טבעו של הכיף
המטפורה הכי טובה שאני מכיר להוויה של סופר מופיעה בספרו של דון דלילו מאו II, שם הוא מתאר ספר שנכתב עכשיו כמעין תינוק פגום להבעית שעוקב אחרי הסופר לכל מקום, לא מפסיק לזחול אחרי הסופר (כלומר, גורר את עצמו על הרצפה במסעדות שהסופר מנסה לאכול בהן, מתייצב למרגלות המיטה דבר ראשון על הבוקר וכו'), משובש להבעית, הידרוצפאלי וחסר אף, עם סנפירי־זרועות וחסר שליטה בצרכים ומפגר ומגיר מפיו נוזל מוח שדרה תוך שהוא מייבב ומלעלע וזועק אל הסופר ורוצה אהבה, רוצה בדיוק את מה שהמראה המבעית שלו מבטיח שיקבל: את מלוא תשומת לבו של הסופר.
דימוי התינוק־הפגום הוא מושלם כי הוא לוכד את התערובת של סלידה ואהבה שהסופר מרגיש כלפי מה שהוא עובד עליו. הסיפורת תמיד יוצאת פגומה במידה מחרידה כל כך, בגידה כה מבעיתה בכל מה שקיווית שהיא תהיה - קריקטורה אכזרית ודוחה של השלמות של הקונספציה שלה - כן, הבינו: היא גרוטסקית מפני שהיא לא מושלמת. ועם זאת הוא שלך, התינוק, הוא אתה, ואתה אוהב אותו ומערסל אותו ומנגב את נוזל מוח השדרה מהסנטר הרפוי שלו בדש השרוול של החולצה הנקייה היחידה שנשארה לך כי לא עשית כביסה כבר איזה שלושה שבועות כי סוף כל סוף הפרק הזה או הדמות המסוימת הזאת נראים כאילו סוף כל סוף הם או־טו־טו מתגבשים ומתחילים לעבוד ואתה פוחד עד מוות לבזבז זמן על כל דבר שלא קשור לעבודה עליהם כי אם תסיט את מבטך לשנייה אחת תאבד את זה, וכך תחרוץ את גורלו של התינוק כולו להישאר מבעית. וגם אבל כך אתה אוהב את התינוק הפגום ומרחם עליו ומטפל בו; אבל אתה גם שונא אותו - שונא אותו - כי הוא מעוות, דוחה, כי משהו גרוטסקי קרה לו בזמן שנולד מהראש אל הדף; שונא אותו כי העיוות שלו הוא העיוות שלך (כי אילו היית סופר טוב יותר התינוק שלך היה נראה כמובן כמו אחד מאותם תינוקות שמופיעים בקטלוגים של בגדי תינוקות, מושלם וּורוד ושולט בנוזל מוח השדרה שלו) וכל נשימה מבעיתה וחסרת שליטה שלו היא כתב אישום הרסני נגדך, בכל הרמות... וכך אתה רוצה שהוא ימות, אפילו בה בשעה שאתה מכרכר סביבו ואוהב ומנגב ומערסל אותו ולפעמים אפילו עושה לו החיאה כשנראה שהגרוטסקיות שלו עצמו חוסמת את נשימתו והוא עלול למות לגמרי.
כל העסק דפוק ועצוב מאוד, אבל בה בעת זה גם מלא עדנה ונוגע ללב ואצילי ומגניב - זאת ממש מערכת יחסים, מסוג מסוים - ואפילו כשהוא הכי מבעית, התינוק הפגום מרעיד ומעורר איכשהו כמה חלקים שלפי חשדך הם מהמיטב שבך: חלקים אמהיים, אפלים. אתה אוהב את התינוק שלך מאוד מאוד. ואתה רוצה שגם אחרים יאהבו אותו כשסוף כל סוף יגיע זמנו של התינוק הפגום לצאת ולהתייצב מול העולם.
כך שאתה נמצא בעמדה קצת מסתכנת: אתה אוהב את התינוק ורוצה שאחרים יאהבו אותו, אבל זה אומר שאתה מקווה שאחרים לא יראו אותו נכון. אתה רוצה כאילו לעבוד על אנשים: אתה רוצה שהם יראו כמושלם את מה שבלבך אתה יודע שהוא בגידה בכל שלמות.
