הצגת הנרקיסיזם

 

"כאשר אתגבר לחלוטין על הליבידו שלי (במשמעות הרגילה) אקח על עצמי לכתוב משהו על 'חיי־האהבה של האנושות'"

מכתב פרויד ליונג 19.9.1907

 

חמשת החיבורים של פרויד המתורגמים כאן לראשונה לעברית עוסקים באהבה, קנאה ושיגעון. מנקודת מבט תיאורטית, מושג הנרקיסיזם הנדון בהרחבה ב"הצגת הנרקיסיזם" (1914), החיבור הפותח את הקובץ, עובר כחוט השני בכל אחד מן החיבורים. חוויית הקריאה בחיבור איננה מן המלבבות שקורפוס כתביו של פרויד מזמן לקוראיו. "לידתו של הנרקיסיזם הייתה קשה והוא נושא את כל המומים האופייניים ללידה שכזו", כך כתב פרויד לקרל אברהם זמן קצר לפני פרסום החיבור. אולם חרף מגרעותיו של החיבור הסבוך, "הצגת הנרקיסיזם" הוא טקסט מַפתח בהגותו של פרויד שאל לו להיהפך נחלתם הבלעדית של פרוידיאנים אדוקים או היסטוריונים חקרנים. קלינאי בן זמננו שיסכים להשהות את ספקנותו ויקרא את החיבור בָּאטיות המתבקשת מובטח לו שיבוא על גמולו. שכן מעבר לחשיבותו התיאורטית, החיבור נוגע בכמה מן הבעיות הקליניות השכיחות שהמפגש הטיפולי צופן בחובו.

כמו בחיבורים אחרים של פרויד, גם ב"הצגת הנרקיסיזם" ניתן להיווכח במתח שליווה את כתיבתו בין התיאורייה הקלינית המתפתחת במהירות לבין המודל המושגי־תיאורטי המדשדש בעקבותיה. אולם, כדרכו, פרויד אינו נבהל מן הפער שבין התיאוריה לקליניקה ואינו מהסס לארגן ולהסביר ממצאים קליניים רבים וסותרים בעזרת כמה נוסחאות פסיכולוגיות פשוטות. הוא נוטל מושג שגור כמו נרקיסיזם ומעניק לו משמעות שאיננה תיאורית גרידא, אלא פסיכולוגית עמוקה. כך גם ינהג כשיציג כעבור שנה בצורה שיטטית את מושג ה"לא־מודע" (1915), שכמו המתין בלשון הדיבור עד שתוענק לו המשמעות הפרוידיאנית הרדיקלית שלו. באופן כזה, באמצעות הענקת משמעות מחודשת למושגים מוכרים, יכול פרויד לקשור בין הידוע והמוכר לבין הזר, הסתום והבלתי נודע. דמותו המיתולוגית המוכרת של נרקיס שֶבה נפתח הדיון מתחלפת אפוא עם דמויותיהם של האדם הפרימיטיבי המאמין בכול־יכולתן של מחשבותיו המאגיות, עם דמויותיהם של האדם הישֵן ושל "הוד מעלתו התינוק", בבת עינם של הוריו, ובהמשך עם האדם המאוהב, הפושע, הקומיקאי, חובב החתולים, ההומוסקסואל, האישה היפה, ההיפוכונדר והחולה הסכיזופרני — כולם לוקים באותה "הערכת יתר" של עצמם או של מושאי התשוקה שלהם אך גם תורמים את חלקם לטשטוש הדיכוטומיה שבין הנורמלי לפתולוגי ולהבהרתו של מושג חדש־ישן המתגלה כשימושי ביותר להבנה של מגוון רחב של תופעות אנושיות גלויות וסמויות, אישיות וקבוצתיות.

