"אני כבר איתך!" צעקה מישהי כשהתקרבתי לעמדת הקבלה, משתדלת שלא ליפול עם המזוודה קדימה. ירמי אמר לי שהמקום יהיה עמוס, אבל לא דמיינתי עד כמה. תלמידים בטיול שנתי וישראלים שתכננו לטייל באזור ולכבוש את הרי הבזלת. כולם באותה השעה וכולם בדיוק כשהגעתי. נאלצתי להיצמד אל הקיר כדי לפנות להם את המעבר. פסל חום עצום ממדים של דוב זועם, שבשניות הראשונות הייתי מוכנה להישבע שהוא פוחלץ, לא בדיוק סייע לשינוי התחושות.
אלוהים, לאן הגעתי?
בחמש הדקות הבאות הספקתי להתחרט שהגעתי לכאן. לעזאזל, הספקתי להתחרט על כך שבכלל רציתי ללמוד זואולוגיה. ואז פנתה אליי אישה מתולתלת ומאירת פנים.
"סליחה על הבלגן, חמודה. זו אחת התקופות העמוסות שלנו בשנה. כולם רוצים לראות את הפריחה ואת הציפורים וחיות היער. אני מניחה שגם את כאן בשביל זה. אז נעים מאוד, אני טובה, אבל את יכולה לקרוא לי טוֹבי." היא הושיטה לעברי יד עמוסת צמידים וחרוזים מתוך פונצ'ו בצבע בורדו שלבשה.
"תודה, אני דפנה בולטין."
"אז תגידי שאת הבת של בולטין. כל חבר של ירמי הוא חבר שלנו." היא צחקה, התעלמה מהעובדה שלא הושטתי את ידי ללחיצה ומחצה אותי אליה בחיבוק.
לאחר כמה שניות מביכות של מגע היא שחררה אותי ובחנה את פניי.
"אני מבינה שכבר הכרת את שבִּי. בהחלט תגובה אמיצה." היא צחקה כשמצחי התקמט בבלבול.
"שבִּי?"
"שבְּתאי," טובי צחקה, "הדוב שלנו. הוא מבחן אומץ למטיילים."
"אני יודעת שאין דובים ביער אודם." גיחכתי.
"את זה את יודעת, אבל הם לא." היא קרצה בשובבות וסימנה בראשה לעבר כמה מטיילים שהביטו בדמות שמאחוריי בפחד בולט. "בואי ואראה לך את החדר שלך." קטעה את מחשבותיי. מיהרתי אחריה והשתדלתי לא ליפול למרות המזוודה הכבדה. היא עצרה לרגע מאחורי דלפק הקבלה עמוס הפרחים, ואז צעדנו במסדרונות האכסניה. המקום היה מעוצב בטוב טעם, חיפויי העץ על הקירות ונורות הפחם המרצדות יצרו קסם של כפריות אותנטית. "הנה החדר שלך," הודיעה טוֹבי כשהגענו לסוף המסדרון הימני. "בבקשה, חדר 49 עם הנוף הכי יפה אל היער." היא פתחה את הדלת במפתח בודד ונכנסה לפניי. "בקושי נגעו בחדר הזה, הגיע הזמן שהוא יקבל בחורה יפה כמוך," היא אמרה בשקט, כמעט לעצמה, הסיטה את הווילון האטום ואפשרה לקרני השמש לחדור אל אפלוליות החדר.
החדר הכיל מיטת יחיד רחבה יחסית, שולחן עבודה ומנורת שולחן, מקלט טלוויזיה מהדור הישן, ספה מרופדת בבד מפוספס, ארון בגדים וחדר רחצה.
"המקום יפה מאוד. תודה רבה, גברת גושר."
"דפנה, כאן אין צורך בשמות משפחה. אני טובי ובעלי הוא מנחם. אם את צריכה אותנו, לכל דבר, אל תהססי לפנות אלינו. על השולחן יש לך עלון מידע על האטרקציות בסביבה, וגם שעות הארוחות מפורטות שם. עוד מעט שעת ארוחת הצהריים, אני מציעה לך לא להתרחק יותר מדיי." היא השאירה את המפתח על שולחן העבודה ויצאה מן החדר.
