1
אביה של כּריסטינה גֵרינג היה תעשיין אמריקאי ממוצא גרמני, ואִמה הייתה גברת ניו־יורקית ממשפחה מכובדת מאוד. במחצית הראשונה של חייה התגוררה כריסטינה בבית יפה מאוד (במרחק של פחות משעה מהעיר) שירשה מאִמה. בבית הזה גדלה עם אחותה סופי.
כילדה לא הייתה כריסטינה אהובה על הילדים האחרים. אבל זה לא הסב לה סבל מיוחד, כיוון שכבר בגיל צעיר מאוד היו לה חיים פנימיים פעילים, שפגמו בכושרה להבחין בעולם הסובב אותה במידה כזו עד שלא קלטה את הגחמות הסגנוניות ששלטו באופנה, ובגיל עשר תיארו אותה הילדות הקטנות כבעלת סגנון מיושן. כבר אז עטתה את המבע האופייני לקנאים מסוג מסוים, הרואים בעצמם מנהיגים, אף על פי שמעולם לא זכו ליחס של כבוד משום אדם.
כריסטינה הייתה טרודה להחריד ברעיונות שלעולם לא היו עולים על דעת חבריה, ובה בעת התייחסה למעמד החברתי שכל ילד במקומה היה מתקשה לשאת, כאל מובן מאליו. מפעם לפעם ריחמה עליה חברה לספסל הלימודים וניסתה לבלות איתה זמן מה, אך כריסטינה, שמצדה לא חשה שום הכרת טובה, הייתה מנסה בכל כוחה לגייס את חברתה החדשה אל הכת שבה האמינה באותה עת.
לעומת זאת, כולם בבית הספר התפעלו מאוד מאחותה סופי. היא גילתה כישרון מובהק לכתיבת שירה, ובילתה את כל זמנה עם ילדה קטנה ושקטה ששמה מרי, שהייתה צעירה ממנה בשנתיים.
כשהייתה כריסטינה בת שלוש־עשרה היה שׂערה אדמוני מאוד (כשבגרה הוא נשאר אדמוני כמעט באותה מידה), לחייה היו תפוחות וורדרדות, ואפה חשף עקבות של אצולה.
באותה שנה הביאה סופי את מרי איתה הביתה לארוחת הצהריים כמעט מדי יום. לאחר שהיו גומרות לאכול הייתה לוקחת את מרי לטיול ביער, ומציידת כל אחת מהן בסל לנשיאת פרחים. על כריסטינה אסרה סופי להצטרף לטיולים הללו.
"את צריכה למצוא לך עיסוקים משלך," אמרה לה סופי. אבל כריסטינה התקשתה למצוא דבר מהנה שתוכל לעשות לבדה. היא הייתה נקלעת להתחבטויות נפש רבות — בעלות אופי דתי בדרך כלל — והעדיפה להיות במחיצתם של אנשים ולארגן משחקים. המשחקים האלה היו בדרך כלל מוסריים מאוד, ולרוב כללו את אלוהים. אולם הם לא הסבו הנאה לאיש מלבדה, והיא נאלצה לבלות חלק ניכר מהיום לבדה. פעם או פעמיים ניסתה לצאת בגפה ליער לקטוף פרחים, כמו שעשו מרי וסופי, אך בלחץ החשש שלא תשוב עם כמות מספקת של פרחים לשזירת זר יפה, העמיסה על עצמה כל כך הרבה סלים עד שהטיול הסב לה קושי יותר מאשר הנאה.
רצונה של כריסטינה היה שמרי תהיה רק איתה בשעות אחר הצהריים. יום אחד, בשעת אחר צהריים שטופת שמש, נכנסה סופי הביתה לשיעור פסנתר, ומרי נשארה לשבת על הדשא. כריסטינה, שהבחינה בכך ממרחק לא רב, רצה אל הבית בלב הולם מהתרגשות. היא חלצה את נעליה, הסירה את גרביה, ונשארה בתחתונית קצרה ולבנה. המראה לא היה מלבב במיוחד, כי באותם ימים הייתה כריסטינה שמנה מאוד ורגליה היו עבות למדי. (בשום פנים לא ניתן היה לחזות שהיא תהפוך בעתיד לגברת גבוהה ומעודנת.) היא יצאה בריצה אל המדשאה והורתה למרי להסתכל איך היא רוקדת.
"ואל תסירי ממני את המבט," אמרה. "אני עומדת לבצע ריקוד פולחן לשמש. ואז אני מתכוונת להראות שאני מעדיפה אלוהים בלי שמש על פני שמש בלי אלוהים. את מבינה?"
"כן," אמרה מרי. "את מתכוונת לעשות את זה עכשיו?"
"כן, אני מתכוונת לעשות את זה ממש כאן." ולפתע היא פתחה בריקוד. זה היה ריקוד מגושם ומחוות גופה היו בלתי צפויות לחלוטין. בשעה שסופי יצאה מהבית הייתה כריסטינה בעיצומה של ריצה לאחור ולפנים, וכפות ידיה שלובות זו בזו לתפילה.
"מה היא עושה?" שאלה סופי את מרי.
"ריקוד לשמש, אני חושבת," אמרה מרי. "היא אמרה לי לשבת כאן ולהסתכל עליה."
סופי ניגשה למקום שבו הסתחררה כעת כריסטינה על עומדה וטלטלה קלות את ידיה.
"גנבת!" אמרה, ולפתע דחפה את כריסטינה אל הדשא.
