ללכת בדרכך 3 - ממשיכה בדרכי

פרק 1

 

 

 

השפם היה הדבר שהזכיר לי שאני כבר לא באנגליה. הוא נראה כמו מרבה רגליים דחוס ואפור שהסתיר את כל השפה העליונה של הגבר. שפם כמו של הגברים מה"וילג' פיפל", שפם של קאובויים, מברשת מטאטא מיניאטורית ששידרה ענייניות. אצלנו פשוט אין שפמים כאלה. לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים.

"גברתי?"

האדם היחיד באנגליה שראיתי פעם עם שפם כזה היה מר ניילור, המורה שלנו למתמטיקה, שתמיד היו לו פירורים על השפם - היינו סופרים אותם בשיעורי אלגברה.

"גברתי?"

"סליחה."

לובש המדים סימן לי להתקרב בתנועת אצבע שמנמנה. הוא לא הרים את עיניו מהמסך. חיכיתי באשנב, זיעה שעברה דרך ארוכה מתייבשת לאט על השמלה שלי. הוא הרים את ידו והניע ארבע אצבעות שמנות. כעבור שניות אחדות הבנתי שזו דרישה לדרכון.

"שֵם."

"כתוב," אמרתי.

"השם שלך, גברתי."

"לואיזה אליזבת קלרק." שרבבתי את ראשי מעל הדלפק. "אבל אני אף פעם לא משתמשת באליזבת. כי אמא שלי הבינה רק אחרי שהם נתנו לי את השם שאנשים יקראו לי לוּ־ליזי, והיא אמרה שזה נשמע כמו שם של משוגעת. אבל אבא שלי אומר שזה דווקא מתאים. לא שאני משוגעת. כאילו, אתם לא רוצים משוגעים פה. חחח!" הקול הלחוץ שלי הדהד ממחסום הזכוכית.

האיש הרים את ראשו להסתכל עלי בפעם הראשונה. היו לו כתפיים חסונות ומבט שיכול לרתק אותך כמו טֵייזר חשמלי. הוא לא חייך. הוא חיכה שהחיוך שלי יגווע.

"סליחה," אמרתי. "אני נלחצת קצת בנוכחות אנשים במדים."

שלחתי מבט מהיר סביבי באולם קבלת הפנים, בתור המשתרך שהכפיל את עצמו כל כך הרבה פעמים שכבר הפך לים בלתי־חדיר וקצר רוח של אנשים. "נראה לי שאני מרגישה קצת לא טוב מכל הזמן שעמדתי בתור. נשבעת לך, זה התור הכי ארוך שעמדתי בו בחיים שלי. כבר התחלתי לחשוב על רשימת המתנות לחג המולד."

"תניחי את היד על הסורק."

"הוא תמיד כזה ארוך?"

"הסורק?" הוא הזעיף פנים.

"התור."

אבל הוא כבר לא הקשיב. הוא בחן משהו על המסך. הנחתי את אצבעותי על המצע הקטן. ואז הטלפון שלי השמיע צפצוף של הודעה נכנסת.

אמא: כבר נחתת?

התכוונתי להקליד תשובה מהירה בידי הפנויה אבל פתאום הוא הרים אלי את ראשו בתנועה חדה. "גברתי, אסור להשתמש בטלפונים ניידים באזור הזה."

"זאת רק אמא שלי. היא רוצה לדעת אם הגעתי." ניסיתי להקליד בחשאי אימוג'י של אגודל מונף למעלה תוך כדי שהורדתי את הטלפון.

"מטרת הביקור?"

מה־זה? הגיעה תגובתה המיידית של אמא. היא כבר מקלידה בזריזות שבה דג שוחה במים, יותר מהר ממה שהיא מדברת. מהירות עצומה.

את יודעת שאין לי בטלפון את התמונות הקטנות האלה. זה חירום? לואיזה תגידי לי שאת בסדר.

"מטרת הביקור, גברתי?" השפם רטט בקוצר רוח. הוא הוסיף, לאט, "מה את מתכוונת לעשות בארצות הברית?"