מועד פרסומו של "הצגת הנרקיסיזם" אינו יכול להיחשב מקרי. ניתן למנות כמה וכמה מניעים — קליניים, תיאורטיים, אבל גם פוליטיים — לפרסומו של החיבור בסמוך למועד תחילתה של המלחמה הגדולה. ההתעמקות בתיאוריית הנרקיסיזם אפשרה לפרויד בראש ובראשונה לקשור בין הפסיכוזות הפרנואידיות לבין ההומוסקסואליות, סוגיה שהעסיקה אותו בעבודתו על מקרה שרבר ובמחקרו על לאונרדו דה וינצ'י. גם כתיבתו של סיפור המקרה של "איש הזאבים" שפרויד נפרד ממנו ערב מלחמת העולם המתינה עד לבירור הקשר שבין נרקיסיזם, הזדהות והומוסקסואליות.

המניע הפוליטי הפולמוסי לפרסומו של "הצגת הנרקיסיזם" מעניין לא פחות. באותה שנה פרויד כתב חיבור אחד נוסף — "לתולדותיה של התנועה הפסיכואנליטית" (1914) — שבו מתח את קווי הגבול התיאורטיים החד־משמעיים בין הפסיכואנליזה שלו לבין ה"פסיכואנליזות" של שני תלמידיו שפרשו מהתנועה הפסיכואנליטית: אלפרד אדלר וקרל גוסטב יונג. הפרֵידה מיונג מאוד כאבה לפרויד, וזמן רב יחלוף עד שיצליח להסיג לחלוטין את ההשקעה הרגשית העצומה שעשה בבכיר תלמידיו הלא יהודים. מכל מקום, מושג הנרקיסיזם הציע את עצמו כעקרוני ורחב דיו לאפשר לפרויד להדגים את הסתייגותו מגרסתו של יונג ל"ליבידו הבלתי מיני" מחד גיסא, ומן "המחאה הגברית" המבוססת על שיפוט ערכי חברתי, שעמדה ביסוד הפסיכולוגיה האדלריאנית, מאידך גיסא. משנה זו ואילך עתיד מושג הנרקיסיזם להיות חלק בלתי נפרד מן התיאוריה הקלינית ומהמשגותיו התיאורטיות של פרויד על מקומה של המיניות הילדית בחיי הנפש של הפרט הבוגר.

יונג ביקש לוותר על ההבחנה הפרוידיאנית בין דחפים מיניים לבין דחפי אני או דחפים לשימור עצמי. אולם פרויד, שזיהה נכונה את רצונו של יונג להרחיב את מושג הליבידו ולהחיל אותו על כל עניין מנטלי כניסיון לדלל את תיאוריית הליבידו שלו, עומד בחיבור הזה על שימורה של ההבחנה בין דחפים מיניים לבין דחפי אני בנימוק שרק כך ניתן להסביר את הקיום האנושי כנסמך על מילוים של צרכים ביולוגיים־גופניים (רעב) וצרכים פסיכולוגיים־נפשיים (אהבה). נראה כי הרצון לסתור אחת ולתמיד את ספקנותו של יונג באשר לתקפות הכללית של תיאוריית המיניות הילדית גרם לפרויד שיציע הסבר שיהיה על טהרת תיאוריית הליבידו לתופעות הסכיזופרניות, תחום שליונג היה בו נסיון עשיר יותר מלפרויד. הצגתו של הנרקיסיזם כשלב מקדים ליחסי אובייקט אפשרה לפרויד להסביר את הסימפטומטולוגיה הסכיזופרנית כפועל יוצא של רגרסיה ליבידינלית לשלב שקדם לקונפליקטים ולהיקבעויות הנוירוטיות, כלומר לשלב פרה־גניטלי מוקדם שטרם היווצרות ההבחנה שבין עצמי ובין האובייקט הראשוני.

