לא נרדם בלילות

פרק 1: 

ילדות במושב

 

נולדתי במושב כפר הס שבשרון ב-22 באפריל 1952. התאריך העברי היה כ"ז בניסן, שזהו יום השואה. היות ובילדותי נהגו לחגוג ימי הולדת לפי התאריך העברי, היתה קצת בעיה עם יום ההולדת שלי. מסיבה זו וגם אחרת, נושא השואה העסיק ועניין אותי באופן יוצא דופן כל השנים.

הקשר הישיר שלי לשואה הוא מותם של סבי לאצי וסבתי הלנה ורוב בני משפחתם. הם חיו בעיר סומבטהיי שבהונגריה ונספו באושוויץ בקיץ 1944 יחד עם מרבית יהדות הונגריה. אבי עלה לארץ לבדו ב-1940 בהיותו בן שבע־עשרה בלבד. שנתיים אחר כך הצטרף לאחיו מיקי והתגייס לצבא הבריטי. שניהם היו נהגי משאית ביחידת התובלה 405 שפעלה בצפון אפריקה בשנים 1942-1944.

אחד האנשים באותה יחידה היה בן כפר הס, מיכה "מנדה" מונדיק. הוא הכיר לאבי את בת המושב זהבה בוטניק והם התחתנו ב-1946. אמי נחשבה לבת הבכורה של המושב. הוריה, צבי וחנה, היו ממקימיו והיא היתה בת שבע כשהגיעו לשם.

ב-2004, זמן קצר לפני מותו של אבי, התגלה לי פרק טרגי בחייו. בהיותו נער בהונגריה היתה לו חברה בשם גרטי, והם אהבו זה את זה אהבת נפש מאז למדו ביחד בכיתה א'. אחרי מותו של אבי נפגשתי עם גרטי, והיא הראתה לי פתק שכתב לה ב-1930. וכך היה כתוב שם בהונגרית: "גרטי היא ילדה חמודה מאוד, את זאת יודעים כולם, אך במיוחד אני..." כאמור, אבי עלה ארצה לבדו, וגרטי הבטיחה כי תבוא אחריו, אך הדבר לא קרה; במרס 1944 השתלטו הנאצים על הונגריה ובתוך ארבעה חודשים הושמדו כ-400 אלף מיהודיה. עם תום המלחמה פגש אבי את אחיו הצעיר יונצ'י (יוסף), ששרד את אושוויץ, והוא סיפר כי כל המשפחה הושמדה להוציא אותו עצמו ואת בת הדודה לוצי. כך הבין אבי כי גם גרטי איננה בחיים עוד, וזאת למקביל לרומן שלו עם זהבה שהבשיל כאמור לכדי חתונה.

אך אז, חודש לפני החתונה, כמו בדרמה הוליוודית - נודע לאבי כי גרטי ניצלה.

אבי היה בהתלבטות נוראה, נקרע בין שתי נשים, אבל בסופו של דבר התחתן עם זהבה והם הביאו לעולם את אחותי אילנה, הנקראת על שמה של סבתא הלנה, אותי גיורא ששמי האמצעי לאצי על שם סבי, ואת אחי הצעיר דן.

בכל זאת, הקשר של אבי עם גרטי התחדש ונשמר כל חייו, והדבר העיב לא מעט על חיי הנישואים של הורי. אבי לא מעולם סלח לגרמנים וגם לא להונגרים. הוא סירב לקבל את תפיסתו של ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן־גוריון, כי ישנה "גרמניה אחרת". אבי החליט כי לעולם לא יקנה תוצרת גרמנית וגם לא יבקר בגרמניה, אלא אם כן יהיה הדבר הכרחי לצורכי עבודה. אימצתי ממנו בדיוק את אותה הגישה, ועם הזמן אימצה אותה גם בתי רעות.