"יש לי עבודה חדשה."

"והיא?"

"אני הולכת לעבוד אצל משפחה בניו יורק. סנטרל פארק."

יש מצב שהגבות שלו התרוממו במילימטר לשבריר שנייה. הוא בדק את הכתובת על הטופס שמילאתי ואישר אותה. "איזו עבודה?"

"זה טיפה מסובך. אבל אני סוג של ליווי בתשלום."

"ליווי בתשלום."

"אז ככה. פעם עבדתי אצל איש אחד. הייתי המלווה שלו, אבל גם נתתי לו תרופות והוצאתי אותו והאכלתי אותו. זה לא מוזר כמו שזה נשמע, דרך אגב - הידיים שלו היו משותקות. זה לא היה משהו סוטה. האמת היא שהעבודה הקודמת שלי בסוף היתה הרבה יותר מזה, כי קשה לא להתקרב לאנשים שאתה מטפל בהם וּוִיל - זה שעבדתי איתו - היה מדהים ואנחנו... התאהבנו." הרגשתי מאוחר מדי את צריבת הדמעות המוכרת. ניגבתי את עיני בזריזות. "אז נראה לי שזה יהיה משהו כזה. רק בלי הקטע של ההתאהבות. ושל ההאכלה."

פקיד ההגירה נעץ בי מבט. ניסיתי לחייך. "אני בדרך כלל לא בוכה כשאני מדברת על עבודות. אני לא באמת משוגעת, למרות השם שלי. חחח! אבל אהבתי אותו. והוא אהב אותי. ואז הוא... הוא החליט להתאבד. אז עכשיו זה מעין ניסיון שלי להתחיל מחדש." הדמעות זרמו חופשי עכשיו, למבוכתי הרבה. לא יכולתי לעצור אותן. לא יכולתי לעצור כלום. "מצטערת. זה כנראה הג'ט־לג. בטח איזה שתיים בלילה או משהו בזמן נורמלי עכשיו, לא? ואני גם כבר לא מדברת עליו בדרך כלל. כלומר, יש לי חבר חדש. והוא מדהים! הוא פרמדיק! וחתיך הורס! זה כמו לזכות בלוטו, לא? פרמדיק חתיך?"

פשפשתי בתיק שלי לחפש טישו. כשהרמתי את הראש ראיתי שהפקיד מושיט לי קופסת ממחטות נייר. לקחתי אחת. "תודה. אז בקיצור, נתן הידיד שלי - הוא מניו זילנד - עובד פה והוא עזר לי לקבל את העבודה הזאת ואני עדיין לא ממש יודעת מה היא בדיוק, חוץ מלטפל באשתו של איזה עשיר שחוטפת דיכאונות. אבל החלטתי שהפעם אני אגשים את הציפיות שוִויל תלה בי, כי עד עכשיו לא עשיתי את זה טוב. בסוף נתקעתי בעבודה בשדה תעופה."

השתתקתי. "לא - אה... לא שיש משהו רע בלעבוד בשדה תעופה! אני בטוחה שביקורת דרכונים היא עבודה חשובה מאוד. מאוד חשובה. אבל יש לי תוכנית. אני מתכוונת לעשות כל שבוע משהו חדש בזמן שאני פה ואני הולכת להגיד כן."

"להגיד כן?"

"לדברים חדשים. ויל תמיד אמר שאני לא נותנת לעצמי לחוות דברים חדשים. אז זאת התוכנית שלי."

הפקיד בחן את הטופס שלי. "לא מילאת טוב את החלק של הכתובת. אני צריך מיקוד."

הוא קירב אלי את הטופס. בדקתי את המספר על התדפיס שהכנתי מראש והעתקתי אותו לטופס באצבעות רועדות. הצצתי שמאלה וראיתי שהתור מאחורי מאבד סבלנות. בראש התור הסמוך היתה משפחה סינית שענתה לשאלות של שני פקידים. כשהאישה הביעה מחאה, לקחו אותם לחדר צדדי. פתאום הרגשתי נורא לבד.