אולם ל"הצגת הנרקיסיזם" היו השלכות מרחיקות לכת הרבה יותר מאשר על תיאוריית הסכיזופרניה. מושג הנרקיסיזם שפך אור על המבנה המשותף למגוון רחב של תופעות נורמליות ופתולוגיות וסלל את הדרך להבנה פסיכודינמית של שאלות שתיאוריית הדחף לא נתנה עליהן את הדעת באותה תקופה, כמו הוויסות של חוויית הערך העצמי או מקומה של האידיאליזציה בחיי הנפש. בשני חיבורים מאוחרים יותר: "אבל ומלנכוליה" (1917) ו"פסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני" (1921) כבר ניתן יהיה לעמוד על הפוטנציאל הגלום במושג הנרקיסיזם לקשור בין התרחשויות תוך־נפשיות מוקדמות ביותר להתרחשויות בין־אישיות, קבוצתיות ואף היסטוריות־תרבותיות. בחיבור הראשון יהיה זה החולה הדיכאוני (המלנכולי) שפרויד יבין את תלונתו כפועל יוצא של נסיגה לעמדה הנרקיסיסטית שאפיינה את בחירת אובייקט האהבה המופנם של עברו. בחיבור השני פרויד יתרגם לשפת הדחפים את התקשרותו של היחיד לחברה ואת האופן שבו הקבוצה מסייעת לחבריה לווסת את המאזנים הנרקיסיסטיים השבריריים שלהם. שהרי הסובייקט הפוליטי המזדהה ללא סייג עם מטרותיה של הקבוצה מוותר לכאורה על אהבתו העצמית ועל התביעה הילדית ליחס מועדף, אך זוכה בתמורה באותה התרוממות רוח מטורפת של מי שהצליח להתעלות למדרגת אידיאל־האני הנרקיסיסטי של עצמו. מושג הנרקיסיזם הפרוידיאני תרם אפוא גם להבנתנו את המאה ה-20 על התלהמויותיה הטוטליטריות והלאומניות הטרגיות.

* * *

בדומה למושגים מרכזיים אחרים המלווים את הפסיכואנליזה במאה ועשרים שנות קיומה, גם הנרקיסיזם החל את דרכו הקלינית בהערת אגב קצרה שהשמיע פרויד בתגובה על הרצאה של אחד מחברי "קבוצת המפגשים הפסיכולוגיים של יום רביעי" שהתכנסו בביתו. אקורד הפתיחה לפולמוס הנרקיסיזם הפסיכואנליטי ניתן אפוא ב-10 בנובמבר 1910, ובפרוטוקול של אותה ישיבה נרשמו דבריו של פרויד:

[...] נרקיסיזם אינו תופעה יוצאת דופן כי אם שלב התפתחותי הכרחי במעבר מאוטו־ארוטיזם לאהבת אובייקט. התאהבות האדם בדמותו שלו, כלומר באיברי המין של עצמו, הנה שלב התפתחותי חיוני. מכאן ואילך תופנה אהבה זו לאובייקטים דומים. ככלל, לרשותו של האדם עומדים שני אובייקטים מיניים ראשוניים וכל חייו יהיו תלויים בשאלה אל מי מבין השניים יישאר מקובע. שני האובייקטים המיניים הללו הם האישה (האֵם, המטפלת וכיוצא בזה) והוא עצמו. והכול תלוי ביכולתו של האדם להיפטר משניהם מבלי להשתהות זמן רב מדי במחיצתם. את מקומו של האדם עצמו תתפוס במרבית המקרים דמותו של אביו, אולם זה יתמקם עד מהרה בעמדה עוינת. בנקודה זו תתפצל ההומוסקסואליות. ההיפטרות ממנה לא תהיה לו קלה כלל ועיקר [...].

 

באותה שנה פרויד הוסיף הערת שוליים ארוכה למהדורה השנייה של "שלוש מסות על התיאוריה של המיניות" (1905) ובה אפיין את בחירת האובייקט ההומוסקסואלית ואת ההיצמדות למשמעות הארוטית של אזור פי הטבעת כנרקיסיסטיות ביסודן. שתי ההתבטאויות הללו של פרויד המטרימות את "הצגת הנרקיסיזם" יכולות לסייע לאפיין את השלב הראשון במחשבה שלו על הנרקיסיזם: ההבחנה בין אוטו־ארוטיזם (מושג שמופיע כבר ב-1899 באחד ממכתביו לפליס), נרקיסיזם ואהבת אובייקט. האחרונה נחלקת לאהבת אובייקט הטרוסקסואלית ולאהבת אובייקט הומוסקסואלית. את הפעילות האוטו־ארוטית פרויד ממשיג בשנים אלה כביטוי של הדחף המיני בתקופת החיים הראשונית ביותר, בטרם התהוות ההבחנה בין "אני" ל"לא אני".