בתחילה חשבתי לדלג על פרק זה בחיי. אמרתי לעצמי כי בסופו של דבר היתה לי ילדות רגילה לגמרי ואיני יכול להיזכר באירוע מסוים שעשוי לעניין מישהו באופן יוצא דופן. ברם, לאחר מחשבה קצת יותר מעמיקה (ועם קצת אצטלה פסיכולוגית), הבנתי כי תקופת הילדות דווקא יכולה לאפשר הבנה טובה יותר של דברים שקרו בגיל מאוחר.

הסיפור הבא אולי ממחיש זאת: במושב אז היו קבוצות יריבות שנלחמו זו בזו. בשלב מסוים, בהיותי בערך בן עשר, נוצרו שתי חבורות שנאבקו ביניהן. הייתי שייך לאחת הקבוצות. התחמושת שבה השתמשנו נגד ה"אויב" היתה פרי הדומים. מדובר בפירות קטנים ועגולים בגודל של זית, אך הם היו קשים מאוד ולפיכך מכאיבים מאוד. החבורה שלי השתלטה על מקום שבו היו שני עצים ועליהם כמויות דומים עצומות. אספנו את כל ה"תחמושת". חלק ממנה החזקנו בכיסים או בשקיות קטנות, והיתה גם "הרזרבה האסטרטגית" - שק מלא דומים. הדילמה היתה היכן להחביא אותה. בסופו של דבר נמצא המקום - הגג של בריכת המים הגדולה שהיתה על גבעה גבוהה במרכז הכפר, ליד בית הכנסת.

כדי להעלות את השק הכבד לגג הבריכה השתמשנו במצוף שהיה בה, אבל כשהגענו לגג התברר כי קלקלנו אותו. בעודנו מנסים לתקן את הנזק, הופיע לפתע בצעקות אחד השכנים המבוגרים, דן גלר. חברי, רובם מבוגרים ממני בשנתיים־שלוש, הספיקו להיעלם, אך אותי הוא תפס.

דן החזיק בידי בחוזקה ודרש לדעת מי היו שותפי לפשע. סירבתי לענות. הוא הגביר את האחיזה בזרועי ואיים להחטיף לי מכות נאמנות אם לא אדבר. עמדתי בסירובי להיות מלשן. בסופו של דבר הוא שחרר אותי מבלי שמימש את איומו.

חזרתי הביתה וכמובן לא סיפרתי להורי דבר. כמה ימים לאחר מכן חזר אבי הביתה, חיבק אותי בחום ואמר שהוא גאה בי מאוד. זו לא היתה התנהגות אופיינית לו, וחיש מהר הבנתי במה מדובר. התברר כי אסתר גוטקובסקי, זקנה חביבה שגרה בשכנות לדן גלר, היתה עדה לאירוע וסיפרה לאבי, ומבחינתו היה מדובר בהתנהגות שמזכה בחיבוק.

אחד הדברים שהבדילו אותי מיתר הילדים במושב היה חוסר היכולת שלי להירדם, ואם כבר נרדמתי - כל רחש קל היה מעיר אותי. ירשתי תכונה מקוללת זו מאמי, ואני סובל ממנה עד היום.

קשה במיוחד היה לי להירדם אחרי שאירע דבר מסוים שהטריד אותי (אני לא מסוגל לכבות את המוח ולשקוע בשינה), או טרם קרה משהו שהתרגשתי לקראתו. כך, למשל, בתור נער, קרה לעתים שלא הצלחתי להירדם במשך כל הלילה, ערב תחרויות אתלטיקה.

בעיה זו הלכה והחריפה עם השנים. משפחתי סבלה מכך תמיד והחרדה בבית שמא מישהו יקים את הרעש הקטן ביותר ויעיר את אבא נהפכה לסוג של טראומה אצל אשתי וילדי.

לא מעט פאדיחות גרמתי להם כאשר מישהו מהשכנים עשה מסיבה. כמעט תמיד נקשתי אצלם באמצע הלילה וביקשתי (לא תמיד בנימוס) שינמיכו את הווליום. זאת ועוד, בשביל רוב האנשים ציוץ הציפורים הוא משהו חיובי. בשבילי הוא סיוט. הציפורים תמיד מעירות אותי בבוקר והכלבים לא נותנים לי לישון בלילה. כשאני נוסע לחו"ל, אני משגע את פקידי הקבלה בנוגע לחדר. אסור שהוא יהיה קרוב למעליות, אסור שהחלון יפנה לעבר רחוב ראשי, ורצוי שלא יהיו שכנים משני הצדדים - שכן הקירות בבתי מלון דקים מדי.