פקיד הקבלה העיף מבט מהיר באנשים המחכים. ואז, פתאום, הוא החתים את הדרכון שלי. "בהצלחה, לואיזה קלרק," אמר.

הסתכלתי עליו בתמיהה. "זהו?"

"זהו."

חייכתי. "תודה רבה! יפה מאוד מצדך. כלומר, זה נורא מוזר להיות פתאום בצד השני של העולם בלי אף אחד בפעם הראשונה, ועכשיו אני מרגישה כאילו פגשתי את האדם הנחמד החדש הראשון שלי ו -"

"את צריכה להתקדם עכשיו, גברתי."

"ברור. סליחה."

אספתי את חפצי והסטתי קווצת שיער מיוזעת מפני.

"וגברתי..."

"כן?" מה כבר עשיתי עכשיו?

הוא לא הרים את הראש מהמסך. "תחשבי טוב־טוב לְמה את אומרת כן."

 

נתן בא לקחת אותי מהשדה כמו שהבטיח. חיפשתי אותו בים האנשים, שרויה במבוכה מוזרה, משוכנעת בסתר לבי שאף אחד לא יבוא, אבל פתאום ראיתי אותו ואת היד הענקית שלו מנופפת לי מעל האנשים הנעים סביבו. הוא הרים את ידו השנייה וחיוך הפציע על פניו כשהתחיל לפלס את דרכו אלי. הוא הרים אותי באוויר בחיבוק ענקי. "לוּ!"

כשראיתי אותו משהו בתוכי התכווץ פתאום - משהו שקשור לוִויל ולאובדן ולרגישות הגבוהה שהיא תוצאה של שבע שעות טיסה לא הכי קלה - ושמחתי שהוא מחבק אותי חזק כי הייתי צריכה רגע להתאפס. "ברוכה הבאה לניו יורק, שוֹרטי! אני רואה שעדיין לא איבדת את הכישרון שלך לדפוק הופעה."

הוא אחז בזרועותי עכשיו וחייך. יישרתי את שמלת שנות השבעים המנומרת שלבשתי לטיסה. חשבתי שאולי איראה בה כמו ג'קי קנדי בתקופת האונָסיס שלה. אם ג'קי קנדי היתה שופכת על עצמה חצי כוס קפה במהלך הטיסה. "איזה כיף לראות אותך."

הוא הניף את המזוודה הכבדה מאוד שלי כאילו היתה מלאה נוצות. "בואי. נביא אותך לבית. הפְּריוּס במוסך אז מר ג'י נתן לי את המכונית שלו. העומס נוראי עכשיו, אבל לפחות תגיעי בסטייל."

 

המכונית של מר גוֹפּניק היתה נוצצת ושחורה ובגודל של אוטובוס, והדלתות שלה נסגרו בכמעט חבטה, דיסקרטית אך נחושה, שהיא סימן לתג מחיר בן שש ספרות. נתן סגר את המזוודות שלי בתא המטען והתיישבתי במקומי באנחה. בדקתי את הטלפון ועניתי לארבע־עשרה הודעות מאמא שלי בהודעה אחת, שבה אמרתי רק שאני במכונית ואתקשר מחר, ועניתי לסֶם, שכתב לי שהוא מתגעגע אלי, נחתנו XXX.

"מה שלום הבחור?" נתן לכסן אלי מבט חטוף.

"הוא בסדר, תודה." הוספתי עוד כמה XXXX ליתר ביטחון.

"לא מאוד הפריע לו שאת באה לכאן?"

משכתי בכתפי. "הוא חושב שאני צריכה לעשות את זה."

"כולנו חושבים ככה. פשוט לקח לך קצת זמן למצוא את הדרך, זה הכול."

עזבתי את הטלפון, התרווחתי בנוחות והסתכלתי החוצה מהחלון על השמות הלא מוכרים לאורך הכביש. חנות הצמיגים של מיילו, מכון הכושר של ריצ'י, אמבולנסים ומשאיות, בתים מוזנחים עם צבע מתקלף וסוככים רעועים, מגרשי כדורסל, נהגים שותים מכוסות חד־פעמיות ענקיות. נתן הדליק את הרדיו והקשבתי למישהו בשם לורנזו מדבר על משחק בייסבול והרגשתי, רק לרגע, כאילו אני במציאות מקבילה.

