פרק 1
"לפני עשרים שנה ידעתי שכשאהיה בן ארבעים וחמש יהיו לי ארבעה ילדים, ואשתי האהובה תאפה לי עוגת שוקולד פשוטה, כבדה, עם המון שוקולד מריר. והנה, תראה אותך..." אמיר הסתכל בדמות שהשתקפה בראי בחדרו. היטב ראה את הקמטים, את היגון שבעיניו, את כתפיו השמוטות. הוא ניסה לחייך, והחיוך נראה כעיוות המזכיר ייסורי שרירים מכווצים מאשר דבר מה שמח. הוא השפיל את מבטו.
"אני חייב לקבל אחוזי נכות," אמר לבסוף בקול. "אני חייב שיקום."
השעה הייתה שלוש לפנות בוקר ואמיר עדיין לא הצליח להירדם. השקט סביבו היה כה מרעיש עד שלא יכול היה אלא לחשוב על יום המחר. הוא התרומם ממיטתו והסתכל על ערמת המסמכים שעל השולחן, לוודא שהכול מוכן; המעטפה החומה הכילה מאות דפים לבנים כתובים בדיו שחורה. אלה סיפרו את סיפורו. ליבו פעם בחוזקה. העייפות הכריעה אותו. בחלומו ראה יצורים מקיאים אש וגופרית, דמויות מאיימות ומפחידות יושבות במקום שאליו רגליו יצעדו מחר. הוא ראה קירות בטון גדולים זזים לכיוונו בכוונה למחוץ אותו, ומאות אנשים אדישים, חירשים לצעקותיו ולמצוקתו.
אור ראשון של בוקר קיצי הסתנן מבעד לתריסים השבורים. תודעתו של אמיר התעוררה עוד לפניו, מכה בחוזקה בזיכרונות אירועי הלילה והחלומות. דקות ארוכות מיאנו עיניו להיפקח.
"היום זה היום..." סינן אמיר לעצמו. הוא קם, הרתיח מים ובישל לעצמו קפה שחור. הוא בהה במערבולת השחורה המסתובבת בקצב בחישותיו, ולא הצליח לשחזר ולו שריד מחשבה אחד. "ארבעים וחמש," שינן שוב ושוב, משוכנע שאם יאמר זאת בקול מספיק פעמים, המשפט יהפוך לעובדת חיים.
הוא סיים לשתות את הקפה והניח את הכוס בכיור, נכנס לחדרו, בחר בגדים נקיים והתבשם. הוא נזכר בדברים שקרא, בהמלצות המומחים לענייני המוסד לביטוח לאומי – 'יש לבחור בגדים מרופטים, לבוא לא מסודרים; מומלץ לא להתרחץ כמה ימים לפני הגשת הבקשה; בזמן הפגישה להשפיל מבט, לשדר מסכנות רבה ולשלב רמיזות לאיום אם הבקשות לא ימולאו כראוי'.
הוא הסתרק, סידר היטב את שולי החולצה בתוך המכנסיים, הידק את החגורה, לקח את המעטפה החומה ויצא מהבית. במעלית פגש שכנה ואיחל לה בוקר טוב. השכנה השיבה בכחכוח, ואמיר חייך אליה. השעה הייתה תשע בבוקר ובמרכז העיר נוכחות התושבים הורגשה היטב. אמיר פסע לאט וחש שרגליו רועדות מפחד, כמעט בוגדות בו.
הוא עצר ברחוב ויצמן 39, מול הבניין של המוסד לביטוח לאומי, הרים את עיניו ודמיין כמויות של בטון נופלות עליו ובולעות אותו. נדרשה לו דקה שלמה כדי להבין שהוא עדיין נושם. הוא שאף כמות נכבדה של אוויר מזוהם שהוענק לו מצינור המפלט של אוטובוס קו 29. הוא השתעל ונכנס לבניין. המאבטח עצר אותו ושאל לפשר ביקורו.
"באתי לבקש מהמדינה אחוזי נכות," ענה אמיר.
"קח מספר ותמתין שם," אמר המאבטח והצביע על חדר המתנה רחב ידיים. אמיר התיישב וראה סביבו אנשים ישובים בכיסאות גלגלים, הבעתם מיוסרת וסבל אדיר נשקף מעיניהם.
כעבור שעה של המתנה הוא נקרא לעמדה מספר שלוש.
"בוקר טוב. באיזה תחום נפגעת?" שאלה הפקידה בקרירות, בלי להרים את ראשה ולהביט בו.
"שמי אמיר," ענה והמתין לתגובתה של הפקידה. היא הרימה את ראשה. אמיר חשב שהיא בת חמישים לערך; סביב עיניה ניכרו קמטי גיל. על פניה הייתה נסוכה הבעה של שעמום ומרמור.
"נעים מאוד," אמרה ללא שום כוונה ושבה להרכין את ראשה לשולחן. "באיזה תחום נפגעת?"
"לב," ענה אמיר.
"היה לך התקף לב?"
"לא."
"דום לב?" שאלה הפקידה בעודה מסמנת עיגולים על הטופס שלפניה.
"גם לא," השיב אמיר.
הפקידה הרימה את עיניה. "עברת ניתוח מעקפים?"
"לא," השיב אמיר בחיוך מבויש. הפקידה התנשפה ברוגז. היא לא ידעה מה לעשות עם האדם הזה שמולה, שאינו עונה על אף הגדרה בטופס. אמיר הבחין במצוקתה.