את השלב השני במחשבתו של פרויד על הנרקיסיזם כשלב מעבר בין אוטו־ארוטיות לאהבת אובייקט ניתן למקם כרונולוגית בעזרת שניים מסיפורי המקרה היותר ספקולטביים ורבי המעוף שהניח אחריו: החיבור על לאונרדו דה וינצ'י שפורסם ב-1910 וסיפור מחלתו של השופט הפרנואידי שרבר שפורסם ב-1911. במוקדו של השלב השני נמצא הפיתוח של רעיון "הנרקיסיזם הראשוני" נטול האובייקט, בד בבד עם החלפתו ההדרגתית במושג הנרקיסיזם שאינו נתפס עוד כשלב התפתחותי גרידא ואף לא כסטייה התפתחותית שהתקבעה, כי אם כמבנה נפשי יציב המלווה את האדם כל חייו. השלב השלישי והאחרון בחשיבה הפרוידיאנית על הנרקיסיזם קשור להתגבשותו הסופית של המודל הנפשי הסטרוקטורלי בשנת 1923 ולהבחנה בין הזדהות ראשונית להזדהות משנית. בחירת אובייקט, הזדהות ואידיאל האני הם שלושת המושגים המרכזיים המופיעים ב"הצגת הנרקיסיזם" שעתידים לסלול את הדרך לתיאוריה הסטרוקטורלית. מקץ זמן לא רב התבסס הנרקיסיזם כאחד המושגים המרכזיים בפסיכואנליזה הפוסט־פרוידיאנית תוך כדי כך שהוא מעורר סביבו את המחלוקות הלוהטות ביותר על מטרות הטיפול האנליטי והאמצעים להשגתן.

מבין המושגים הנדונים בחיבור, המושג של "נרקיסיזם ראשוני" הוא בוודאי החמקמק והשנוי ביותר במחלוקת. הוא מזכיר במידה מסוימת מושגים פרוידיאניים ותיקים כמו "נוירוזה אקטואלית" או "הדחקה ראשונית", שהקליניקה מתקשה לתמוך בקיומם ושנותרו נחלתם של תיאורטיקנים. פרויד מניח שהאדם עובר במהלך התפתחותו שלב בלתי מובחן ונטול אובייקט שבו העולם והוא חד הם. בשלב זה שטרם התהוות האני, כל הטְענות הליבידו של התינוק נתונות לעצמו בלבד. ליתר דיוק, מכיוון שמדובר במושג היפותטי, המתאר תקופה קדם־פסיכולוגית בחיים שההבחנה עצמי־אובייקט איננה קיימת בה, לא ניתן אפילו לומר שכל מכסת הליבידו של התינוק נתונה לעצמי שלו. אמנם, קיימות ראיות לכך שההבחנה בין עצמי ללא־עצמי קודמת להבחנה שבין העצמי לאובייקט והיא מתקיימת כבר בתקופת ההיריון, אולם ספק אם יש טעם לתמוך בטענה על אודות קיומו של שלב התפתחותי ממשי בחייו של אדם שהנרקיסיזם הראשוני הוא אכן דרגת האפס שלו. מכל מקום, גם ההנחה הספקולטיבית והמאוד ביולוגית הזו מתגלה כשימושית למדי כשפרויד נעזר בה כדי לבחון את היווצרות אידיאל האני של הסובייקט. בניסיון לקשור בין זיכרון הנרקיסיזם הראשוני לבין התפתחות אידיאל האני והמצפון אפשר לזהות את הממד הרליגיוזי הסמוי בחשיבה של פרויד. שכן הנה לרגע נדמה שאפילו הוא מתפתה להאמין שבשבריר השנייה שחלף למן לידתו של האדם ועד לצרחה הראשונה שהשמיע הוא נמצא באמת ובתמים בגן עדן נעדר אובייקטים שאליו ישתוקק כל ימי חייו.

