פרולוג
הופ
הבר עמוס מכפי שציפיתי, ובכל זאת, ברגע שנכנסתי איתרתי אותו במבטי. לאחר שמונה שנים שבהם לא ראיתי אותו או שמעתי ממנו, הוא כאן, במרחק נגיעה. נשימותיי כבדות והבטן כואבת מהתרגשות. אני שולפת את הטלפון הנייד מהתיק ומתחברת לאפליקציית ההודעות:
אני: הוא פה! ידעתי שאמצא אותו!
מגי: את לא נורמלית. פופ, צר לי לאכזב אותך, אבל רוב הסיכויים שהוא לא יזהה אותך בכלל.
אני: ומי אמר שאני רוצה שיזהה אותי? אם הוא ידע מי אני, אאבד כל סיכוי לסיים את הלילה מתחתיו.
מגי: שלא תעזי לעשות שטות כזאת! אלוהים, ידעתי שזאת תהיה טעות לתת לך לנסוע לבד לצילומים באיטליה. בבקשה תגידי לי שאת מתכוונת לצאת משם ברגע זה.
אני: תאחלי לי בהצלחה, אוהבת אותך.
אני דוחפת את הנייד בחזרה לתוך התיק ומפלסת את דרכי לעברו. אנדרה יושב ליד הבר ולצידו יושבים החברים שלו. בלי לחשוב פעמיים, אני נדחפת ביניהם ונשענת על הבר, מתעלמת מהמבטים המופתעים שהוא וחבריו נועצים בי ומסמנת לברמן להתקרב.
"מה תרצי להזמין?"
"רום עם קרח, בבקשה."
תודה לאל על כך שאנחנו באיטליה ולא בארצות הברית. בבית אין סיכוי שהיו מגישים לי אלכוהול והערב אני זקוקה לכל דבר שעשוי להרגיע את עצביי. אני מפנה לעברו את מבטי ומשלבת את אצבעותיי בניסיון להסוות את התרגשותי. הוא השתנה ובו־זמנית לא השתנה כלל. מאז אותה חופשה בהמפטונס איבדתי את אנדרה ולא רק אני, גם כל בני משפחתו. הוא עבר לגור עם סבתא שלו באיטליה וניתק כל קשר עם תאו ועם מי שעלול היה להזכיר לו אותו, כולל אותי. במהלך השנים, עקבתי אחריו באדיקות ברשתות החברתיות וצפיתי בו מהצד הופך לנהג אופנועים מצליח מאוד באירופה, אבל לא יכולתי ליצור איתו קשר, לא העזתי, והנה עכשיו הוא פה, במרחק נשימה ממני, ואני לא מתכוונת להרוס את ההזדמנות ולספר לו מי אני באמת. רוב הסיכויים שהוא שכח אותי וגם אם לא, השתניתי מאוד מאז הייתי בת עשר, הוא בוודאי לא יזהה אותי.
אנדרה אומר משהו באיטלקית וגורם לי להרטיב את תחתוניי על הדרך. השפה הזאת תהרוג אותי.
"ועכשיו באנגלית," אני מבקשת. חיוך נמתח על שפתיו.
"אמריקאית?"
"לפי המבטא, גם אתה אמריקאי."
הברמן מגיש לי את המשקה. אני פותחת את התיק, שולפת שטר ולפני שאני מספיקה לשלם, אנדרה עוצר בעדי ואומר משהו באיטלקית לברמן.
"למה?" אני שואלת, דוחפת את השטר לתוך התיק.
"את אמורה לומר תודה, לא לשאול למה."
"ואתה לא אמור לשלם על המשקה שלי."
הוא מחייך לעצמו ולוגם לגימה ארוכה מהמשקה שלו, בוהה קדימה באדישות מוחלטת. "המעט שיכולתי לעשות הוא להזמין אותך למשקה. סיימי אותו, תיכף נצא מפה."
"נצא מפה? לאן?" אני שואלת בחוסר הבנה. אנדרה מתרומם מהכיסא ונעמד צמוד אליי. אני מרימה את ראשי כדי לפגוש את מבטו וליבי מחסיר פעימה. עיניו נעוצות בעיניי, מקשות עליי לנשום.
"התחפשת לחד קרן?"
"מה?"
"את צבעונית מדי," הוא מציין בחיוך ומושיט את כף ידו, מעביר את אצבעו באיטיות משכרת לאורך לחיי, מעורר צמרמורת במעלה גופי. "קדימה." הוא אוחז בידי ומתחיל לצעוד לעבר היציאה, לא טורח להיפרד מחבריו.
"לאן אנחנו הולכים?"
"המיטה שלי מחכה לנו."