עד השנה האחרונה, שבה חליתי במחלה ששינתה את סדרי העדיפויות שלי, חלמתי תמיד (בהקיץ כמובן, הרי איני ישן) שמשהו ישתנה אצלי ושאוכל לישון כמו כולם. ייתכן שאז אהיה פחות פסימי ושמח יותר מכפי שאני.

כך או כך, גדלתי במושב בצניעות שאפיינה את ישראל של שנות החמישים והשישים. אבי היה חקלאי, ובמקביל פתח בקריירה ציבורית שהחלה בהיותו מזכיר המושב והסתיימה בהיותו מנכ"ל משרד החקלאות ואחר כך יו"ר אגרקסקו - החברה הישראלית הבכירה שעסקה ביצוא תוצרת חקלאית.

דווקא המושבניקית האמיתית היתה אמי; היו לה אהבה אמיתית ושורשית לעבודת האדמה וזריזות ידיים מדהימה. כשאבי נפטר, במאי 2004, ביקר אותנו אריאל שרון שהיה אז ראש הממשלה. בחדר הצטופפו כעשרים אנשים, אך שרון ואמי החלו לדבר בערגה על עבודת האדמה ועל סוגי גידולים ושיטות השקיה ושקעו בדיאלוג שרק הם הבינו.

לאמי היה מעמד מיוחד בכפר, ידה היתה בכול ויד כול בה. את בר־המצווה של בני הבכור שגיא חגגנו במושב, והיא תיאמה עבורנו את אולם התרבות, אך היה זה חודש ינואר, ולכן הייתי צריך לסגור את החצר הפתוחה. כך זה התבצע, פחות או יותר:

אמי: "את הניילונים תיקח מהמחסן של שוקה."

אני: "אבל צריך לבקש ממנו רשות?"

אמי: "לא צריך לבקש, הוא גמר לבנות את החממות השנה, ונשאר לו עודף של הרבה ניילונים שהוא לא צריך. את הקרשים תיקח מהמחסן של יענקלה. הוא שומר אותם כבר כמה שנים, אבל הוא לא צריך אותם. לא צריך לבקש רשות, פשוט תיקח."

ילדים במושב בשנים ההן היו חייבים להקדיש זמן רב לעבודה במשק. יתרה מכך, חונכנו לשאת באחריות. כבר בגיל בית הספר היסודי היתה לי מטלה יומית קבועה - לאסוף ביצים; אבי ואחותי הגדולה היו אחראים לעבודה נחשבת יותר - לתת אוכל לתרנגולות. היות והעבודה היתה משעממת ביותר, העברתי אותה תוך כדי שידור דמיוני, בקול רם, של משחקי כדורגל, כאשר אני מנסה לחקות את השדרן האגדי נחמיה בן־אברהם. ההתעניינות בכדורגל לא עזבה אותי מעולם, או כפי שעירית אשתי אומרת: "זו לא התעניינות, זו מחלה."

אני זוכר כי בקיץ, עת הייתי בן עשר, היו לוקחים אותי השכם בבוקר לפרדס, ושם, במשך יום שלם, לגמרי לבדי, הייתי משקה את העצים בעזרת צינור גומי שאותו הייתי מעביר מ"צלחת" אחת לזו שאחריה. בגיל חמש־עשרה כבר התחלתי לנסוע לבד בטרקטור, ובגיל שש־עשרה ביצעתי עבודות מקצועיות בעזרת כלים חקלאיים שמחברים אליו, כמו מתחחה, מכסחה או קולטיבטור.

