הטבעת של דודתי אסתר
קריית חיים של ימי ילדותי הייתה גן עדן לילדים. קריה קטנה, שכל תושביה מכירים זה את זה ובה חברת ילדים תוססת, משחקי רחוב, תנועות נוער שוקקות פעילות ובית ספר שבו ילדי הקריה למדו תורה ודרך ארץ. בקריה של ימי ילדותי היו רחובות ללא מדרכות, מסומנים לפי אותיות הא'־ב' והרבה חול, כזה שנעים להלך עליו ברגליים יחפות וגם כזה ששורף לך ברגליים בחום של אמצע הקיץ.
החול הזה היה מקור לא אכזב של הפתעות. הרבה אוצרות ניתן היה למצוא בו, בעיקר כאלה של ילדים — אולר שהחליד, זכוכיות צבעוניות מנצנצות בשמש וכאלה המקושטות בפרחים, מיל ושני מיל (מטבעות מימי המנדט הבריטי בארץ) ולפעמים אפילו גרוש עם חור באמצע, מפתח של דלת וגם בַּלוֹרוֹת (ג'ולים — בשפה הקרייתית) מחוספסות וחלקות, כאלה השוות יותר ואחרות פחות. בקיצור, החול הזה טמן בתוכו עולם מלא של מציאות והפתעות.
אירוע מיוחד מנפלאות החול ברחוב מגוריי, הלא הוא רחוב ה' הידוע, אירע באחד מימי הקיץ החמים. היה זה כאשר דודתי אסתר, אחות אמי, שהתגוררה בשכירות אצל משפחת נחמנוביץ' ברחוב שלנו, באה אלינו לביקור, מרחק דקות אחדות של הליכה על החולות שלצד הכביש. תוך כדי לגימת מים קרים, שהגישה אמי לאחותה, אני שומע את קולה הנסער של דודתי כשהיא מספרת, שבדרכה אלינו, כנראה בהיסח הדעת, שמטה מאצבעה את טבעת הנישואין, העשויה מזהב טהור, הישר לתוך החול המוזהב, החם והנעים של רחוב ה'. ברגע שהבחינה בכך, החלה לחפש את הטבעת, אך כל חיפושיה היו לשווא. הטבעת לא נמצאה ודודה אסתר הייתה נרעשת מאוד וקשה היה להרגיעה: וכי יש סיכוי קלוש שתימצא האבידה? לא הטלתי ספק, שעולם החול הקסום ישמור בקרבו את הטבעת, שכן אוצר כזה לא מחזירים בקלות למאבד ולא כל יום זוכה החול לטמון בתוכו מציאה שכזו.
בכייה של דודתי נגע ללבי וראיתי אתגר מיוחד במציאת הטבעת והחזרתה אליה. למען האמת, רציתי גם להשוויץ בפני עדינה, בת־דודתי, בתם של אסתר ומקס... וכך מצאתי את עצמי יוצא מהבית לעבר המסלול שבו צעדה דודתי, כשלפניי משימה כמעט בלתי־אפשרית. הגעתי לביתה של משפחת נחמנוביץ', שבנותיהן שרה ואביבה היו חברות של אחותי הגדולה, תמר, ובלית ברירה גם שלי, כי הייתי די פעיל בְּלְנַכֵס לעצמי את החברות של אחותי. צעדתי באותה הדרך, כשאני רווי בתמימות ילדים, שאין בעיה ומיד תימצא טבעת הזהב בים החול הזהוב שלפניי.
היה זה מבצע של ממש — "לחפש מחט בערימה של שחת." עיניי היו תקועות בתשומת־לב מרבית בחול, מדי פעם התכופפתי להרים חפץ מנצנץ, מוללתי את החול באצבעותיי וקיוויתי שיתמזל מזלי ואמצא את הטבעת. התקדמתי באיטיות. השעה הייתה שעת צהריים, השמש יוקדת מלמעלה, החול שורף ברגליים היחפות והלב של הילד הקטן פועם במרץ. לפתע צדה עיני נצנוץ קל. התמקדתי בו, שלא לאבד את מקומו המתעתע של הנצנוץ, והושטתי את ידי במהירות, כפי שהייתי לוכד חגבים מעופפים, עם אותה התרגשות ואותו הריכוז. בראשי חלפו במהירות מחשבות: האם לכדתי את הנצנוץ? האם הצלחתי למצוא את האבידה? בכף היד המאוגרפת לא חשתי מאומה, אבל משפתחתי את כף ידי הקטנה ופיזרתי את החול "שלכדתי" באצבעותיי, שמעתי לפתע בדמיוני קולות של מקהלה: "איזה יופי, איזה יופי, מצאתי. איזה יופי מצאתי, מצאתי"... ואכן, לנגד עיניי נחה לה בכף ידי טבעת עגולה ומוזהבת. גל של אושר וסיפוק הציף את לבי, מצאתי את הטבעת הנכספת של דודה אסתר.
מיהרתי הביתה והושטתי לדודתי בגאווה את הטבעת האבודה. לשמחתה לא היה קץ! התוַספה לכך גם שמחתן של אמי, של אחותי תמר ושל סבתי, סבתא מוֹמֶה, שגרה אצלנו, ברחוב ה' הידוע, באותה קריה של ימי ילדותי עם הרחובות ללא המדרכות ועם המון חול...
