פרולוג
אני נכנסת אל משרדה של ד"ר ברין, הפסיכולוגית הקלינית בעלת המוניטין שמלווה אותי באדיקות כבר שנים, פוסעת לכיוונה בצעדים מהוססים ומתיישבת דרוכה על ספת הטיפולים המוכרת, מביטה בה בציפייה משוועת.
"מה שלומך, סופי? את רוצה לספר לי מה מביא אותך אליי דווקא היום?" היא מיישרת את המשקפיים על קצה אפה הארוך ומישירה לעברי מבט מודאג.
"חשבתי שזה נגמר אבל הם שוב חזרו. הם מתעתעים בי ולעולם לא ייעלמו מחיי. הם חודרים אל המחשבות שלי, נמצאים איתי בכל מקום, פועמים בתוך גופי, משתלטים על כל חלקה טובה שעוד נותרה בי, משחקים עם המוח שלי ומשבשים את הדעת. לא משנה לאיזה מרחק אברח וכמה מהר ארוץ, לא אצליח לחמוק מהם," אני ממלמלת ברעד ובוררת בקפידה את מילותיי, נושכת חזק את השפה התחתונה ומתנשמת בחדות. "ילדות גדולות לא בוכות...” המילים שאימא נהגה לשנן באוזניי עוצרות את שטף הדמעות הנקוות בעיניי.
"קחי אוויר, תנשמי עמוק ותרפי מהמתח. את נמצאת במקום בטוח, הכול בסדר," היא מורה לי בהבעת פנים אמפתית ונטולת שיפוט המפיגה מעט מחששותיי, ממתינה בסבלנות שאשקיט את סערת הרגשות המתחוללת בנפשי המעורערת וארגיש מספיק נוח לפתוח לה שוב את הדלת אל נבכי נשמתי.
"עכשיו, ספרי לי עליהם בבקשה," היא מנמיכה את קולה, מאזינה לדבריי ורושמת לעצמה הערות. אני עוצמת את עיניי לאט, נושמת וצוללת אחורה בזמן ומאפשרת לה הצצה חפוזה.
"עשרים שנה חלפו מאז ונראה כי כלום לא השתנה. בכל יום שעובר אני מנסה לחיות עם העבר בשלום ולסלוח לעצמי, אך הטעויות הנוראיות שעשיתי ממשיכות לייסר את מצפוני. עשרים שנה של הלקאה עצמית מוטבעת עמוק בדמי, מאיימת להתפרץ בכל רגע ולהרוס את מה שבניתי עד כה. עשרים שנה של שקרים שהקפדתי לספר לעצמי בכל לילה לפני השינה, ולו רק כדי לטשטש את האמת המרה ולהקהות את הזיכרונות שנחרטו בי. הסודות שצברתי גדלו והפכו לדרך חיים מעוותת שאין עוד ביכולתי להשתחרר ממנה," אני נאנחת חרש, פוקחת את עיניי המיוסרות ומוסיפה בשקט, "מי שלא היה שם לעולם לא יוכל לדעת איך מרגישים כשמאבדים את השפיות."
"ניהלנו את השיחה הזאת עשרות פעמים במהלך השנים האחרונות, ובכל פעם את נוטה לשכוח. את בת עשרים ושמונה היום, כבר לא אותה ילדה קטנה, כנועה ומפוחדת שהיית אז בילדותך. לא עוד. הגיע הזמן שתשתחררי מהקיבעון המחשבתי שכובל אותך. הרימי את ראשך בביטחון והיאבקי בהם. זכרי תמיד כי את אישה חופשיה ובוגרת, חזקה ומחושלת. קחי חזרה את השליטה על חייך, אל תאפשרי לקולות ולרעשים הגועשים במוחך למשוך אותך שוב למקום ההוא, את יודעת שזה לא טוב עבורך," היא מבהירה ומסכמת בתמציתיות את הטיפול הקצר, מחדדת היטב את דבריה. אני מהנהנת לעברה בשתיקה.
"אני אראה אותך בפגישתנו הבאה, אך עד אז הקפידי ליטול את התרופות שניתנו לך כדי להפחית את התקפי החרדה הקשים שאת חווה כעת."
אני עוטה על פניי חיוך מאולץ, יוצאת לדרכי מעורערת בלבי, מקווה שיום יבוא ואהיה שוב שלווה ונקיה מחטאים.
