השפעה רעה

 

"אני בבית!" אני מכריז בקול ונכנס אל המטבח. אמיליה יושבת עם הבנים מסביב לדלפק ומפקחת בזמן שהם אוכלים את ארוחת הערב החיוורת שהכינה להם וצופים בסרטונים באייפדים.

"ואיך הנוכחות שלך בבית תורמת לי?" היא שואלת בכעס וקמה מהכיסא, "ביקשתי ממך להגיע לפני שלוש שעות, לא עכשיו."

"הבאתי לך פרח." אני מחייך ומושיט לה אותו, מנסה לרכך אותה מעט.

"הבאת לי פרח מהאגרטל שבלובי הבניין? אני אמורה להודות לך על המחווה?"

"אֶמי, את חושבת שהיה קל לגנוב את הפרח בלי שהשומר יתפוס אותי? הסתכנתי עבורך, יכולתי להישלח לכלא!" אני אוחז בכפות ידיה ומושך אותה אליי, מצמיד אותה לגופי. "איך היית מרגישה אם הייתי נזרק לתא צפוף ומסריח באשמת הפרח הזה?"

"הבניין שייך למשפחה שלך, תפסיק לבלבל את המוח! אתה פה כבר כמעט דקה ואפילו לא שאלת למה ביקשתי ממך להגיע הביתה מוקדם."

"היית חרמנית?"

היא חובטת בחזי ומשתחררת מאחיזתי. "אתה דוחה! אני לא מבינה מה אני עושה איתך ויש לך מזל שהילדים מרכיבים אוזניות ולא שומעים את השטויות שיוצאות לך מהפה."

"אני שמעתי," מנולו אומר.

אני חובט בראשו בדרכי אל המקרר. "אתה אמור לעזור לי להרגיע אותה, לא לעצבן אותה יותר."

"נמאסת עליי!" אמיליה קוראת בתסכול, מרימה תפוח ירוק מהקערה ובלי לחשוב פעמיים זורקת אותו לעברי. ברגע האחרון אני מספיק לזוז, אך היא לא עוצרת ומשליכה לעברי תפוח נוסף.

"אימא, למה את זורקת תפוחים על אבא?" ניקו שואל בתמימות.

"שמעת? למה את זורקת עליי תפוחים? אם אני זוכר נכון, כשמנולו נולד הבטחת להפסיק להתנהג באלימות."

"אז עכשיו אתה אומר שאני אימא גרועה?" היא פוערת את עיניה. אני מתאפק שלא לברוח בריצה מהמטבח, אסור שהילדים ידעו שאימא שלהם מפחידה אותי למוות.

"בייב, זה לא מה שאמרתי. את האימא הכי טובה בעולם, אבל את חייבת להפסיק לזרוק דברים ולהתחיל לדבר איתי."

"היא בהיריון," מנולו אומר, ממשיך לבהות באדישות מוחלטת במסך האייפד.

"בהיריון?" אני שואל בהלם, "למה לא סיפרת לי?"

"כבר שבוע וחצי אני מנסה לספר לך, אבל אתה אף פעם לא בבית, וגם כשאני מבקשת ממך להגיע מוקדם אתה מגיע מאוחר, ואם זה לא מספיק, הילד עם הפה הגדול הזה היה חייב לספר לך. אמרתי לך שזה סוד!" היא נוזפת בו.

"אני לא סיפרתי," ניקו ממהר להגן על עצמו.

מנולו חובט בעורפו. "לא נמאס לך להתחנף? לך תקרא ספר או משהו ותשמור ממני מרחק."

"אבא, הוא שוב מרביץ לי."

"אז תרביץ לו בחזרה ועכשיו לכו לחדרים, אימא ואני צריכים לדבר."

"הם עדיין אוכלים," אמיליה מתפרצת עליי כאשר הילדים קמים ממקומם.

"מי אוכל בכלל? זה מסריח. אפשר ללכת לבית של דודה נינה? היא לא פיטרה את הטבחית ולא מתעללת בילדים ונותנת להם אוכל מגעיל."

"לכו ותשברו לה את הבית. תחזרו מחוסרי אנרגיות, ישר למיטות," אני אומר.

"תזכיר לי להעניק לך את מדליית אב השנה." אמיליה עוזבת בסערה את המטבח.

"אין כמו לחזור הביתה אחרי יום עבודה," אני ממלמל לעצמי וממהר בעקבותיה אל חדר השינה, סוגר אחריי את הדלת ומסתכל עליה פוסעת מצד לצד, מדברת לעצמה.