"אז יש לך את מחר להתארגן על עצמך. יש משהו שאת רוצה לעשות? חשבתי אולי לתת לך לישון קצת בבוקר ואחר כך לגרור אותך החוצה לבראנץ'. את חייבת להתנסות בחוויית הדיינר של ניו יורק בסוף השבוע הראשון שלך פה."

"נשמע נהדר."

"הם חוזרים מהקאנטרי קלאב רק מחר בערב. היו כמה חיכוכים בשבוע האחרון. אני אעדכן אותך בפרטים אחרי שתשני קצת."

הסתכלתי עליו. "בלי סודות, נכון? זה לא הולך להיות כמו -"

"זה לא כמו אצל טריינר. הם סתם משפחה מולטי־מיליונרית לא־מתפקדת ממוצעת."

"היא נחמדה?"

"היא נהדרת. היא... הרבה עבודה איתה. אבל היא נהדרת. גם הוא."

בשביל נתן זה היה הרבה בתור עדות אופי על מישהו. הוא שקע בשתיקה - אף פעם לא היה רכלן גדול - ואני ישבתי במרצדס השקטה והממוזגת ונאבקתי בגלי שינה שאיימו לבלוע אותי מדי פעם. חשבתי על סם, שעכשיו היה שקוע בשינה עמוקה כמה אלפי קילומטרים ממני בקרון שלו. חשבתי על טְרינָה ועל טום, הספונים להם בדירה שלי בלונדון. עד שקולו של נתן קטע את הרהורי. "הגענו."

הרמתי את עיני הכבדות וראיתי את גשר ברוקלין ומעבר לו את מנהטן, נוצצת כמו מיליון רסיסי אור משוננים, מעוררי כבוד ויראה, מבריקים, דחוסים במידה בלתי־נתפסת ומרהיבים ביופיים, מראה שהיה מוכר כל כך מהסרטים ומהטלוויזיה עד שלא הצלחתי לקלוט שאני ממש רואה אותו במציאות. ישבתי זקופה והמומה בזמן שהתקרבנו במהירות למטרופולין המפורסמת ביותר בעולם.

"אף פעם לא נמאס מהנוף הזה, נכון? קצת יותר מרשים מסטורטפולד."

ונראה לי שרק באותו רגע סוף־סוף ממש קלטתי את זה. הבית החדש שלי.

 

•••

"הֵיי, אָשוֹק, מה קורה?" נתן גרר את המזוודות שלי על רצפת השיש של הלובי. לטשתי עיניים באריחי השחור־לבן ובמעקות הפליז הנוצץ וניסיתי לא למעוד. צעדי הדהדו בחלל הענקי. המקום נראה כמו כניסה למלון מפואר וקצת ישן: מעלית עם גימורי פליז מצוחצחים, שטיח אדום עם עיטורי זהב. אולם הקבלה היה קצת יותר מדי חשוך לטעמי. היה שם ריח של משחה להברקת רהיטים ושל נעליים מצוחצחות ושל כסף.

"אני בסדר, אחי. מי זאת?"

"זאת לואיזה. היא מתחילה לעבוד אצל גברת ג'י."

השוער במדים יצא מאחורי הדלפק שלו והושיט אלי את ידו ללחיצה. היה לו חיוך גדול על הפנים ועיניים שנדמו כרואות הכול.

"נעים מאוד להכיר, אשוק."

"בריטית! יש לי בן דוד בלונדון. הוא גר בקְרוי־דָאון. מכירה קרוי־דאון? זה באזור שלך? הוא בחור גדול, את יודעת למה אני מתכוון?"

"אני לא כל כך מכירה את קרוֹידֶן," אמרתי, וכשפניו נפלו הוספתי, "אבל אני אשים עין בפעם הבאה שיֵצא לי לעבור שם."

