שתי גברות רציניות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שתי גברות רציניות
מכר
מאות
עותקים
שתי גברות רציניות
מכר
מאות
עותקים

שתי גברות רציניות

1.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: דפנה רוזנבליט
  • הוצאה: לוקוס
  • תאריך הוצאה: אפריל 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 288 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 48 דק'

ג'יין בולז

ג׳יין בולז, סופרת ומחזאית, נולדה למשפחה יהודית בניו-יורק בשנת 1917. מצעירותה מרדה במוסכמות, התרועעה עם אנשי הבוהמה והחלה את דרכה בכתיבה, בסגנון ייחודי. ב-1938 נישאה למלחין והסופר פול בולז. השניים ערכו מסעות באירופה, במרכז אמריקה ובמזרח הרחוק, ולבסוף השתקעו בטנג׳יר שבמרוקו, וביתם היה מוקד עלייה לרגל לבני האליטה הספרותית האמריקאית. ב-1943 פרסמה בולז את ספרה הראשון, שתי גברות רציניות. המבקרים קטלו את הספר, ובולז לקתה במחסום כתיבה ונמנעה מפרסום רומן נוסף. אף על פי כן הייתה בולז השראה ליוצרים רבים, וכישרונה הספרותי יוצא הדופן הבטיח את מעמדה בקנון האמריקאי. עם יצירותיה נמנים מחזה ואוסף סיפורים קצרים. בולז מתה בספרד בשנת 1973.

תקציר

שתי נשים ניו-יורקיות נפגשות ערב אחד במסיבה. זוהי נקודת הפתיחה שממנה תצא כל אחת מהן לאודיסאה אישית בלתי צפויה, בחיפוש אהבה וגאולה.
מיס כריסטינה גרינג מוכרת את ביתה הגדול והיפה, עוזבת את חייה הנוחים, קונה בית קטן על אי ומקיפה את עצמה בטיפוסים מפוקפקים. גברת פרידה קופרפילד יוצאת עם בעלה לשיט במרכז אמריקה ונוטשת אותו בפנמה לטובת צעירה מקומית העוסקת בזנות.
שתי גברות רציניות הוא יצירה חד-פעמית פרועה, אפלה, מצחיקה ונוגעת ללב, אשר הקדימה את זמנה; רומן פורץ גבולות שזכה למעמד של ספר פולחן.
 
"הסופרת החשובה ביותר בפרוזה האמריקאית בת זמננו” טנסי ויליאמס
״אגדה מודרנית״ טרומן קפוטה
"מסופרות הפרוזה המודרנית הטובות ביותר” ג׳ון אשברי
 
ג׳יין בולז, סופרת ומחזאית, נולדה למשפחה יהודית בניו-יורק בשנת 1917. בולז מתה בספרד בשנת 1973.