"לא אכפת לך ממני, אני בעדיפות האחרונה ונמאס לי, פשוט נמאס לי. הדבר היחיד שאתה יודע לעשות הוא להכניס אותי להיריון ואיכשהו אתה בוחר תמיד את הזמנים הגרועים ביותר כדי לעשות את זה."

אני נאנח ומתיישב על קצה המיטה. כל מה שאגיד להגנתי יעצבן אותה. "אמי, יפה שלי, אהובה שלי, לא הכנסתי אותך להיריון בכוונה ולך יש חלק בזה בדיוק כמוני. את מוכנה להירגע ולחשוב בהיגיון?"

"אני בהיריון! באיזה היגיון אתה מצפה שאחשוב כרגע? אני שוב בהיריון בזמן שאני בקושי מסתדרת עם שני ילדים."

"תביאי מטפלת, מה הבעיה? תפסיקי להיות כבדה ותיהני מהתקופה הזאת, אולי הפעם תהיה לך בת ותוכלי להלביש אותה בבגדים ורודים, כמו שרצית."

"וגם ממנה תתעלם כמו שאתה מתעלם מהבנים שלך?" היא יורה בזעם, "אני מתפקדת כאם חד הורית בזמן שאתה מבלה וחוגג."

"התכוונת 'עובד', נכון? אנחנו בתקופה לחוצה – "

"מתי אתם לא בתקופה לחוצה?" היא קוטעת אותי בחוסר סבלנות, "מהיום שבו התחתנו אתה בתקופה לחוצה. אני מחכה ליום שבו התקופה הלחוצה תחלוף ותפנה זמן למשפחה שלך."

"העבודה שלי היא לא עבודה רגילה, אמיליה, ואת מודעת לכך. אני לא יכול להבטיח לך שאבלה יותר זמן בבית ושאהיה האבא או הבעל שאת מצפה ממני להיות. אני עושה הכול כדי שלא יחסר לכם דבר וכדי להיות כאן ברגעים החשובים."

"במילים אחרות, אתה לא מתכוון להשתנות." עיניה זועמות. אני קם מהמיטה ומתקרב אליה, מושך אותה אליי על אף ניסיונותיה להשתחרר ומכריח אותה להביט בעיניי.

"את בהיריון והדבר האחרון שאני רוצה כרגע הוא לריב איתך. אין לי מושג איפה אהיה בעוד כמה שעות, אבל אני פה כרגע ואני רוצה ליהנות מהחדשות המשמחות."

"אתה שמח?" היא חוקרת את עיניי.

"אני שמח. את שמחה?"

"עדיין לא החלטתי."

"אולי תשמחי לדעת שאנחנו נוסעים עם הילדים לסוף שבוע בהמפטונס. תהיה לך הזדמנות לנוח ולבלות עם נינה, ענת וניצן."

"למה שארצה לבלות סוף שבוע שלם עם ניצן?" היא זועפת, משתחררת מאחיזתי. "ובכלל, מי אמר שאני רוצה לנסוע דווקא עכשיו?"

"כבר חודשים את מבקשת שניסע לחופשה ועד שאני מפנה לנו זמן כדי לנוח מעט ולהשתחרר את כועסת?"

"ביקשתי שניסע לחופשה לבד! רציתי לבלות איתך ולא עם החברות שלי או עם ניצן. אתה יודע שאני שונאת אותה ובכל זאת, מצפה ממני לבלות איתה סוף שבוע שלם תחת אותה קורת גג? ולמה שארצה לנסוע שוב להמפטונס? אי אפשר לנסוע לחופשה אמיתית? להכיר יעדים? החופשות שלנו מסתכמות בנסיעות להמפטונס או לשיקגו לביקור משפחתי. אני רוצה יותר! אני רוצה לבלות, לראות עולם."

"אני מבטיח שנראה עולם ביום אחר, כרגע אנחנו נוסעים להמפטונס ואני מבקש ממך, לשם שינוי, לא לריב איתי על זה," אני מתחנן וצועד לעבר חדר הארונות, פושט את הז'קט ומשחרר את חגורת הנשק.

"למה בוער בך כל־כך לנסוע דווקא עכשיו?" היא חוקרת בחשדנות, נעמדת בפתח חדר הארונות, "מה מיוחד בסוף השבוע הזה?"

"הבטחתי להופ ואני לא מתכוון לאכזב אותה. היא רוצה לחגוג איתנו את יום הולדתה ולכן הזמנתי את תאו ואת ניצן. היא רוצה לחגוג עם אנדרה."