"לואיזה. ברוכה הבאה ללֵייבֶרי. אם את צריכה משהו, או רוצה לשאול משהו, תגידי לי. אני כאן עשרים וארבע שעות ביממה כל השבוע."

"הוא לא צוחק," אמר נתן. "לפעמים נדמה לי שהוא ישן מתחת לשולחן הזה." הוא הצביע לכיוון מעלית השירות, עם הדלת האפורה, בירכתי הלובי.

"שלושה ילדים מתחת לגיל חמש, בן אדם," אמר אשוק. "תאמין לי, בזכות השעות שלי פה אני שומר על שפיות. על אשתי זה עובד אחרת." הוא חייך. "אבל באמת, מיס לואיזה. מה שאת צריכה, בשביל זה אני פה."

"בקטע של סמים, זונות ובתי תענוגות מפוקפקים?" לחשתי אחרי שדלתות מעלית השירות נסגרו סביבנו.

"לא. בקטע של כרטיסים לתיאטרון, הזמנת מקומות במסעדות, לאן הכי טוב לקחת דברים לניקוי יבש," אמר נתן. "אנחנו בשדרה החמישית. אלוהים, מה עשית בלונדון?"

 

דירת משפחת גוֹפּניק השתרעה על שטח של 650 מטרים רבועים בקומות השנייה והשלישית של בניין גותי עם חזית של לבנים אדומות, דופלקס נדיר באזור הזה של ניו יורק ועדות לדורות של עושר במשפחה. הבניין הזה, הלייברי, היה חיקוי בקנה מידה מוקטן של בניין הדָקוטה המפורסם, לדברי נתן, ואחד מהבתים המשותפים הראשונים באָפֶּר איסט־סייד. אף אחד לא יכול לקנות או למכור דירה פה בלי אישור של ועד הדיירים, שהקפיד להתנגד לשינויים. בעוד הדקוטה, בית הדירות הנוצץ בצד השני של הפארק, אכלס עשירים חדשים - אוליגרכים רוסים, כוכבי פופ, אילי פלדה מסין ומיליארדרים הייטקיסטים - עם מסעדות, חדרי כושר, שירותי שמרטפות ובריכות מפלים, דיירי הלייברי היו יותר שמרנים.

הדירות האלה עברו בירושה במשפחות במשך דורות. דייריהן למדו להתייחס בסובלנות לצנרת משנות השלושים, נאבקו בקרבות סבוכים וארוכים על הרְשות לשנות כל דבר מעבר למתג חשמלי והסבו את המבט בנימוס כשניו יורק השתנתה סביבם, כמו שעובר אורח מתעלם מקבצן שיושב ברחוב עם שלט קרטון.

בקושי הצלחתי להתרשם מהפאר של הדופלקס עצמו, עם רצפת הפרקט, התקרות הגבוהות והווילונות היוקרתיים שהגיעו עד הרצפה, בדרכנו היישר למגורי העובדים, בירכתי הקומה השנייה, בקצה מסדרון צר וארוך שהוביל למטבח - כמו חריגת בנייה שהיתה שריד מעידן אחר. בבניינים החדשים יותר או המשופצים בכלל אין מגורי עובדים. מנהלות משק הבית והמטפלות של הילדים מגיעות כל בוקר מקווינס או מניו ג'רזי ברכבת הראשונה וחוזרות הביתה בחושך. אבל החדרים הזעירים האלה היו בבעלותה של משפחת גופניק מאז שנבנה הבניין. נאסר עליהם לשפץ אותם או למכור אותם, בשל היותם קשורים בשטר הקניין לדירה הראשית, ומבוקשים ביותר בתור שטחי אחסון. לא היה קשה לנחש מדוע הם נחשבו באופן טבעי למחסן.

"הנה." נתן פתח דלת והניח את התיקים שלי.