או שבעצם אתה לא רוצה לעבוד על האנשים האלה; מה שאתה רוצה זה שאתה רוצה שהם יראו ויאהבו תינוק נלבב, פלאי, מושלם, תינוק מדוגם לפרסומות ושהם לא יטעו, שהם יצדקו במה שהם רואים ומרגישים. אתה רוצה לטעות טעות גדולה: אתה רוצה שיתברר שמראהו המבעית של התינוק הפגום לא היה אלא תעתוע מוזר או הזיה שלך בלבד. אבל המסקנה מכך תהיה שאתה היית משוגע: אתה ראית, נרדפת על ידי ונרתעת מפני עיוותים מבעיתים שלמעשה (כך משכנעים אותך אחרים) בכלל לא קיימים. מה שאומר שאתה מתחיל קצת לאבד את זה, ללא ספק. אבל גרוע מכך: זה אומר גם שאתה רואה ומתעב משהו מבעית בדבר־מה שאתה עשית (ואוהב), בפרי חלציך, במובנים מסוימים בך. והתקווה האחרונה הזאת, הטובה מכול - במקרה כזה היא תשקף משהו הרבה יותר גרוע מסתם הורות גרועה מאוד; היא תהיה התקפה עצמית מסוג איום ונורא, כמעט עינוי עצמי. ובכל זאת זה מה שאתה הכי רוצה: לטעות טעות מוחלטת, מטורפת, אבדנית.
ובכל זאת כל העניין הוא כיף גדול. שלא תבינו אותי לא נכון. אשר לטבעו של הכיף הזה, אני כל הזמן נזכר בסיפור קטן ומוזר ששמעתי בבית הספר של יום א' כשהייתי בערך בגובה של ברז כיבוי. הסיפור מתרחש בסין או בקוריאה או באיזשהו מקום כזה. אז כנראה היה שם איכר זקן בקרבת איזה כפר בגבעות שעבד בחווה שלו כשלצדו רק בנו והסוס האהוב שלו. יום אחד הסוס, שהיה לא רק אהוב אלא גם חיוני לעבודת החווה המפרכת, פרץ את המנעול של המכלאה שלו או מה שזה לא יהיה וברח לגבעות. כל חבריו הוותיקים של האיכר באו ואמרו איזה מזל רע יש לו. האיכר רק משך בכתפיו ואמר ״מזל טוב, מזל רע, מי יודע?״ כמה ימים אחר כך הסוס האהוב חזר מן הגבעות ועמו עדר שלם של סוסי בר שערכם לא יסולא בפז, וכל חבריו של האיכר באו לברך אותו על המזל הטוב שהביאה לו בסופו של דבר בריחתו של הסוס. ״מזל טוב, מזל רע, מי יודע?״ זה כל מה שהאיכר אומר בתשובה, במשיכת כתף. עכשיו האיכר הזה נשמע לי קצת יידי יחסית לאיכר סיני זקן, אבל ככה אני זוכר את הסיפור. אבל כך האיכר ובנו מתחילים לאלף את סוסי הבר, ואחד הסוסים מנער את הבן מעל גבו בכזה כוח פראי שהבן שובר רגל. והנה באים החברים להשתתף בצערו של האיכר ולקלל את המזל הרע שבכלל הביא את סוסי הבר הארורים האלה לחווה. האיכר הזקן רק מושך בכתפיו ואומר, ״מזל טוב, מזל רע, מי יודע?״ כמה ימים אחר כך הצבא הקיסרי של סין־קוריאה או משהו כזה צועד אל תוך הכפר ומגייס כל זכר כשיר מגיל עשר עד שישים בערך לשמש בשר־תותחים באיזה סכסוך מבעית ועקוב מדם שכנראה מתבשל שם, אבל כשהם רואים את הרגל השבורה של הבן הם נותנים לו פטור על בסיס איזשהו סעיף פיאודלי, ובמקום להתגייס בכפייה הבן נשאר בחווה עם האיכר הזקן. מזל טוב? מזל רע?
אלה הקשים האלגוריים שאתה נאחז בהם כשאתה מתמודד עם סוגיית הכיף, בתור סופר. בהתחלה, כשאתה רק מתחיל לנסות לכתוב סיפורת, זה רק בשביל הכיף. אתה לא מצפה שמישהו אחר יקרא את זה. אתה כותב כמעט אך ורק כדי להגיע לפורקן. כדי לתת מקום לפנטזיות וללוגיקה החריגה שלך ולברוח או לשנות חלקים של עצמך שלא מוצאים חן בעיניך. וזה עובד - וזה כיף לא נורמלי. ואז, אם מתמזל מזלך ונראה שאנשים אוהבים את מה שאתה עושה, ואתה זוכה ממש לקבל על זה תשלום, וזוכה לראות את הדברים שלך מעומדים ונכרכים בידי אנשי מקצוע ומקבלים המלצות על גב העטיפה וביקורות בעיתונים ואפילו (פעם אחת) נקראים בשעת בוקר ברכבת התחתית על ידי בחורה יפה שאתה אפילו לא מכיר, נדמה שזה נהיה אפילו עוד יותר כיף. לזמן מה. אחר כך דברים מתחילים להיעשות מסובכים