לפולמוס הפסיכואנליטי הממושך על קיומו וחשיבותו, או היעדרו, של שלב התפתחות סימביוטי, התמזגותי או נעדר אובייקט שכזה עתידות להיות השלכות מרחיקות לכת על הבנתו של כל מטפל אנליטי את מהות הסיטואציה האנליטית, ועל הטכניקה הטיפולית שבה ינקוט. אנה פרויד, מיכאל באלינט, מרגרט מאהלר, דונלד ויניקוט והיינץ קוהוט הם הפרשנים היותר מוכרים של מושג הנרקיסיזם הראשוני, וחרף הסתייגויותיהם (באלינט, למשל, העדיף את המושג "אהבה ראשונית") הכירו בחשיבותו התיאורטית של מושג המתאר את החיים הנפשיים בתקופה שבה תלותו של האדם בסביבה היא מקסימלית. עם מבקריו המובהקים של הנרקיסיזם הראשוני נמנים מלאני קליין וממשיכיה, שמדגישים את נוכחותו הארכאית, הפילוגנטית, של האובייקט בחיי הנפש. חקירת היחס הארכאי לאם חשפה עולם פראי וכאוטי שקדם לקונפליקט עם חוק האב, ולטרגדיה של אדיפוס המסוכסך עם אביו נוספה הטרגדיה של נרקיס הלכוד במבט של אמו. יהיה בוודאי מי שיטען שהפנתיאון הפסיכואנליטי, שלא כמו הפנתיאון היווני, עודנו נשלט בידי אֵלים המבחינים בחדות יתרה בין העצמי לאובייקט ובין אהבה עצמית לאהבת אובייקט. כך או כך, דומה שהמסורת הפרוידיאנית, השמה את הקליניקה לפני התיאוריה, הוכיחה את עצמה גם כאן. מכיוון שבפרספקטיבה היסטורית מתברר שלא האמונה בפרדיגמה התפתחותית כזו או אחרת היא שאחראית להרחבתו של שדה הראייה הפסיכואנליטי. אל נכון הייתה זו נכונותם של תיאורטיקנים משני עברי המתרס להעמיד במוקד את הממדים הנרקיסיסטיים של חיי הנפש הן ביחסי האם־תינוק והן ביחסי ההעברה שערערה על ההבחנה הפרוידיאנית הקלאסית שבין "נוירוזות העברה" הניתנות לאנליזה לבין "נוירוזות נרקיסיסטיות" שהתרפיה הפסיכואנליטית אינה יפה להן. מעקב אחר התפתחותם של מושגים שקנו להם אחיזה בפסיכואנליזה הפוסט־פרוידיאנית של תקופתנו — למשל "סביבה מחזיקה" (ויניקוט), "נרקיסיזם ארכאי" ו"זולתעצמי" (קוהוט), "אובייקט מכיל" (ביון), "הזדהות דביקה" (מלצר), "נרקיסיזם שלילי" ו"נרקיסיזם של מוות" (גרין), "עמדה אוטיסטית־מגעית" (אוגדן), "חללים ריקים" (פרלברג), "דימום נפשי" (רוזנפלד), "שריון מגונן" (טסטין), "אני עורי" (אנזייה), "עור נפשי" (ביק) או "מעטפת נרקיסיסטית" (סולן) — יגלה עד כמה מתקשים תיאורטיקנים מכל קצוות הקשת הפסיכואנליטית לשמוט לחלוטין את אחיזתם במושג הנרקיסיזם הראשוני של פרויד, ובאיזה אופן הם ממשיכים להתכתב אתו בבואם לפתח את מחשבותיהם על מצבים נפשיים מוקדמים.