הנחתי את המזוודה על הספה וצנחתי על המיטה. הכרית הייתה נוחה באופן מפתיע. נאנחתי בקול וקרירות המצעים העבירה בי רעד.
שלפתי את הנייד מכיס מכנסיי וראיתי שקיבלתי הודעה חדשה מתמר.
הסתדרת? הלכת לאיבוד? תקפו אותך חזירי בר? ידעתי שלא תסתדרי שם, אם שרדת תשלחי סימן.
התהפכתי על בטני, גלגלתי עיניים ומיהרתי להחזיר לה תשובה מרגיעה ולא מתחכמת. היא בחורה גועשת ורועשת, אבל גם יודעת לדאוג יותר מסבתא פולנייה.
הכול בסדר, תמר. נדבר בערב.
הלילה הראשון שלי באכסניית אודם היה מאתגר. המים החמים היו פושרים, הקפיצים במזרן היו נוקשים כאילו איש מעולם לא שכב עליו ולמרות החימום היה קר, קר מאוד.
החלטתי לא להתלונן ולקבל את הכול כחוויה אחת גדולה שהיא חלק מתהליך המחקר שלי.
ארוחת הבוקר ה"כפרית" כללה ביצים קשות, גבינות רכות, ירקות, ריבה, לחם וזיתים מבוקעים שמעולם לא אהבתי. הסתפקתי בעיקר בלגימות מכוס הקפה שלי ובבחינת האורחים האחרים במקום. כולם היו בזוגות או קבוצות, לא היו שם בודדים כמוני.
לאחר מכן יצאתי אל המבואה וחיכיתי לירמי הפקח. היינו אמורים להיפגש בעשר אבל הוא לא הגיע. אחרי דקות ארוכות של המתנה חייגתי אליו. הקו היה תפוס. כשהוא הגיע באיחור של חצי שעה, מיהר להתנצל.
"סליחה, דפנה'לה," הוא קרא כשקפץ בקלילות מהג'יפ שלו. הוא מחץ אותי בחיבוק חזק שזכרתי מהמפגשים הקודמים איתו, והחיוך החם שהקרין ריכך את מידת העצבנות שלי. שיערו הגלי הארוך היה אסוף בקוקו נמוך, וידעתי שהוא חובש את כובע הבוקרים כדי להסתיר את הקרחת.
"זה בסדר, אני בטוחה שהיית עסוק." בטח עסוק. עשרים דקות לפחות בשיחת טלפון!
"בואי נגיד שהייתי חייב לסגור דברים אחרונים בנוגע לשהות שלך כאן. השגתי לך מורה דרך," הוא אמר בהתלהבות, מחא כף בסיפוק ופתח לי את דלת הנוסע. "עכשיו קדימה, עלי לרכב, יש לנו נסיעה קצרה."
הבטתי בו בבלבול. היער היה מעבר לכביש, מדוע עלינו לנסוע למקום אחר?
ירמי כמו קרא את מחשבותיי וענה לשאלתי האילמת. "אנחנו צריכים להיפגש עם המדריך שלך, והוא לא יכול היה להגיע אל האכסניה."
"חשבתי שאתה תהיה המדריך שלי," אמרתי בזמן שחגרתי את עצמי. הוא לחץ על דוושת הגז והקפיץ אותנו אל הכביש לכיוון היישוב מסעדה. "חוץ מזה, אני די בטוחה שאצליח להסתדר ביער בעצמי."
"בשום פנים ואופן. זה לא אפשרי," הוא אמר נחרצות.
אחזתי בתיק הטיולים שלי ושמרתי שלא ייפול. היו בו משקפת, רשמקול דיגיטלי ועוד כלים לשימוש במחקר שדה. מרוב שהתרכזתי בתיק בקושי העברתי את מבטי אל מחוץ לחלון כדי לצפות בנוף הירוק שחלף מול עיניי.
ירמי עצר את הרכב בצד דרך עפר לאחר כמה דקות, שבהן הוא רק דיבר ודיבר, על השמורה ועל החברות האמיצה בינו לבין אבא שהתחילה במלחמת לבנון הראשונה. אני בעיקר הנהנתי והתפללתי שנגיע כבר. אמנם אהבתי את ירמי כאילו היה דוד שלי, אבל אלוהים, כמה שהוא אהב לדבר.