"ואתה כמובן חייב לרצות את הילדה, נכון? הלוואי שהיה אכפת לך ממני או מהבנים כמו שאכפת לך ממנה, והיא אפילו לא קשורה אליך בקשר דם. ההורים שלה יודעים שאתה מעודד את האובססיה שלה כלפי אנדרה? הוא מבוגר ממנה בשש שנים, נראה לך שהוא מעוניין לחגוג איתה את יום ההולדת שלה? אתה יודע מה יקרה ברגע שכולנו נגיע להמפטונס? הוא יבלה עם הבנים ויתעלם ממנה לחלוטין והיא תיפגע באשמתך, זה מה שאתה רוצה?"

אני נאנח בתסכול ופושט את מכנסיי, לובש מכנסי אימון ונעמד מולה. "מה את רוצה ממני, אמיליה? חיכית לי כל היום כדי לריב?"

"נראה שלאחרונה כל מה שאנחנו עושים זה לריב."

"אנחנו עושים עוד דברים," אני מתגרה בה, מניח את כפות ידיי על ישבנה, מצמיד אותה לגופי. "אולי נדלג על החלק המעייף של המריבה ונעבור ישר לחלק שבו אני מתנצל וטורף אותך לארוחת ערב?" אני רוכן ונושק לצווארה, מטפס באיטיות עם לשוני לעבר אוזנה, מרגיש את נשימותיה משתנות ואת גופה רועד בציפייה.

"תתנצל," היא לוחשת. אני תופס בשיניי את שפתה התחתונה ומביט בעיניה, מזהה את הלהט ואת התשוקה הבוערים בהן.

"אני מתנצל." אני מחדיר את לשוני אל פיה ודוחף את כפות ידיי אל תוך מכנסיה, אוחז בישבנה הסקסי.

"על מה?" היא גונחת אל תוך פי וחוזרת להתגרות בשפתיי.

"על מה שאת רוצה שאתנצל."

"אז לא נוסעים לסוף שבוע עם ניצן?" היא שואלת בחיוך מנצח וכורכת את זרועותיה סביב צווארי.

"נוסעים." אני מעמיק את הנשיקה, מקווה שהתשוקה תשכיח ממנה את ניצן. לפתע כאב חד מתפשט בגופי. אני מתקפל, אוחז בביצים ומביט בה בזעם. "מה זה היה?"

"אתה חושב שאני דפוקה, נכון?" היא מתפרצת. אני נושך את שפתי התחתונה, מתקשה להשתלט על הכאב. "לא אכפת לך ממני בכלל, היחידה שמעניינת אותך זאת הופ."

"בעטת לי בביצים כי את מקנאה בילדה בת עשר? את באמת עושה לי סצנה?" אני מתפרץ בזעם.

היא מניחה את כפות ידיה על מותניה. "תנחש מי ישן הלילה בחדר האורחים?" היא מרימה את ידה וזוקפת את אצבעה לכיוון הדלת. "החוצה!"

 

 

אני יורד במדרגות ושומע צעקות מחדר המגורים. לרגע אני שוקל להעמיד פנים שלא שמעתי ולברוח, אבל לבסוף מחליט להיכנס ולוודא שהבנים לא שוברים את השטויות שאמיליה קנתה, אחרת היא באמת תוציא אותי להורג.

"מה קורה כאן?" אני מתיישב על הספה ומרים את רגליי על השולחן. ניקו ומנולו נעצרים במקומם ומתנשפים.

"הוא מרביץ לי!" ניקו צועק, מצביע על מנולו.

"ולמה אתה בורח במקום להחזיר לו? אם אתה רוצה שהוא יפסיק להציק לך אז תעשה משהו בקשר לזה, ואל תצפה ממני או מאימא להגן עליך. תעמוד על שלך ותוכיח לו שהוא לא יכול להתעסק איתך."

מנולו צוחק בזלזול. "אין לו סיכוי נגדי, אני חזק וגדול ממנו."

"והוא חכם ממך. לפעמים כל מה שצריך כדי להכניע את האויב זה שכל."

"אתה אומר שאני טיפש?" מנולו שואל בכעס.

"לא רק אני אומר, גם גיליון הציונים שלך. הכנתם שיעורים?"

"עדיין לא. למה אני צריך להכין שיעורים אם בכל מקרה אהיה כמוך וכמו דוד לורנזו?"