האמת היא כי רוב חברי החלו להיות חקלאים מקצועיים ועצמאיים בגיל צעיר הרבה יותר. לצערי, נולדתי כמעט בלי חוש טכני, ובהתחשב בכך שהמעמד החברתי במושב נקבע לפי הגיל שבו אתה יודע לנסוע רוורס עם עגלה - הרי שסבלתי מלא מעט רגשי נחיתות. למזלי, היתה לי דרך לפצות על כך - בספורט; הצטיינתי בכדורגל ובכדורסל ונבחרתי תמיד לשחק "עם הגדולים". בגיל חמש־עשרה עברתי לאתלטיקה והגעתי להישגים יפים, כולל מדליית כסף בריצת שמונה מאות מטר באליפות ישראל לנוער עד גיל שבע־עשרה (והייתי רק בן שש־עשרה) ומדליית ארד באלף וחמש מאות מטר באותה אליפות.

את לימודי היסודיים עשיתי בבית ספר בתל מונד. היו שם אז שני בתי ספר צמודים המופרדים בגדר בלבד. בבית ספר אחד ("האזורי") למדו ילדי המושבים. במושגים יחסיים היינו ילדי שמנת, אשכנזים ברובנו, דור שלישי בארץ ושייכים לגמרי למחנה מפלגת השלטון מפא"י. בית הספר השני, "המקומי", היה מיועד לתושבי תל מונד עצמה, שרובם היו אז עולים מצפון אפריקה במצב סוציו־אקונומי נמוך. ההפרדה בין ילדי העשירים לילדי העניים נשמעת לי כיום פשוט בלתי־נתפסת.

בתיכון למדתי בבית הספר האזורי רופין בעמק חפר. הייתי תלמיד בינוני למדי. העיסוק באתלטיקה, ההדרכה בנוער העובד והלומד והקשרים החברתיים היו חשובים בעיני הרבה יותר מאשר הלימודים. למרות זאת, תמיד הייתי דעתן והרביתי להתעמת עם המורים.

לאחר ששני הורי נפטרו (אבי, כאמור, במאי 2004, ואמי בקיץ 2009), מצאנו אחַי ואני מכתב שכתב לאבי מנהל בית הספר שלי: "גיורא נוהג בשחצנות ואף בחוצפה לגבי מורים, לעתים אינו ממלא את חובותיו, מרשה לעצמו לאחר או להיעדר משיעור, ואינו מהווה גורם שהיה יכול להיות דוגמה..."

בתקופת התיכון שלי יצא אבי בשליחות משרד החוץ לדרום אמריקה. וכך, באוגוסט 1967, לקראת כיתה י', עברנו הורי, אחי הצעיר דן ואני לקראקס בירת ונצואלה. אותי רשמו לבית ספר אמריקאי, למדתי שם סמסטר אחד בלבד, ובינואר 1968, בגיל שש־עשרה, החלטתי לחזור לארץ לבדי. הלימודים בבית הספר האמריקאי דווקא היו קלים: גיליתי שיש לי גישה טובה לשפות, שיפרתי במהירות את האנגלית שלי וגם דיברתי ספרדית לא רע, אלא שהרגשתי בודד. התכתבתי עם חמישה חברים מהכיתה (למעשה, עם בן אחד וארבע בנות) והגעגועים גברו מיום ליום. מה ששבר אותי היה המכתבים שבהם תיארו חברי את הסדרה בת השבוע שעברה הכיתה בבסיס הגדנ"ע בבאר אורה. כל כך קינאתי בהם על שזכו ללבוש מדים ולירות ברובה.

אני מניח שבאותו זמן לא חשבתי שזה בדיוק מה שאעשה במשך שלושים ושלוש שנים.

על כל פנים, חזרתי לארץ לבדי וגרתי אצל סבתי חנה במושב. החברים עזרו לי להשלים את חומר הלימודים שהחמצתי. אחת מהן היתה מלכת הכיתה דאז, הלה אלקלעי. הגעתי אליה הביתה כמה פעמים, ושם, בביתה, הכרתי גם את אחותה הצעירה עירית, שלימים תהיה אשתי.