"אני רוצה לדעת את שמך," אמר ברוך והוסיף, "שמי אמיר, אמיר בוחן כליות ולב. הנה, זה כתוב פה על החומר הרפואי שלי. אני יודע, שם משפחה קצת מוזר, סיפור ארוך..."
הפקידה קטעה אותו. "אדוני, אנשים מחכים פה. אני מבקשת ממך פשוט לומר לי מה סוג הפגיעה שלך. זה הכול."
"קודם, אנא, אמרי לי מה שמך. אני אספר לך מה הביא אותי לכאן, זה נושא רגיש וכואב עבורי, אני רוצה לספר את זה למישהי בעלת שם, זהות משלה, לא מישהי שממלאת תפקיד וממלאת טופס."
הפקידה נשמה נשימה עמוקה, אישוניה התרחבו, נשימתה שבה לקצב איטי. משהו בפנייתו של אמיר נגע בליבה. היא הניחה את העט והזדקפה בכיסאה.
"בסדר, אמיר, בוא נתחיל מהתחלה. בוקר טוב."
"בוקר אור."
"שמי תמרה דקל, אני עובדת שלושים שנה במוסד לביטוח לאומי. אבי היה חקלאי בבקעה, כך קיבלתי את שמי. אשמח לעזור לך. מה הביא אותך לכאן היום?"
אמיר הסתכל בעיניה של תמרה, ובן-רגע חש כמו להב של חרב מפלח את ליבו. הוא זעק זעקת שבר. תמרה לא הבינה. היא קמה בקפיצה, הושיטה את ידיה אל אמיר, שהיה מכופף בכיסאו, ולא ידעה אם לקרוא לאבטחה, לרופא או שמא לחברה קדישא.
"אתה בסדר?" שאלה נסערת.
"רגע... עוד שנייה..." התחנן אמיר וניסה להסדיר את נשימותיו, "עוד מעט זה יעבור." דקות חלפו. הזמן שהוקצב לתמרה לטפל בכל פנייה חלף מזמן. היא תתקשה לעמוד בהספק היומי. אט-אט שב אמיר לעשתונותיו. הוא הזדקף בכיסאו, אך לא הצליח להישיר מבט אל העיניים שהביטו בו.
"סלחי לי, תמרה, על שאיני מסתכל בעינייך," אמר.
"הכול בסדר... בוא ננסה להמשיך, איזו בעיה יש לך בלב שאתה רוצה לתבוע מהמדינה אחוזי נכות?"
"ליבי שבור," השיב אמיר בפשטות.
"יש לך צילומים?" שאלה תמרה במבוכה.
"יש לי חוות דעת רבות בתיק," אמר אמיר ודחף לעברה את המעטפה החומה.
קולה של תמרה נעשה כמעט מתחנן, "אמיר, אני רוצה שתסביר לי מה מהות הבקשה; מה בדיוק הפגיעה? אני חייבת להבין כדי להתקדם."
"אני אסביר," השיב אמיר. "ליבי שבור. איני יכול לתפקד כאחד האדם. הלב שלי כואב, כואב מהיעדר אהבה, וכשאני אוהב, אני אוהב כל כך עד שאיני יכול לתפקד. כל פרידה היא מוות עבורי, כל מפגש חדש הוא פתיח לרקוויאם חדש." דמעה נטפה מעינו של אמיר והתפזרה על הרצפה הבוהקת. תמרה הגישה לו ממחטת נייר רכה, ביקשה את סליחתו וקמה ממקומה.
מנהלת המחלקה הקשיבה לתיאורה של תמרה וקבעה מיד שיש להעביר את תיקו למחלקה המטפלת במקרים פסיכיאטריים. אמיר שמע את הנאמר, קם והלך לחדרה של המנהלת.
"אני לא זקוק לפסיכיאטר," אמר בשקט. "אני יכול לדקלם לך את ספרי האבחנות, אין שום סינדרום, הפרעה או מחלה שמתארים את מצבי. עם זאת, נפשי כאובה. ליבי שבור ואין אני מתאים להגדרות הרופאים הקרדיולוגים. היגון עוטף את עצמותיי, אך איני תואם את הגדרות הרופאים האורתופדים. אני שומע באוזניי את צחוק אהובותיי לדורותיהן, איני הוזה, ורופאי אף-אוזן-גרון אינם מוצאים מה מקור הקושי. הדם שלי עכור, והרופאים ההמטולוגים אינם מבינים מה פשר התופעה."
"מה אתה רוצה?" שאלה המנהלת.
"עליי להיות מוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי בדבר אחוזי נכות בתחום האהבה והתפקוד. רק כך אוכל לבקש שיקום מקצועי," הסביר אמיר בטבעיות.
"זה עניין לדוקטור מימון," אמרה המנהלת, "שייגש אליו."
"אבל דוקטור מימון עסוק," טענה תמרה. "הוא אמר לי שהוא לא עומד בקצב ההפניות שלנו."
"אדבר עם דוקטור מימון בעצמי אם זה נחוץ, תמרה." אמרה המנהלת בפסקנות. "אמיר..." הוסיפה והסתכלה על המעטפה החומה, "אמיר בוחן כליות ולב, תעלה לקומה השנייה, בבקשה, ותמתין לדוקטור מימון."