"אני הכנתי שיעורים וסיימתי לקרוא את הספר הראשון בסדרה של הארי פוטר," ניקו ממהר להוסיף בחיוך מרוצה.

אני קם מהספה ונעמד מולם, מתבונן בשני היצורים הקטנים שאיכשהו שייכים לי.

"אתה," אני מצביע על מנולו, "עוף להכין שיעורים, ואם אתה באמת רוצה להחליף אותי או את דוד לורנזו יום אחד, כדאי שתתחיל לפתח שכל. ואתה," אני מצביע על ניקו, "תמצא דרך לגדל ביצים במקום לקרוא ספרים כל היום. תפסיק להיות מוזר."

אני יוצא מחדר המגורים ונכנס אל חדר העבודה, מתיישב מאחורי השולחן ומחייג אל הופ.

"הלו?" ענת עונה לטלפון בבית.

"את לא בעבודה בשעות האלה?"

"מגי לא מרגישה טוב. מה המצב? מה עם אמיליה והילדים?"

"היא מצפה בקוצר רוח לסוף השבוע הקרוב."

"אני מתארת לעצמי. היא בטח סופרת את השניות. אני מקווה שעד שנגיע היא תסלח לך ותיתן לך לישון איתה באותה המיטה."

"קשה לי להאמין. היא בהיריון, וכמו בהריונות הקודמים, גם הפעם היא שונאת אותי."

ענת צוחקת. "לפחות היא סיפרה לך. לקח לה הרבה זמן הפעם."

לפני שאני מספיק לענות, קולה של הופ נשמע ברקע. "זה דוד מריאנו? אני צריכה לדבר איתו."

"המאהבת שלך דורשת לדבר איתך. תמסור לאמיליה נשיקות ממני ואל תדאג, נשתדל להרחיק אותה מניצן, אי אפשר לסמוך עליה כשהיא בהיריון."

"תודה, ותמסרי למגי החלמה מהירה."

"אמסור."

"דוד מריאנו!" הופ קוראת בשמחה, "אימא סיפרה לי שנטוס לניו יורק ונחגוג עם כולם את יום הולדתי בהמפטונס. אתה הדוד הטוב ביותר בעולם, ידעתי שלא תאכזב אותי."

"בחיים לא אכזבתי אותך ואין סיבה שאתחיל עכשיו."

"אנדרה יבוא גם, נכון?" היא מוודאת בלחש.

"הוא יבוא, אבל אני לא רוצה שתקווי למשהו שלא יקרה, פופי, הוא מבוגר ממך ורוב הסיכויים שהדבר היחיד שיעניין אותו יהיה לבלות זמן עם הבנים."

"הוא הבטיח לי שיהיה חבר שלי כשאגדל ועכשיו גדלתי, הוא חייב להיות חבר שלי."

"את עדיין צעירה מכדי לחשוב על חבר. שכנעתי את תאו להצטרף כי ידעתי שתשמחי לראות את אנדרה, אבל אל תתחילי עם השטויות ואל תסבכי אותי בצרות."

"דוד מריאנו, אני לא צריכה לעשות כלום כדי לסבך אותך בצרות, אתה מסתבך בכוחות עצמך. מה קנית לי במתנה?"

אני צוחק ונשען לאחור בכיסאי. "מה ביקשת ממני?"

"שתלמד אותי לירות באקדח. זה לא הוגן שרק מנולו ופרנקו למדו איך לירות באקדח."

"אלמד אותך, אבל זה יהיה הסוד שלנו."

"אתה הדוד האהוב עליי," היא מכריזה באושר.

"חסר לך שלא הייתי. תשתדלי להתנהג יפה ונתראה בקרוב."

"אני אוהבת אותך, ביי." היא מנתקת ראשונה ואני מוצא את עצמי מחייך. אמיליה צודקת, הילדה הזאת היא החולשה שלי.

 

 

 

אמיליה

 

כמו בכל בוקר, נינה יושבת במרפסת ומעשנת את הסיגריה הראשונה, משקיפה על העיר ושותה קפה חזק.

"למה את חיוורת?" היא שואלת בדאגה. אני מתיישבת מולה ונושמת עמוק, משתדלת לשמור על איפוק ולא לפרוץ בבכי.

"לא ישנתי בלילה ואם זה לא מספיק, ביליתי את כל הבוקר עם הראש בתוך האסלה. אני לא מבינה איך הייתי טיפשה כל־כך. את קולטת שאני בהיריון?"

"סיפרת למריאנו?" היא שואלת.