גודלו של החדר שלי היה בערך שלושה וחצי מטר על שלושה וחצי מטר. מיטה כפולה, טלוויזיה, שידת מגירות וארון בגדים. כורסה קטנה עם ריפוד בצבע בז' עמדה בפינה, והריפוד השקוע העיד על יושבי העבר המותשים שלה. חלון קטן שאולי פנה דרומה. או צפונה. או מזרחה. היה קשה לדעת כי הוא היה במרחק של בערך שני מטרים מקיר אחורי של בניין כל כך גבוה, עד שהצלחתי לראות את השמים רק אם הצמדתי את הפרצוף לשמשה והטיתי את צווארי.

בסמוך למסדרון היה מטבח משותף אשר ישמש אותי, את נתן ואת מנהלת משק הבית, שחדרה היה מול חדרי.

על המיטה שלי הונחה ערימה מסודרת של חמש חולצות פולו בצבע ירוק כהה ומה שנראה כמו מכנסיים שחורים עם ברק סינתטי זול.

"לא אמרו לך על המדים?"

לקחתי אחת מחולצות הפולו.

"רק חולצה ומכנסיים. הגופניקים חושבים שהכול יותר פשוט וברור עם מדים. כל אחד יודע את מקומו."

"לפחות כל מי שרוצה להיראות כמו שחקן גולף מקצועי."

הצצתי אל חדר הרחצה הזעיר הצמוד לחדר השינה. האריחים היו משיש חום מצופה אבנית, והיו שירותים, כיור קטן שנראה כמו שריד משנות הארבעים ומקלחון. סבון עטוף בנייר ותרסיס נגד תיקנים בצד.

"זה די מרווח במושגים של מנהטן," אמר נתן. "אני יודע שהכול נראה קצת עייף, אבל גברת ג'י אומרת שאנחנו יכולים לצבוע קצת אם בא לנו. עוד מנורה או שתיים וקפיצה קטנה לחנות צבעים ו -"

"זה מקסים," אמרתי. הפניתי אליו את ראשי וקולי רעד פתאום. "אני בניו יורק, נתן. אני ממש פה."

הוא לחץ את כתפי. "כן. את ממש פה."

 

הצלחתי להישאר ערה מספיק כדי לארגן את הבגדים שלי, לאכול טייק־אוויי עם נתן (שקרא לזה טייק־אאוט, כמו אמריקאי אמיתי), לעבור על אחדים מ-859 הערוצים בטלוויזיה הקטנה שלי, שלפי מה שראיתי רובם שידרו מרתונים של פוטבול אמריקאי, פרסומות לדברים שקשורים במערכת העיכול או סדרות פשע אפלות שלא שמעתי עליהן, ואז צללתי לשינה עמוקה. התעוררתי בבהלה ברבע לחמש בבוקר. היו לי כמה דקות מבולבלות שבהן לא הבנתי מה פשר הסירנה הלא מוכרת, צפצופים של משאית ברוורס, עד שהדלקתי את האור, נזכרתי איפה אני וגל של התרגשות טלטל אותי.

הוצאתי את המחשב הנייד שלי מהתיק וכתבתי לסם במסנג'ר.

 

אתה שם? XXX

 

חיכיתי, אבל לא היתה תשובה. הוא אמר שהוא חזר לעבודה, אבל הייתי מעורפלת מדי לחַשֵב מה השעה שם. שמתי את המחשב בצד וניסיתי לישון עוד קצת (טרינה אמרה שכשאני לא ישנה מספיק אני נראית כמו סוס עצוב). אבל הקולות הבלתי־מוכרים של העיר היו כמו שירת הסירנה שקראה לי, ובשש יצאתי מהמיטה והתקלחתי. ניסיתי להתעלם מהחלודה בזרם המים שפרץ בכוח מראש המקלחת. התלבשתי (סָרפן ג'ינס על חולצת וינטג' עם שרוולים קצרים והדפס של פסל החירות) ויצאתי לחפש קפה.

הלכתי בשקט במסדרון, מנסה להיזכר איפה מטבח העובדים שנתן הראה לי בערב. פתחתי דלת ואישה הסתובבה והסתכלה עלי. היא היתה בגיל העמידה וחסונה למראה, שׂערה מסודר בגלים כהים כמו של כוכבת קולנוע משנות השלושים. עיניה היו יפהפיות וכהות, אבל פיה נטה מטה בזוויות ושיווה לפניה הבעה קבועה של מורת רוח.