* * *

כאמור, ב"הצגת הנרקיסיזם" פרויד נוטש את רעיון האוטו־ארוטיות ומתמקד בהבחנה בין ליבידו האני ובין ליבידו האובייקט אשר משלימים זה את זה אך גם מוציאים זה את זה. האני אינו נמצא עוד לצדם של דחפי שימור האני במאבק כנגד הדחף המיני, שכן האני עצמו טעון בליבידו ומשמש כאתר מאבק בין הזדהויות סותרות ויחסי אובייקט שהופנמו. מנקודה זו ואילך יעמדו שני סוגי הליבידו הללו במוקד החשיבה של פרויד על חיי האהבה של האדם ויחוללו שינוי בתפיסתו את מגבלות התרפיה הפסיכואנליטית המבוססת במידה רבה על יכולתו של המטפל להניע תהליך אטי של שינוי במאזן הכוחות בין סוגי הליבידו השונים. מבחינה זו ניתן לראות "בהצגת הנרקיסיזם" לא רק נקודת מפנה בתפיסתו של פרויד את האני כ"אובייקט" — רעיון שקיבל את צורתו הסופית עם פרסומו של "האני והסתמי" (1923) — אלא גם את קו פרשת המים בתפיסה של פרויד את תפקיד המטפל האנליטי. למן הופעתו של "הצגת הנרקיסיזם" (1914), עבור דרך "מעבר לעקרון העונג" (1920) ועד ל"אנליזה סופית ואינסופית" (1937) נאלצו חסידיו של "פרויד המוקדם", הנוירולוג האופטימי שהדגיש את חלקה של הסביבה בסבלו הנפשי של הפרט, להכיר בעמדתו הפסימית הרדיקלית של "פרויד המאוחר", על הכאב הבלתי נמנע שבקיום הפסיכולוגי, ומכאן גם באינסופיותו של הפרויקט האנליטי.

על בסיס ההבחנה בין ליבידו אובייקטלי לליבידו האני מופיע בחיבור הזה גם המושג החדש של אידיאל האני, שהוא המבשר של העל־אני (האני העליון) המוכר לנו מן המודל הסטרוקטורלי המאוחר יותר. בשפת הדחפים האקונומית שפרויד מותח אותה בחיבור זה עד קצה גבול היכולת זה נשמע בערך כך: האדם המאוהב משקיע את כל מכסת הליבידו שלו בָּאובייקט ומקווה באופן הזה להיפטר מכאבים, ריגושים, תסכולים ואי נעימויות; החולה ההיפוכונדרי פורק את עודפי הליבידו שלו אל תוך אחד מאיברי גופו; ואילו הכרזתו של המשוגע כי הוא "המלך המשיח" וכי "סופו של העולם קרב" היא הביטוי הקיצוני ביותר להסגה המסיבית של הליבידו מן האובייקט והטענתו הנרקיסיסטית באני הכול־יכול שמתרחשת בסכיזופרניה. במאמר מוסגר נזכיר כי גם הלוקים בהיסטריה קונברסיבית מטעינים באינטנסיביות את אחד מאיברי גופם, אולם הסימפטום הקונברסיבי, שלא כמו הסימפטומטולוגיה ההיפוכונדרית הנרקיסיסטית, נותן ביטוי ליחסי אובייקט כלשהם. שאלת מיקומן של ההיפוכונדריה, ההיסטריה והפרוורסיה על הספקטרום הנוירוטי־פסיכוטי היא אחת מאותן מחלוקות בשיח הפסיכואנליטי העכשווי שלא ניתן לרדת לעומקן מבלי להכיר את גלגוליו של הנרקיסיזם בגרסתו הפרוידיאנית.