פרק ראשון

1
 
אביה של כּריסטינה גֵרינג היה תעשיין אמריקאי ממוצא גרמני, ואִמה הייתה גברת ניו־יורקית ממשפחה מכובדת מאוד. במחצית הראשונה של חייה התגוררה כריסטינה בבית יפה מאוד (במרחק של פחות משעה מהעיר) שירשה מאִמה. בבית הזה גדלה עם אחותה סופי.
כילדה לא הייתה כריסטינה אהובה על הילדים האחרים. אבל זה לא הסב לה סבל מיוחד, כיוון שכבר בגיל צעיר מאוד היו לה חיים פנימיים פעילים, שפגמו בכושרה להבחין בעולם הסובב אותה במידה כזו עד שלא קלטה את הגחמות הסגנוניות ששלטו באופנה, ובגיל עשר תיארו אותה הילדות הקטנות כבעלת סגנון מיושן. כבר אז עטתה את המבע האופייני לקנאים מסוג מסוים, הרואים בעצמם מנהיגים, אף על פי שמעולם לא זכו ליחס של כבוד משום אדם.
כריסטינה הייתה טרודה להחריד ברעיונות שלעולם לא היו עולים על דעת חבריה, ובה בעת התייחסה למעמד החברתי שכל ילד במקומה היה מתקשה לשאת, כאל מובן מאליו. מפעם לפעם ריחמה עליה חברה לספסל הלימודים וניסתה לבלות איתה זמן מה, אך כריסטינה, שמצדה לא חשה שום הכרת טובה, הייתה מנסה בכל כוחה לגייס את חברתה החדשה אל הכת שבה האמינה באותה עת.
לעומת זאת, כולם בבית הספר התפעלו מאוד מאחותה סופי. היא גילתה כישרון מובהק לכתיבת שירה, ובילתה את כל זמנה עם ילדה קטנה ושקטה ששמה מרי, שהייתה צעירה ממנה בשנתיים.
כשהייתה כריסטינה בת שלוש־עשרה היה שׂערה אדמוני מאוד (כשבגרה הוא נשאר אדמוני כמעט באותה מידה), לחייה היו תפוחות וורדרדות, ואפה חשף עקבות של אצולה.
באותה שנה הביאה סופי את מרי איתה הביתה לארוחת הצהריים כמעט מדי יום. לאחר שהיו גומרות לאכול הייתה לוקחת את מרי לטיול ביער, ומציידת כל אחת מהן בסל לנשיאת פרחים. על כריסטינה אסרה סופי להצטרף לטיולים הללו.
"את צריכה למצוא לך עיסוקים משלך," אמרה לה סופי. אבל כריסטינה התקשתה למצוא דבר מהנה שתוכל לעשות לבדה. היא הייתה נקלעת להתחבטויות נפש רבות — בעלות אופי דתי בדרך כלל — והעדיפה להיות במחיצתם של אנשים ולארגן משחקים. המשחקים האלה היו בדרך כלל מוסריים מאוד, ולרוב כללו את אלוהים. אולם הם לא הסבו הנאה לאיש מלבדה, והיא נאלצה לבלות חלק ניכר מהיום לבדה. פעם או פעמיים ניסתה לצאת בגפה ליער לקטוף פרחים, כמו שעשו מרי וסופי, אך בלחץ החשש שלא תשוב עם כמות מספקת של פרחים לשזירת זר יפה, העמיסה על עצמה כל כך הרבה סלים עד שהטיול הסב לה קושי יותר מאשר הנאה.