במשך זמן רב לאחר אותו יום התרחקה כריסטינה מסופי, ולפיכך גם ממרי. אך נקרתה לה הזדמנות נוספת לבלות עם מרי, כשבוקר אחד אחז בסופי כאב שיניים איום ונורא, והאומנת שלה נאלצה לקחת אותה ללא דיחוי לרופא. מרי, שלא ידעה על כך דבר, באה לביקור אחר הצהריים, במחשבה שסופי בבית. כריסטינה הייתה אז במגדל שבו נהגו הילדים להתקבץ, וראתה אותה קרבה בשביל.
"מרי," צרחה, "בואי תעלי לכאן." כשהגיעה מרי למגדל, שאלה אותה כריסטינה אם לא תרצה לשחק איתה משחק מיוחד מאוד. "קוראים לזה 'אני סולחת לךְ על כל חטאייך'," אמרה כריסטינה. "תצטרכי לפשוט את השמלה שלך."
"זה כיף?" שאלה מרי.
"לא בשביל הכיף אנחנו משחקות בזה, אלא כי צריך לשחק בזה."
"בסדר," אמרה מרי, "אני אשחק איתך." היא פשטה את שמלתה וכריסטינה עטתה על ראשה של מרי שק יוטה ישן. היא חוררה ביוטה שני חורים שדרכם תוכל מרי לראות, ואז קשרה חבל סביב מותניה.
"בואי," אמרה כריסטינה, "ויימָחלו לך חטאייך. חִזרי שוב ושוב על המילים: 'מי ייתן ויסלח לי האל על חטאיי'."
היא מיהרה עם מרי במורד המדרגות, וחצתה איתה את המדשאה לעבר היער. כריסטינה עדיין לא הייתה בטוחה מה בדעתה לעשות, אבל הייתה נרגשת מאוד. הן הלכו אל הפלג שסבב את היער. גדות הפלג היו רכות ובוציות.
"בואי למים," אמרה כריסטינה; "אני חושבת שכך נשטוף את חטאייך. תצטרכי לעמוד בבוץ."
"ליד הבוץ?"
"בתוך הבוץ. את מרגישה בפה את הטעם המר של חטאייך? בטוח שהוא מר."
"כן," אמרה מרי בהיסוס.
"אז את רוצה להיות נקייה וטהורה כמו פרח, לא?"
מרי לא ענתה.
"אם לא תשכבי בבוץ ותניחי לי למרוח אותו עלייך ואז לרחוץ אותך בזרם המים, ייחרץ דינך לעד. את רוצה שדינך ייחרץ לעד? תצטרכי להחליט ברגע זה."
מרי עמדה עטויה בברדס השחור שלה ולא אמרה מילה. כריסטינה הפילה אותה אל הארץ והחלה למרוח את הבוץ על השק.
"הבוץ קר," אמרה מרי.
"כבשני הגיהינום חמים," אמרה כריסטינה. "אם תיתני לי לעשות את זה, לא תלכי לגיהינום."
"שזה לא ייקח יותר מדי זמן," אמרה מרי.
כריסטינה הייתה נסערת מאוד. עיניה בהקו. היא מרחה עוד ועוד בוץ על מרי ואז אמרה לה:
"עכשיו את מוכנה להיטהר במים."
"אוי, בבקשה לא, לא במים — אני ממש לא רוצה להיכנס למים. אני פוחדת מהמים."
"תשכחי ממה שאת פוחדת. אלוהים מתבונן בך עכשיו ולו עדיין אין שום אהדה כלפייך."
היא הרימה את מרי מהאדמה ופסעה אל תוך הפלג, נושאת אותה על כפיים. היא שכחה לחלוץ את נעליה שלה, ולפשוט את גרביה. שמלתה נמרחה כולה בבוץ. היא טבלה את גופה של מרי במים. מרי הסתכלה עליה מבעד לחורים שבבד היוטה. לא עלה בדעתה להתנגד.
"שלוש דקות יספיקו," אמרה כריסטינה. "אני עומדת לשאת למענך תפילה קטנה."
"לא, אל תעשי את זה," התחננה מרי.
"כמובן שכן," אמרה כריסטינה, ונשאה עיניה לשמים.
"האל הטוב," אמרה, "עשה שהילדה הזאת מרי תהיה טהורה כמו ישו בנך. שטוף ממנה את חטאיה כפי שהמים שוטפים עכשיו את הבוץ. בד היוטה השחור הזה מוכיח לך שהיא רואה עצמה כחוטאת."
"די, תפסיקי," לחשה מרי. "הוא יכול לשמוע אותך גם כשאת אומרת את זה לעצמך. את צועקת חזק כל כך."
"נראה לי ששלוש הדקות חלפו," אמרה כריסטינה. "בואי יקירה, עכשיו את יכולה לעמוד."
"בואי נרוץ אל הבית," אמרה מרי. "אני קופאת."
הן רצו אל הבית ועלו במדרגות האחוריות אל המגדל. היה חם בחדר המגדל כי כל החלונות נשארו סגורים. לפתע אחזה בכריסטינה חולשה.
"לכי," אמרה למרי, "לכי לחדר האמבטיה ותרחצי את עצמך. אני הולכת לצייר." היא הייתה מודאגת מאוד. "זה נגמר," אמרה לעצמה, "המשחק נגמר. אני אגיד למרי ללכת הביתה אחרי שתתייבש. אני אתן לה כמה עפרונות צבעוניים שתיקח איתה הביתה."
מרי שבה מחדר האמבטיה עטופה במגבת. היא עדיין רעדה. שׂערה היה רטוב וחלק. פניה נראו קטנים מהרגיל.
כריסטינה הסבה ממנה את מבטה. "המשחק נגמר," אמרה, "הוא נמשך רק כמה דקות — את צריכה להתייבש — אני יוצאת." היא יצאה מהחדר, מותירה מאחור את מרי, שהידקה את המגבת סביב כתפיה.