פרולוג
הילד צחק מתחת לעננים בים שקט ואפור, ואביו שר לו שיר ישן ומצחיק על כל הדגים שמטפסים על עצי אצות. אבל אז הפציעה פתאום השמש, וסילון מפוספס של אור חצה את המים עד לסירתם. אביו חדל לשיר והסתכל סביבו. והילד חדל לנדנד את רגליו מתחת למושב ואף הוא הסתכל סביבו. שערו נפרע ברוח. סביב־סביב להם חשפה השמש מים מפזזים במחול שהיה כמעט מנותק מהרגע הנוכחי. המחול הזה הפנט את החושים, התפשט לכל עבר באדוות מרצדות, אצות־רצות על פני המים בים הפתוח, עד שלא נותר שם דבר מלבד אותו מחול.
האב משך פנימה את המשוטים הכבדים, וצלילו של העץ החלק והשחוק שלהם התגנב לתוך הסירה. האור הזהיב על רקע לוחות העץ. הים המתנוצץ הזדהר כל כך, עד שנבצר מהם להתיק ממנו את מבטם — ריצד, הבליח, משך אותם פנימה. האב אימץ אליו את הילד בלי להסיר את מבטו מהים הכסוף. הילד הסתובב בין רגליו הארוכות של אביו והניח את כף ידו הקטנה על ברכו של אביו. האב הקיף אותו בזרועו וחש את לבו של הילד פועם בידו.
בכל עולמם היו רק הסירה המיטלטלת בעדנה והמים המפזזים. הזמן כולו — עבר, הווה, עתיד — נאסף, התפשט, השתחרר. לא היו גבולות ולא היה הפחד מהיעדרם.
הילד רצה להושיט יד ולתפוס את מחול המים, אבל רצה הרבה יותר להישאר כך לנצח, להישען על הצמר הגס שממנו הייתה עשויה חולצתו של אביו, כשידו של אביו נחה על חזהו.
הם נשארו כך, הילד ואביו, עד שרוח מלאה נשבה על הסירה והאב אמר בשקט, "היינו עדים ליופי אלוהי, היה לנו מפגש עם השמימי." או אולי הוא רק חשב את זה. ייתכן שהוא לא אמר דבר כשהרוח עלתה והכחול העמוק שב אל המים והגלים התחזקו וחדלו לרצד. הוא לקח את המשוטים ותחב אותם אל בין יתדות העץ. הילד הסתובב ודילג בחזרה אל המושב שלו. אביו חתר בתנועות ארוכות וחלקות ושב לשיר על כל הדגים בים שמטפסים על עצי האצות.
