייתה נמוכה כצפוי), ואז מיהר אל האמבולנס כדי להביא את הסד לצוואר ואת קרש הגב. רכבי הצלה נוספים החלו להגיע כעת, וגם הערפל התפוגג לאיטו, וחשף את היקפו של האסון במלואו.
כל זה עם מכונית אחת בלבד, חשב רוב. מי היה מאמין?
"טוב," אמר ג'ייסון. "גם אם היא לא יציבה, זה כל מה שנוכל לעשות כרגע. בוא נכניס אותה פנימה."
הם הקפידו להחזיק את הקרש אופקי לגמרי, הרימו אותה לתוך האמבולנס, הניחו את הקרש על האלונקה וקשרו אותה היטב. הסד לצוואר תחם את פניה החיוורות והמרוסקות, והיא נראתה כמו אחת מאותם קורבנות פולחן בסרט אימה סוג ב'... אלא שבסרטים הקורבנות היו תמיד צעירים מאוד, והאישה נראתה בת ארבעים ומשהו, אולי אפילו חמישים. מבוגרת מכדי לחפש עבודה, חשב לעצמו רוב, ודי היה במבט אחד כדי שיידע שהיא כבר לעולם לא תחפש עוד עבודה, וכמו שזה נראה כרגע כנראה גם לעולם לא תלך שוב. אם יתמזל מזלה היא אולי לא תישאר משותקת מהצוואר ומטה — אם בכלל תצא מזה בחיים — אבל רוב ניחש שלא נותרו בה חיים לפחות מן המותניים ומטה.
ג'ייסון כרע לצידה, קשר לראשה מסכת פלסטיק שכיסתה את פיה ואת אפה, והחל להזרים חמצן מהמכל שלמראשות האלונקה. המסכה התכסתה אדים. זה היה סימן טוב.
"הלאה?" שאל רוב, כלומר, מה עוד אני יכול לעשות?
"תחפש אֶפּי בכל הזבל שהתעופף החוצה או בערכה שלי. הדופק שלה חזר להיות סביר, אבל עכשיו הוא שוב חלש. ואז תתניע ונצא לדרך. עם כל הפגיעות שהיא ספגה, זה נס שהיא עדיין חיה."
רוב מצא אמפולה של אפינפרין מתחת לקופסה הפוכה של תחבושות, ומסר אותה לג'ייסון. לאחר מכן טרק את הדלתות האחוריות, צנח בכבדות לתוך מושב הנהג והתניע את הרכב. הראשון שמגיב לאר"ן הוא גם הראשון שמגיע לבית החולים, וזה ודאי משפר מעט את סיכוייה הקלושים של האישה הזאת, חשב לעצמו. ובכל זאת, ציפתה להם נסיעה של חמש־עשרה דקות לפחות, גם בתנועה הדלילה של הבוקר, והוא ציפה שהיא תמות עוד לפני שיגיעו לבית החולים על שם ראלף מ' קינֶר. בהתחשב בחומרת פציעותיה, אולי זה רק לטובה.
אבל היא לא מתה.
* * *
בשלוש אחר הצוהריים, הרבה אחרי שהמשמרת שלהם הסתיימה רשמית, אלא שהם היו מתוחים מכדי לחשוב על חזרה הביתה, רוב וג'ייסון ישבו בחדר התורנים של תחנת כיבוי 3 וצפו ב-ESPN ללא קול. הם נסעו לזירה שמונה פעמים הלוך ושוב, אך מצבה של האישה היה הגרוע מכול.
"מרטין סטובר, זה השם שלה," אמר ג'ייסון לבסוף. "היא עדיין בחדר הניתוח. התקשרתי לבית החולים בזמן שהיית בשירותים."
"יש לך מושג מה הסיכויים שלה לצאת מזה?"
"לא, אבל הם לא הניחו למערכות שלה לקרוס, וזה אומר משהו. אני די משוכנע שהיא הגיעה לשם כדי לחפש עבודה כמזכירה בכירה. חיטטתי בתיק שלה, חיפשתי תעודה מזהה — שלפתי את סוג הדם שלה מרישיון הנהיגה — ומצאתי ערימה של המלצות. נראה שהיא הייתה מקצועית מאוד. המשרה האחרונה שלה הייתה בבנק אוף אמריקה. עד שהגיעו הצמצומים."
"ואם היא תחיה? מה דעתך? רק הרגליים?"
ג'ייסון בהה בטלוויזיה ובשחקני הכדורסל שרצו במגרש כאחוזי תזזית, ובמשך דקה ארוכה הוא לא פצה פה. ואז: "אם היא תחיה, היא תישאר משותקת מהצוואר ומטה."
"אתה בטוח?"
"בתשעים וחמישה אחוז."
פרסומת לבירה ריצדה על המסך. חבורה של צעירים התהוללה בבר. נראה היה שכולם עושים חיים. רק מרטין סטובר כבר לא תעשה יותר חיים. רוב ניסה לשוות בדעתו מה צופן לה העתיד, אם אכן תשרוד. חיים בכיסא גלגלים ממונע שתצטרך להניע באמצעות נשיפה לתוך צינור. מחית במקום אוכל או הזנה באמצעות צינורות עירוי. נשימה בסיוע מכונת הנשמה. חרבון לתוך שקית. חיים באזור דמדומים רפואי.
"כריסטופר ריב חי ככה לא רע," אמר ג'ייסון, כאילו קרא את מחשבותיו. "הייתה לו גישה טובה. הוא היה מודל לחיקוי. הסתובב תמיד עם הסנטר למעלה. נדמה לי שהוא אפילו ביים סרט."
"בטח שהוא הסתובב עם הסנטר למעלה. בגלל הסד שהיה קשור לו תמיד מסביב לצוואר. והוא כבר מת."
"היא לבשה את הבגדים הכי יפים שלה," אמר ג'ייסון. "מכנסיים אלגנטיים, סוודר יקר, מעיל מחויט. היא רק רצתה לחזור לעמוד על הרגליים. עד שהגיע הבן זונה ולקח את זה ממנה."
"כבר הצליחו לתפוס אותו?"
"עדיין לא, ממה ששמעתי. אבל כשיתפסו אותו, אני מקווה מאוד שיתלו אותו מהביצים."
* * *
למוחרת בלילה, לאחר שהגיעו לבית החולים עם אדם שלקה באירוע מוחי, פנו השותפים לבדוק מה שלומה של מרטין סטובר. היא שכבה בטיפול נמרץ והראתה סימנים לפעילות מוחית מוגברת, סימן לכך שהיא עומדת לחזור להכרה.
כשתתעורר, מישהו יצטרך לבשר לה את הבשורה המרה: היא נותרה משותקת מהחזה ומטה.
רוב מרטין שמח שהמשימה הזו נחסכה ממנו.
והאיש שהתקשורת החלה לכנות "הרוצח במרצדס" עדיין לא נתפס.