פחות מחצי דקה לאחר שרגליי נחתו על הקרקע הפורייה כבר שמעתי נהמת מנוע מתקרבת. לידנו נעצר ג'יפ לבן מוכתם כולו בבוץ. הדמות הגדולה שישבה מאחורי ההגה פתחה את הדלת ונעמדה מולנו.
הייתי יכולה להישבע שהרגשתי כיצד בלוטת יותרת המוח שלי התחילה להשתולל, כי הורמונים רדומים התחילו לגעוש בתוכי. לא שמתי לב שאני נושמת במהירות עד שירמי פזל לכיווני וכחכח בגרונו.
בלעתי את רוקי ובחנתי אותו בזהירות, הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה שיערו. ארוך, בצבע בלונדיני מלוכלך ואסוף בפקעת מרושלת. היו לו זיפים חדים על לסת מרובעת וקשה, חולצה אפורה, מעט מקומטת, הייתה צמודה לחזהו הרחב, צמידי עור על מפרק כף ידו וג'ינס דהוי הבליט את שרירי ירכיו.
אלוהים אדירים, מי זה היצור הזה?
הוא הביט בי בשקט, עיניו כהות כמו צמרות העצים. הרושם הראשוני שעשיתי כנראה לא היה משהו, כי יכולתי לראות את הזלזול ממלא את עיניו והופך אותן לרעל. נשפתי על הפוני בתסכול כמו שאני תמיד רגילה לעשות, רגע לפני שנזכרתי שאימא אומרת שככה אני מתנהגת כמו ילדה קטנה.
"רפאל, תכיר את דפנה. היא כמו הבת שלי, והיא כאן כדי לעשות מחקר לתואר שני." ירמי מחץ אותי אל מותנו וחייך אל הבחור שכנראה היה משותק בפניו, כי מהרגע שירד מהג'יפ הזה שלו הוא לא הניע שום שריר.
"דפנה, תכירי את רפאל, יד ימיני." הוא דחף אותי קדימה אל רפאל, ובמצב שנוצר נאלצתי להושיט את ידי לשלום.
"היי, אני דפנה." נשמעתי כמו ילדה חדשה שהגיעה לכיתה. בחיי, הייתי פאתטית.
הוא הוריד את מבטו אליי. רפאל היה גבוה ממני בכמעט שני ראשים ורחב כמו שני גזעים עבים צמודים. הוא לא הושיט את ידו, אלא בחן אותי בצורה מאוד לא נעימה במשך כמה שניות ואז העביר את מבטו אל ירמי. "היא תסתדר," אמר בקשיחות.
אלו היו המילים הראשונות ששמעתי ממנו. לא "היי" או "שלום גם לך" או "ברוכה הבאה". ירמי משך בכתפיו, נופף לנו לשלום והסתלק משם, משאיר אותי לבד עם היצור.
הסתובבתי להביט שוב ברפאל, אבל הוא מיהר אל הג'יפ בנעלי טימברלנד משופשפות שנדמה שראו כבר הכול. לרגע חשבתי שהוא יתניע וישאיר אותי כאן, בכניסה אל היער.
"היי!" קראתי אחריו כשטיפס חזרה אל הרכב שלו. הוא אידיוט או משהו? איך אני אמורה לחזור?
כשירד חזרה הוא שלח לעברי מבט מצמית. השרירים שלו נעו בחדות בזמן שטרק את הדלת, וכשפסע לעברי כשלתי לאחור.
"יש בעיה, גברת?" הקול שלו היה נמוך ועמוק כמו מעבה היער. בידו הוא אחז בטלפון הנייד שלקח מהרכב.
גברת? באמת? "קוראים לי דפנה."
הוא התעלם מדבריי והתחיל לצעוד אל תוך השמורה, ואני נאלצתי לרוץ אחריו כדי להדביק את צעדיו. לא הצלחתי ליהנות מהנוף או מעצם העובדה שהגעתי למתחם שבו אחקור את הנקר הסורי. היו לי מיליון שאלות שרק חיכו לצאת ממני אבל לא היה לי את מי לשאול. התאכזבתי שדווקא זה המדריך שלי, הוא לא נראה ידידותי במיוחד.