רצונה של כריסטינה היה שמרי תהיה רק איתה בשעות אחר הצהריים. יום אחד, בשעת אחר צהריים שטופת שמש, נכנסה סופי הביתה לשיעור פסנתר, ומרי נשארה לשבת על הדשא. כריסטינה, שהבחינה בכך ממרחק לא רב, רצה אל הבית בלב הולם מהתרגשות. היא חלצה את נעליה, הסירה את גרביה, ונשארה בתחתונית קצרה ולבנה. המראה לא היה מלבב במיוחד, כי באותם ימים הייתה כריסטינה שמנה מאוד ורגליה היו עבות למדי. (בשום פנים לא ניתן היה לחזות שהיא תהפוך בעתיד לגברת גבוהה ומעודנת.) היא יצאה בריצה אל המדשאה והורתה למרי להסתכל איך היא רוקדת.
"ואל תסירי ממני את המבט," אמרה. "אני עומדת לבצע ריקוד פולחן לשמש. ואז אני מתכוונת להראות שאני מעדיפה אלוהים בלי שמש על פני שמש בלי אלוהים. את מבינה?"
"כן," אמרה מרי. "את מתכוונת לעשות את זה עכשיו?"
"כן, אני מתכוונת לעשות את זה ממש כאן." ולפתע היא פתחה בריקוד. זה היה ריקוד מגושם ומחוות גופה היו בלתי צפויות לחלוטין. בשעה שסופי יצאה מהבית הייתה כריסטינה בעיצומה של ריצה לאחור ולפנים, וכפות ידיה שלובות זו בזו לתפילה.
"מה היא עושה?" שאלה סופי את מרי.
"ריקוד לשמש, אני חושבת," אמרה מרי. "היא אמרה לי לשבת כאן ולהסתכל עליה."
סופי ניגשה למקום שבו הסתחררה כעת כריסטינה על עומדה וטלטלה קלות את ידיה.
"גנבת!" אמרה, ולפתע דחפה את כריסטינה אל הדשא.
במשך זמן רב לאחר אותו יום התרחקה כריסטינה מסופי, ולפיכך גם ממרי. אך נקרתה לה הזדמנות נוספת לבלות עם מרי, כשבוקר אחד אחז בסופי כאב שיניים איום ונורא, והאומנת שלה נאלצה לקחת אותה ללא דיחוי לרופא. מרי, שלא ידעה על כך דבר, באה לביקור אחר הצהריים, במחשבה שסופי בבית. כריסטינה הייתה אז במגדל שבו נהגו הילדים להתקבץ, וראתה אותה קרבה בשביל.
"מרי," צרחה, "בואי תעלי לכאן." כשהגיעה מרי למגדל, שאלה אותה כריסטינה אם לא תרצה לשחק איתה משחק מיוחד מאוד. "קוראים לזה 'אני סולחת לךְ על כל חטאייך'," אמרה כריסטינה. "תצטרכי לפשוט את השמלה שלך." 
"זה כיף?" שאלה מרי.
"לא בשביל הכיף אנחנו משחקות בזה, אלא כי צריך לשחק בזה."
"בסדר," אמרה מרי, "אני אשחק איתך." היא פשטה את שמלתה וכריסטינה עטתה על ראשה של מרי שק יוטה ישן. היא חוררה ביוטה שני חורים שדרכם תוכל מרי לראות, ואז קשרה חבל סביב מותניה.
"בואי," אמרה כריסטינה, "ויימָחלו לך חטאייך. חִזרי שוב ושוב על המילים: 'מי ייתן ויסלח לי האל על חטאיי'."
היא מיהרה עם מרי במורד המדרגות, וחצתה איתה את המדשאה לעבר היער. כריסטינה עדיין לא הייתה בטוחה מה בדעתה לעשות, אבל הייתה נרגשת מאוד. הן הלכו אל הפלג שסבב את היער. גדות הפלג היו רכות ובוציות.
"בואי למים," אמרה כריסטינה; "אני חושבת שכך נשטוף את חטאייך. תצטרכי לעמוד בבוץ."
"ליד הבוץ?"