"אה... בוקר טוב!"

היא המשיכה להסתכל עלי.

"אני - אני לואיזה? הבחורה החדשה? ה.... עוזרת האישית של גברת גופניק?"

"היא לא גברת גופניק." האישה השאירה את ההכרזה תלויה באוויר.

"אז את בטח..." מוחי אפוף הג'ט־לג התאמץ אבל השם לא עלה. נו... תיזכרי כבר, שידלתי את עצמי. "אני ממש מצטערת. המוח שלי הוא כמו דייסה כרגע. ג'ט־לג."

"קוראים לי אילָריה."

"אילריה. נכון. מצטערת." הושטתי את ידי. היא לא לחצה אותה.

"אני יודעת מי את."

"אה... את יכולה להראות לי איפה נתן שם את החלב שלו? באתי רק להכין קפה."

"נתן לא שותה חלב."

"באמת? פעם הוא שתה."

"את חושבת אני משקרת?"

"לא. זה לא מה שאמ -"

היא פסעה שמאלה והחוותה בידה לכיוון ארון קיר שהיה חצי הגודל מכל שאר הארונות וקצת יותר רחוק. "זה שלך." היא פתחה את דלת המקרר כדי להחזיר את המיץ שלה, ושמתי לב שעל המדף שלה יש בקבוק שני ליטר מלא חלב. היא סגרה את המקרר והסתכלה עלי בהבעה שמסרבת להתפייס. "מר גופניק יהיה בבית בשש וחצי בערב. תלבשי מדים לפגוש אותו." והיא הלכה במסדרון, נעלי הבית שלה מצליפות על עקביה.

"נעים מאוד להכיר! אני בטוחה שעוד יצא לנו להיפגש הרבה!" קראתי אל גבה המתרחק.

בהיתי במקרר עוד רגע ובסוף החלטתי שבטח לא מוקדם מדי לצאת לקנות חלב. בכל זאת, הייתי בעיר שלא הולכת לישון אף פעם.

 

ניו יורק היתה אולי ערה, אבל הלייברי היה אפוף דממה כה כבדה שהתעורר בי חשד לשימוש קולקטיבי בכדורי שינה. הלכתי במסדרון אחרי שסגרתי את הדלת בשקט ובדקתי שמונה פעמים שזכרתי לקחת את התיק ואת המפתחות. חשבתי לעצמי שהשעה המוקדמת והעובדה שכל הדיירים נמים עדיין את שנתם נותנות לי אישור להקדיש מבט קצת יותר יסודי למקום שנקלעתי אליו.

הלכתי על קצות האצבעות על השטיח הרך שספג את צעדי, אבל פתאום שמעתי נביחות מאחורי אחת הדלתות - מחאה נזעמת וצווחנית - וקול של אישה זקנה צעק משהו שלא הצלחתי להבין. מיהרתי להתרחק כי לא רציתי להעיר את שאר הדיירים, ובמקום לרדת במדרגות הראשיות הלכתי אל מעלית השירות.

לא היה אף אחד בלובי אז יצאתי לבד לרחוב, ישר לתוך שאון והמולה ואור שהיממו אותי קצת ונאלצתי לעצור לרגע רק כדי לא ליפול. מולי השתרע נווה המדבר הירוק של סנטרל פארק, שטח שנראה לי כמו קילומטרים רבים. לשמאלי שקקו הרחובות הצדדיים חיים - גברים ענקיים באוברולים פרקו ארגזים מדלת צדדית של רכב מסחרי תחת עינו הבוחנת של שוטר בעל זרועות ענקיות שלובות על החזה. מטאטא כבישים זמזם בחריצות. נהג מונית דיבר עם מישהו מבעד לחלונו הפתוח. מניתי בראשי את כל סימני ההיכר של התפוח הגדול. כרכרה עם סוס! מוניות צהובות! בניינים גבוהים בטירוף! זוג תיירים מותשים עם ילדים בעגלות עברו לידי עם קפה בכוסות חד־פעמיות, מתנהלים עדיין באזור זמן רחוק כלשהו.