ומבלבלים, שלא לומר מפחידים. עכשיו אתה מרגיש כאילו אתה כותב בשביל אנשים אחרים, או כך לפחות אתה מקווה. אתה כבר לא כותב רק כדי להגיע לפורקן, וזה - מאחר שאוננות מכל סוג היא בודדה וחלולה - כנראה דבר טוב. אבל מה מחליף את המניע האוננותי? גילית שאתה נהנה מאוד מאוד מכך שאנשים אוהבים את הכתיבה שלך, ואתה מגלה שאתה להוט במידה קיצונית שאנשים יאהבו את הדברים החדשים שאתה עושה. במקום הכיף האישי הטהור מתחיל להופיע כמניע הרצון שיאהבו אותך, שאנשים יפים שאתה לא מכיר יאהבו אותך ויתפעלו ממך ויחשבו שאתה סופר טוב. האוננות מפנה מקום לשאיפה לפתות, כמניע. ופיתוי זאת עבודה קשה, והכיף שיש בה לרוב מתקזז על ידי פחד נורא מפני דחייה. תהיה אשר תהיה המשמעות של ״אגו״, עכשיו האגו שלך נכנס למשחק. או שאולי ״יוהרה״ היא מילה טובה יותר. כי אתה שם לב שעכשיו חלק גדול מהכתיבה שלך הוא בעצם בשביל להשוויץ, בשביל לנסות לגרום לאנשים לחשוב שאתה טוב. אפשר להבין את זה. חלק גדול מעצמך מוטל עכשיו על כף המאזניים כשאתה כותב - היוהרה שלך בסכנה. אתה מגלה משהו טריקי לגבי כתיבת סיפורת: מינון מסוים של יוהרה הוא הכרחי כדי שתוכל בכלל לעשות את זה, אבל כל שמץ של יוהרה מעבר למינון הזה הוא קטלני. בנקודה זו למעלה מ-90% מהחומרים שאתה כותב מונעים ומתודלקים על ידי צורך עצום שיאהבו אותך. התוצאה היא סיפורת מחורבנת. והעבודה המחורבנת חייבת לנחות בפח האשפה, לאו דווקא בגלל איזו יושרה אמנותית אלא פשוט מפני שעבודה מחורבנת תגרום לכך שלא יאהבו אותך. בנקודה זו באבולוציה של הכיף הכתיבתי, אותו דבר עצמו שתמיד הניע אותך לכתוב הוא עכשיו גם מה שמניע אותך להטיס את הכתיבה שלך לפח האשפה. זהו פרדוקס ומעין מבוי סתום, והוא יכול לתקוע אותך בתוך עצמך למשך חודשים ואפילו שנים, שבמהלכם אתה מיילל וחורק בשיניים ומקונן על מזלך הרע ותוהה במרירות לאן נעלם כל הכיף של הדבר הזה.
הדבר החכם לומר, לדעתי, הוא שהמוצא מהמבוי הסתום הזה הוא לפלס איכשהו דרך חזרה אל המניע המקורי שלך: כיף. ואז, אם תצליח למצוא את הדרך בחזרה אל הכיף, תגלה שהמזל הרע המבעית של המבוי הסתום של תקופת היוהרה המאוחרת למעשה היה ועודנו מזלך הטוב. כי הכיף, שאליו אתה חוזר בעמל רב, הותמר על ידי אי־הנעימות של היוהרה והפחד, אי־נעימות שעכשיו אתה משתוקק כל כך להימנע ממנה עד שהכיף שאתה מגלה מחדש הוא כיף מסוג הרבה יותר מלא ורחב־לב. הוא קשור איכשהו לעניין של עבודה כמשחק. או לגילוי שכיף ממושטר הוא כיפי יותר מכיף אימפולסיבי או הדוניסטי. או להבנה שלא כל פרדוקס חייב להיות משתק. תחת האדמיניסטרציה החדשה של הכיף, כתיבת סיפורת נהפכת לדרך להיכנס עמוק לתוך עצמך ולהאיר בדיוק את הדברים שאתה לא רוצה לראות או להניח למישהו אחר לראות, ובדרך כלל מתברר שהדברים האלה הם (למרבה הפרדוקס) בדיוק אותם דברים שמשותפים לכל הכותבים והקוראים ומעוררים אותם להגיב, להרגיש. הסיפורת נעשית דרך מוזרה לחזק את עצמך ולומר את האמת במקום שתהיה דרך לברוח מעצמך או להציג את עצמך בדרך שבה נדמה לך שיאהבו אותך במידה מקסימלית. התהליך הזה הוא מסובך ומבלבל ומפחיד, והוא גם עבודה קשה, אבל מתברר שהוא הכיף הכי גדול שיש.
העובדה שעכשיו אתה יכול לשמר את הכיף שבכתיבה רק על ידי כך שתתייצב דווקא מול אותם חלקים לא־כיפיים של עצמך שמלכתחילה השתמשת בכתיבה כדי להימנע מהם או להסוות אותם היא פרדוקס נוסף, אבל הפרדוקס הזה אינו מבוי סתום כלל וכלל. למעשה זו מתת, מעין נס, ובהשוואה לזה התגמול שמעניקה חיבתם של זרים כמוהו כאבק, כמוץ.
1998