"בתוך הבוץ. את מרגישה בפה את הטעם המר של חטאייך? בטוח שהוא מר."
"כן," אמרה מרי בהיסוס.
"אז את רוצה להיות נקייה וטהורה כמו פרח, לא?"
מרי לא ענתה.
"אם לא תשכבי בבוץ ותניחי לי למרוח אותו עלייך ואז לרחוץ אותך בזרם המים, ייחרץ דינך לעד. את רוצה שדינך ייחרץ לעד? תצטרכי להחליט ברגע זה."
מרי עמדה עטויה בברדס השחור שלה ולא אמרה מילה. כריסטינה הפילה אותה אל הארץ והחלה למרוח את הבוץ על השק.
"הבוץ קר," אמרה מרי.
"כבשני הגיהינום חמים," אמרה כריסטינה. "אם תיתני לי לעשות את זה, לא תלכי לגיהינום."
"שזה לא ייקח יותר מדי זמן," אמרה מרי.
כריסטינה הייתה נסערת מאוד. עיניה בהקו. היא מרחה עוד ועוד בוץ על מרי ואז אמרה לה:
"עכשיו את מוכנה להיטהר במים."
"אוי, בבקשה לא, לא במים — אני ממש לא רוצה להיכנס למים. אני פוחדת מהמים."
"תשכחי ממה שאת פוחדת. אלוהים מתבונן בך עכשיו ולו עדיין אין שום אהדה כלפייך."
היא הרימה את מרי מהאדמה ופסעה אל תוך הפלג, נושאת אותה על כפיים. היא שכחה לחלוץ את נעליה שלה, ולפשוט את גרביה. שמלתה נמרחה כולה בבוץ. היא טבלה את גופה של מרי במים. מרי הסתכלה עליה מבעד לחורים שבבד היוטה. לא עלה בדעתה להתנגד.
"שלוש דקות יספיקו," אמרה כריסטינה. "אני עומדת לשאת למענך תפילה קטנה."
"לא, אל תעשי את זה," התחננה מרי.
"כמובן שכן," אמרה כריסטינה, ונשאה עיניה לשמים.
"האל הטוב," אמרה, "עשה שהילדה הזאת מרי תהיה טהורה כמו ישו בנך. שטוף ממנה את חטאיה כפי שהמים שוטפים עכשיו את הבוץ. בד היוטה השחור הזה מוכיח לך שהיא רואה עצמה כחוטאת."
"די, תפסיקי," לחשה מרי. "הוא יכול לשמוע אותך גם כשאת אומרת את זה לעצמך. את צועקת חזק כל כך."
"נראה לי ששלוש הדקות חלפו," אמרה כריסטינה. "בואי יקירה, עכשיו את יכולה לעמוד."
"בואי נרוץ אל הבית," אמרה מרי. "אני קופאת."
הן רצו אל הבית ועלו במדרגות האחוריות אל המגדל. היה חם בחדר המגדל כי כל החלונות נשארו סגורים. לפתע אחזה בכריסטינה חולשה.
"לכי," אמרה למרי, "לכי לחדר האמבטיה ותרחצי את עצמך. אני הולכת לצייר." היא הייתה מודאגת מאוד. "זה נגמר," אמרה לעצמה, "המשחק נגמר. אני אגיד למרי ללכת הביתה אחרי שתתייבש. אני אתן לה כמה עפרונות צבעוניים שתיקח איתה הביתה."
מרי שבה מחדר האמבטיה עטופה במגבת. היא עדיין רעדה. שׂערה היה רטוב וחלק. פניה נראו קטנים מהרגיל.
כריסטינה הסבה ממנה את מבטה. "המשחק נגמר," אמרה, "הוא נמשך רק כמה דקות — את צריכה להתייבש — אני יוצאת." היא יצאה מהחדר, מותירה מאחור את מרי, שהידקה את המגבת סביב כתפיה.