ההסבר הפרוידיאני האלגנטי על אודות "פנטזיות סוף העולם" של החולה הפסיכוטי אף הוא אינו יכול להיחשב שלם, שכן הוא מתעלם מההיבט התוקפני של חיי הנפש שפרויד נתן עליו את דעתו רק לאחר מלחמת העולם הראשונה. אולם גם לאחר הוספתו של יצר המוות כבן זוגו המנוגד של יצר המין, היו אלה מלאני קליין וממשיכיה שהציעו הסבר שלם יותר לפנטזיות ההרס והחורבן של החולה הפסיכוטי, הסבר שכלל לא רק את הסגתו של הליבידו מעם האובייקט כי אם גם את תהליכי הפיצול וההזדהות ההשלכתית שהאני נתון להם מרגע היוולדו. לנכונותם של תיאורטיקנים כחנה סגל, וילפרד ביון, הרברט רוזנפלד, דונלד מלצר ואנדרה גרין לבחון מחדש את המצבים הנרקיסיסטיים לאור הקונפליקט בין יצר החיים ליצר המוות, ולהעשיר את הבנתנו ביחס לגלגוליו של הנרקיסיזם באמצעות מושגים כמו הזדהות השלכתית, שנאה, הכרת תודה, קנאה וצרות עין, הייתה השפעה מכרעת על הרחבת השדה האנליטי הקליני. השניוּת הארוטית־תוקפנית המגולמת בנרקיסיזם זכתה לטיפול יסודי גם מידיו של ז'אק לאקאן, שכבר בכתיבתו המוקדמת עמד על הפוטנציאל המפרק והאובדני שמקופל בהתאהבות הנרקיסיסטית בדימוי המשתקף. יחד עם זאת, פרויד עצמו לא היה אדיש לחלוטין להיבטים ההרסניים של הנרקיסיזם. בחלקו האחרון של החיבור הוא מתאר את החולה המעדיף את "הריפוי באהבה" על פני הריפוי האנליטי. באופן הזה הוא קושר את הנרקיסיזם להעברה הארוטית שהיא שלילית במהותה וחותרת תחת העבודה האנליטית. וילהלם רייך, תיאורטיקן נשכח ושנוי במחלוקת, פיתח את קו המחשבה הזה כבר בשנות ה-20 לכלל משנה קלינית־טכנית סדורה ששמה לה למטרה "לתקוף" את הגרעין הנוירוטי־נרקיסיסטי שמתבצר מאחרי קווי ההגנה האישיותיים של המטופל.

גם המסקנה שפרויד הגיע אליה כי "המאוהב רוחו שפלה" דורשת הבהרה בטרם נמהר לפטור אותה כנוגדת את ניסיוננו. כל אהבה באשר היא מחייבת מידה של אידיאליזציה של האובייקט. באידיאליזציה האובייקט זוכה לאותו יחס מועדף שהאדם נכון על פי רוב לתת לעצמו בלבד. זרימתו של הליבידו אל האדם האהוב, טוען פרויד, מדלדלת את משאביו הליבידינליים של האוהב וממילא מקטינה את ההשקעה הליבידינלית של האוהב באני שלו עצמו. כיצד ניתן ליישב את הטענה הזאת עם האושר שבאהבה, שכה רבים הם הדיווחים על אודותיו? דרך אחת ליישב את הקושי היא באמצעות הבחנה בין אהבה להתאהבות, הבחנה שזכתה לאינספור ניסוחים בשיח הפסיכואנליטי. ההתאהבות והאידיאליזציה המלווה אותה אכן נוטות לטלטל את ערכו של האדם בעיני עצמו בצורה עזה וקיצונית יותר מאשר האהבה בגרסתה השלמה והאמביוולנטית. אדרבה, בחיבור הטכני החשוב ביותר שלו, שאותו פרסם כעבור שנה, "הערות על אהבת העברה" (1915), פרויד עמד בהרחבה על תנאי האהבה הילדיים של מטופליו הנוירוטים שמשתחזרים באהבת־ההעברה האידילית וחסרת המצרים שלהם.

פרויד מציע אפוא להבחין בין שני סוגים של בחירת אובייקט אהבה. את הסוג הראשון הוא מכנה "תלותי" או "הישענותי" (אנקליטי) ואת הסוג השני הוא מכנה נרקיסיסטי. בחירת האובייקט ההישענותית מאפיינת את תקופת החיים הראשונה שבה טרם התבססה ההפרדה שבין הדחף המיני לדחפי שימור האני. כדאי לזכור שב"הישענות" בהקשר זה הכוונה היא ליחס בין הדחפים המיניים לבין דחפי האני, ולא ליחס בין הילד לאם. צורת ההתקשרות הזו פתוחה בפני האדם גם בשלבי התפתחות מאוחרים שלו והיא יכולה למשול גם בחיי האהבה של הנוירוטי הנורמלי. לפי פרויד אהבתו של הגבר נוטה על פי רוב לבחירת אובייקט הישענותית. לעומתה בחירת האובייקט הנרקיסיסטית תכוון את האדם לאהוב את מי שהוא מזהה כדומה לו או את מי שהיה רוצה להידמות לו. האישה, הוא טוען, נוטה לבחירת האובייקט הנרקיסיסטית. אם לומר זאת באותה פשטות מקוממת שפרויד אינו בוחל בה: האישה תאהב את עצמה ואת מי שיאהב אותה.