נעצתי עיניים בשיער שלו. היה ברור שהוא לא האריך את השיער כי זה היה באופנה, בכלל לא נראה לי שטיפוס כמוהו מבין באופנה. העיניים שלי התמקדו בו ולא במקום שבו דרכתי, ולכן מעדתי כל כמה צעדים.
"תעצרי." הוא עצר לפתע ואפי כמעט נתקל בגבו. שמעתי אותו מסתובב, ולקח לי זמן עד שהרמתי את מבטי משרירי חזהו. עיניו שידרו כעס אבל גם משהו עמוק יותר שטרם הצלחתי לפענח.
״אני יודע שאת בכלל לא מסתכלת לאן שאת הולכת. יכולתי לקחת אותך למורדים בסוריה, שאגב נמצאים שעתיים הליכה מכאן, ולא היית שמה לב."
באיזו זכות הוא כועס עליי? מה כבר עשיתי? אולי אני צריכה לחזור אל ירמי ולהגיד לו שהמדריך הזה ממש זוועה.
"כן הייתי שמה לב," סיננתי בכעס.
הוא הרים גבה עבה כשעניתי לו. רפאל לא רצה לעשות עליי בייביסיטר, זו התחושה שנתן לי בכל אופן.
אבני הבזלת והחצץ מילאו את האדמה והקשו עליי לעמוד בקצב שלו, הוא היה מהיר ממני בהרבה.
"אתה מוכן להאט בבקשה?" העזתי לבקש לבסוף. "אני מבינה שאתה מכיר את המקום, אבל אני לא. אם לא תאט אני אלך לאיבוד."
"אם את רוצה לשהות פה, יש לי שלושה כללים." הוא הסתובב שוב ואמר בלי להתייחס לדבריי.
מה? כללים?
"כלל ראשון, את לא יוצאת לבד ליער.״
אוי, לא. אני הולכת להעביר את כל שעות מחקר השדה שלי יחד איתו?
״את תשתמשי בנווטן, ג'י-פי-אס," הוא המשיך מיד ואני נאנחתי בהקלה. "אסדר את ברירת המחדל שבו כך שהאכסניה תהיה ה׳בית׳ עבורך. כלל שני, ביגוד.״
הבטתי במהירות בבגדיי. הם היו נוחים לעבודה ולטיול: מכנסי ג׳ינס, חולצת טריקו רחבה ונעלי ספורט.
״מה לא בסדר בביגוד שלי?״ שאלתי בתסכול.
״כשאת ביער את תלבשי חולצה צמודה וארוכה, מכנסיים צמודים ונעליים גבוהות. השמש לא חודרת מבעד לצמחייה באזורים מסוימים בשמורה, ומשעות אחר הצהריים נהיה פה קר. המכנסיים הצמודים והנעליים הגבוהות יגנו עלייך מפני זוחלים וחרקים. כלל שלישי...״
״ואחרון,״ קטעתי אותו ומיד הצטערתי. לפי התגובות שלו, הוא לא נראה כמו מישהו שרגיל לדבר עם בני אדם. פחדתי שאם אעלה לו על העצבים, אני עלולה למצוא את עצמי קבורה מתחת לאחד העצים.
״סליחה,״ לחשתי, ״תמשיך.״ לא העזתי להביט בו.
״הכלל השלישי הוא שאת לא שואלת אותי על דברים שלא קשורים למחקר שלך.״
זה היה קל, כאילו אכפת לי מחייו הפרטים של יצור אנטיפתי כמוהו.
״עשינו עסק.״ החיוך שלי היה רחב מרוב הקלה, ושוב עשיתי טעות כשהושטתי את ידי ללחיצה.
רפאל העיף לעברי מבט. ״אני שמח שהבהרתי את הדברים,״ אמר ביובש, ואז עקף אותי והחל לרדת במסלול הלא מסומן אל תוך היער בלי להביט לאחור, משאיר אותי נטועה במקומי.
רק כשנעלם בשביל יכולתי סוף סוף לנשום עמוק ולשאוף לתוכי את הריח שלו שנצמד לבגדיי, היה בו משהו עמוק ופראי וזה היה חזק ממני. אבל אז קלטתי שאני לבד ביער. התנערתי מהמחשבות ופתחתי בריצה אחריו.