מנהטן השתרעה לכל הכיוונים, עצומה, קודקודיה נוצצים בשמש, הומה וקורנת.

הג'ט־לג עבר לי סופית כשהשחר פינה את מקומו לבוקר. לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי לדרך, מודעת לחיוך שמרוח לי על הפרצוף אבל לא ממש יכולה לעשות משהו בקשר לזה. הלכתי שמונה רחובות בלי לראות אפילו חנות נוחות אחת. פניתי לשדרות מדיסון, חנויות ענק מפוארות עם הרבה זכוכית ודלתות נעולות, ופה ושם ביניהן מסעדה עם חלונות חשוכים כמו עיניים עצומות, או מלון עם עיטורי זהב ושוער במדים שלא הסתכל עלי כשעברתי.

הלכתי עוד חמישה רחובות והתחלתי להבין שזה לא ממש אזור שבו אתה פשוט יורד רגע למכולת. דמיינתי דיינרים ניו יורקיים בכל פינה, עם מלצריות קשוחות וגברים במגבעות לבנות, אבל הכול היה ענקי ומבריק ושום דבר אפילו לא נראה קרוב למקום שבתוכו מחכים לי אומלט עם גבינה וכוס תה. רוב האנשים היו תיירים כמוני, או רצים שריריים ונחושים בחליפות לייקרה חלקלקות, מנותקים מהסביבה בין שתי אוזניות, עוקפים בזריזות הומלסים ששלחו מבטי איבה מפרצופים זעופים ואפורים. סוף־סוף נתקלתי בקפה־בר גדול, סניף של רשת, שבו ככל הנראה התקבצו חצי ממשכימי הקום של ניו יורק. הם ישבו עם הפרצופים שלהם בטלפונים בתאי ישיבה או האכילו פעוטות נמרצים מעבר למידה הטבעית לשעת בוקר מוקדמת זו, לצלילי מוזיקת להיטים גנרית שבקעה מרמקולים על הקירות.

הזמנתי קפוצ'ינו ומאפין, שהבריסטה, לפני שהספקתי להגיד מילה, חתך, חימם ומרח עליו חמאה, בלי לקטוע לרגע את השיחה שניהל עם עמיתו על משחק בייסבול.

שילמתי, התיישבתי עם המאפין העטוף בנייר כסף וטעמתי את המאפה. זה היה, גם בלי להביא בחשבון את הרעב מהג'ט־לג, הדבר הכי טעים שאכלתי כל חיי.

ישבתי ליד החלון וצפיתי ברחוב של שעת בוקר מוקדמת במנהטן, במשך כשעה. פי התמלא לסירוגין בנגיסות מאפין חמאתי ורך וקפה חזק ולוהט, ונתתי יד חופשית למונולוג הפנימי הנוכח תמידית שלי (אני שותה קפה ניו יורקי בבית קפה בניו יורק! אני הולכת ברחוב בניו יורק! כמו מג ראיין! או דיאן קיטון! אני באמת בניו יורק!), ולרגע הבנתי בדיוק מה ויל ניסה להסביר לי לפני שנתיים. בדקות האלה, כשפי מלא באוכל לא מוכר ועיני מלאות במראות הזרים, הייתי אך ורק כאן ועכשיו, לגמרי נוכחת, כל חושי חיים, כל ישותי פתוחה לקבלת החוויות החדשות סביבי. הייתי במקום היחיד בעולם שיכולתי להיות בו.

ואז, בלי קשר לכלום, שתי נשים בשולחן הסמוך התנפלו זו על זו באגרופים שלופים. קפה ופירורי מאפה עפו למרחק שני שולחנות ושני הבריסטות זינקו מיד להפריד ביניהן. ניערתי את הפירורים משמלת הסרפן, סגרתי את התיק והחלטתי שהגיע הזמן לחזור לשלווה של הלייברי.