לא צריך להיות פמיניסט כדי להבחין בסתירה הפנימית שבהבחנה המצמצמת הזו שבין אהבתו של הגבר לאהבתה של האישה: אם האישה אוהבת אך ורק את מי שאוהב אותה ודואג לכל מחסורה אזי אהבתה הנרקיסיסטית־לכאורה איננה שונה מהותית מאהבת האובייקט ההישענותית־לכאורה של הגבר המחזר אחריה. או לחלופין, הגבר המרומם את אהבתו ההישענותית לאישה האחת שאין בילתה מסגיר את אופייה הנרקיסיסטי של בחירת האובייקט שלו. כך או כך, לא ההבחנה החדה בין טיפוסי האהבה השונים והמנוגדים כביכול היא שעומדת במרכז החיבור הזה, כי אם התלות ההדדית והמתח הדיאלקטי שבין אהבה עצמית ואהבת אובייקט, שמלווים את האדם מיום לידתו ועד מותו. האם ניתן להתיר את הקשר הגורדי הכורך את אהבת האדם את עצמו עם יכולתו לאהוב את שאינו עצמו? האם קיימת דרך כלשהי שבה נוכל לדעת את עצמנו ואת הלא־מודע שלנו, כלומר לצמוח ולהשתנות, מבלי להיפגש עם האחר הלא נודע ולאפשר לו לדעת אותנו, כלומר לאהוב אותנו? האם ניתן לאהוב זולת, זה שיש לו את שאין לי, מבלי לכאוב את ההכרה הזו בדיוק? כנראה שלא.

קריאה חוזרת בסיפור על אודות העֶלם המנומנם שהתאהב בדמותו שלו מאירה את הקשר שבין אהבה עצמית, אהבת אובייקט ואהבת הדעת והאמת במלוא מורכבותו הפסיכולוגית. דומה שהסיפור המיתולוגי, לפחות באחת מגרסאותיו, מנסה ללכוד את הממד הטרגי־אונטולוגי שבנרקיסיזם ולא רק להוקיע אותו: לפי אובידיוס התאהבותו של נרקיס בדמותו המשתקפת הייתה עונש על כך שלא נעתר לחיזוריה של אֶקו — נימפה אומללה שלא יכלה לבטא את תשוקתה במילותיה שלה אלא רק במילים של אחרים. זולת שָדוּד, בת קול שתהדהד לנצח את קולו שלו, היה על נרקיס לאהוב. ייתכן אפוא שהאֵלים קצת החמירו אתו משסירב לאהבת אובייקט מדוּמה שכזו.

לסיפור שילדי הארץ גדלים עליו בחמשת העשורים האחרונים יש סוף הרבה יותר טוב. אל מול המיתוס היווני המאיים על אודות אקו הגוועת המכריזה על אהבתה בקול שאינו שלה, והנער נרקיס הנטוע על עומדו, מתבונן מאוהב אך מורעב עד מוות בבבואתו שעברה אידיאליזציה, אנו מוצאים את הנרקיסיזם הבריא של פּלוּטו, כלבלב מקיבוץ מגידו, שדחפיו וסקרנותו אינם מתירים לו לבהות לנצח באובייקט דמיוני אלא דוחקים בו שישאל ויחקור: מה יש שם מתחת למים?

 

ופְלוּטו שֶׁלָּנוּ שרוי בִּמְבוּכָה:

מִתּוֹךְ הַבְּרֵכָה מַבִּיטוֹת בּוֹ עֵינַיִם

שֶׁל כֶּלֶב — מַה יֵשׁ שָׁם מִתַּחַת לַמַּיִם?

לאה גולדברג, איה פלוּטו (1957)