אני מהנהנת. "ואל תזכירי לי את השם שלו, בבקשה. שמעת כבר על סוף השבוע שהוא אירגן לנו?"

"אמרתי לו שזה לא רעיון טוב, אבל כשנכנס לו משהו לראש הוא מטריף את כולם."

"התכוונת לומר שכשנכנס להופ רעיון לראש הוא מטריף את כולם. רק בגלל החולשה הלא ברורה שיש לבעלי כלפי ילדה בת עשר, אצטרך לבלות סוף שבוע שלם עם ניצן תחת אותה קורת גג." אני שותקת לרגע כשאני רואה את פניה של נינה מתקשחות. "אני יודעת שהיא האחיינית שלך, אבל אני לא יכולה לסלוח לה."

"הרוסים רצחו את אריקה, לא ניצן. אין לך על מה לסלוח לה."

"אם ניצן לא הייתה מנשקת את תאו, לא היינו ברכב הזה. ואת יודעת מה? הייתי יכולה להניח את זה מאחור, אבל העובדה שהיא גרה בבית של אריקה, נשואה לבעלה, ישנה במיטתה, מגדלת את בנה... זה יותר מדי עבורי. היא עשתה הכול כדי לכבוש את תאו, על אף מה שקרה. היא לא הרגישה טיפת אשמה ונכנסה במהירות שיא למיטה שלו. אני לא יכולה לסלוח לה על כך, ובכל פעם שאני רואה אותה הכעס מבעבע בתוכי כי אני חושבת על כל מה שאריקה לא זכתה לחוות. היא הייתה אמורה לגדל את אנדרה, היא הייתה אמורה להעניק לו אחים. לא ניצן."

"אני מסכימה איתך שאריקה חסרה מאוד, אבל תאו היה ממשיך בחייו עם ניצן או בלעדיה. היא התאהבה בו ממבט ראשון ואת רואה שהם מאושרים יחד, אז מי אנחנו שנשפוט אותם?"

"אני לא מסוגלת לראות אותם מאושרים. כשאני מבלה בחברתם אני מרגישה כמו בוגדת. אולי זה יישמע לך מטופש, אבל קשה לי עם זה, וקשה לי יותר הידיעה שרק מפני שהופ רוצה לראות את אנדרה, אצטרך לבלות איתם. זה נראה לך הגיוני?"

נינה צוחקת. "מה את רוצה מהילדה? אפשר היה לחשוב שמדובר במאהבת של בעלך ושאת מקנאה."

"אל תדברי שטויות, בסדר? אני כועסת, לא מקנאה. הייתי רוצה שמריאנו יבלה עם הילדים שלו, יעניק להם אהבה כמו שהוא מעניק לה, יראה אותם כמו שהוא רואה אותה ויצא מגדרו כדי להעניק להם דברים כמו שהוא משתגע למענה, אבל נראה שהגיע הזמן שארים ידיים ואבין שזה לא עומד לקרות. הם תמיד יהיו בעדיפות שנייה."

"את מגזימה, מריאנו מטורף על הבנים, אבל עם פופי יש לו קשר מיוחד. לדעתי, הוא מחובר אליה כי היא מזכירה לו את עצמו. תודי שהיא ילדה מיוחדת וכובשת."

"היא הייתה מיוחדת וכובשת כשהייתה קטנה והיינו צוחקים מהחוצפה שלה. היום היא כבר לא ילדה קטנה כל־כך ועושה את המוות להורים שלה. ענת כל יום בוכה באשמתה. היא מתחצפת אליה ולא מתייחסת לדברים שהיא אומרת לה."

"ענת האשמה היחידה בכך. היא משווה אותה למגי. אם היא תקבל את הופ כמו שהיא, הכול יהיה קל יותר." נינה לוגמת מהקפה וחוקרת אותי במבטה. "למה יש לי תחושה שאת עומדת להתפוצץ?"

"כי ככה אני מרגישה. נמאס לי להיות אם חד הורית, נמאס לי להתחרות על תשומת ליבו של בעלי מול המאפיה, נמאס לי להיות בעדיפות אחרונה. מגיע לי יותר מזה ואם הוא לא איתי, אז למה אני צריכה אותו?"

"אמיליה, את מגזימה. מריאנו מטורף עלייך."

"ואני אוהבת אותו, אבל לא מוכנה להמשיך לסבול באשמתו. לא אשקר לך, אני שוקלת את האפשרות של גירושין."

נינה נותרת בפה פעור. "על מה את מדברת?"

"התעייפתי."