ג'יין בולז

ג׳יין בולז, סופרת ומחזאית, נולדה למשפחה יהודית בניו-יורק בשנת 1917. מצעירותה מרדה במוסכמות, התרועעה עם אנשי הבוהמה והחלה את דרכה בכתיבה, בסגנון ייחודי. ב-1938 נישאה למלחין והסופר פול בולז. השניים ערכו מסעות באירופה, במרכז אמריקה ובמזרח הרחוק, ולבסוף השתקעו בטנג׳יר שבמרוקו, וביתם היה מוקד עלייה לרגל לבני האליטה הספרותית האמריקאית. ב-1943 פרסמה בולז את ספרה הראשון, שתי גברות רציניות. המבקרים קטלו את הספר, ובולז לקתה במחסום כתיבה ונמנעה מפרסום רומן נוסף. אף על פי כן הייתה בולז השראה ליוצרים רבים, וכישרונה הספרותי יוצא הדופן הבטיח את מעמדה בקנון האמריקאי. עם יצירותיה נמנים מחזה ואוסף סיפורים קצרים. בולז מתה בספרד בשנת 1973.

סקירות וביקורות

לאכול, להתפלל, לאהוב 'שתי גברות רציניות' של ג'יין בולז הוא רומן חריג לא רק בגלל אופיו הגחמני, אלא משום שניתן להגדירו כספר ההרפתקאות הנשי הראשון

בעבור קומץ יודעי דבר, תרגום עברי ליצירתה של ג'יין בולז הוא בשורה מרעישה. בולז, יהודייה-אמריקאית אמידה ילידת ‭ ,1917‬הייתה אשתו הפרועה והאקסצנטרית של המלחין והסופר פול בולז, ובני הזוג ערכו מסעות באמריקה ובאפריקה, ניהלו יחסים הומוסקסואליים גלויים במהלך נישואיהם, והיו ציר מרכזי של חוג בוהמייני שכלל, בין השאר, את וו.י. אודן, טנסי וויליאמס וטרומן קפוטה. 'שתי גברות רציניות', שיצא לאור ב-‭,1943‬ היה הרומן היחיד שבולז פירסמה עד סוף חייה, בעיקר משום שזכה לקבלת פנים צוננת ומסויגת, ואולי גם מפני שבולז העידה על עצמה שהיא בעצם שונאת לכתוב. אבל במרוצת השנים הפך לספר פולחן, וכל אותן איכויות ספרותיות שהוחמצו בזמנו יצאו אל פני השטח ומשכו אליו מעריצים.

ואמנם, גם בקריאה עכשווית בולט האופי המוזר, הגחמני של הספר: הוא עוקב במקביל אחרי שני סיפורים של שתי מכרות מניו-יורק, כריסטינה גרינג שחיה בגפה חיי בטלה וניזונה מכספי ירושה נכבדים, ופרידה קופרפילד, אף היא חיה חיי מותרות ונידונה להיטלטל בעולם בעקבות בעלה הנמרץ. למרות פגישותיהן בתחילת הרומן ובסופו, אין בין השתיים - ויתירה מזאת, בין עלילותיהן - קשר הדוק במיוחד. בולז אינה שוברת את הראש על הצדקות עלילתיות שכאלה, וזהו רק קצה הקרחון של האירוניה שבשם הספר, המייחס לגרינג ולקופרפילד רצינות כלשהי. שתיהן קפריזיות, נדיבות ואנוכיות גם יחד, בלתי צפויות לחבריהן ולעצמן, מגלות ומאבדות עניין במקומות ובאנשים כאילו היו מדידת שמלות מול המראה.

אם נזכרים בסופרים אמריקאים קאנוניים שפירסמו אף הם את ספריהם המרכזיים במחצית הראשונה של המאה ה-‭- 20‬ וויליאם פוקנר, ארנסט המינגוויי, ג'ון סטיינבק ואחרים, כולם מחברים כבדי משקל שהתייחסו אל יצירותיהם ברצינות רבה ופרשו אותן על פני יבשות וימים, מעמדות מגוונים ומשפחות על דורותיהן - ניתן להבין מה היה מקומם כל כך בספר המפוזר, ההפכפך, השובב הזה. אבל אפשר שהאלטרנטיביות שלו לא הסתכמה רק בטמפרמנט ובחוסר קפדנות, אלא בעניין חתרני הרבה יותר.

הרבה לפני 'לאכול, להתפלל, לאהוב', רב-המכר בן זמננו של אליזבת גילברט, כתבה בולז ספר הרפתקאות מיוחד במינו, אולי את ספר ההרפתקאות הנשי הראשון. גילברט, ששולחת את הגיבורה המפורקת שלה לגלות מחדש את עצמאותה באמצעות אוכל (איטליה), רוחניות (הודו) ואהבה (אינדונזיה), משחזרת כך את היסוד ההרפתקני הגברי, שמונע על ידי הרצון לפרוץ גבולות, להתוודע אל מקומות זרים, להתגמד אל מול כבירותו של העולם אך גם לכבוש אותו, להפקיע ממנו את הזרות והאיום, לעבור תהליך חניכה. הרפתקנות שכזו כרוכה בהכרח בשאפתנות ובגבורה, בין שזו האודיסיאה, מסעות של מגלי עולם, קולוניאליזם או כיבוש החלל, וכמו שהגדיר זאת קנדי ב-‭:1962‬ "בעשור הבא אנחנו מתכוונים להגיע לירח ולעשות עוד דברים, לא מפני שזה קל אלא מפני שזה קשה [‭...‬] ואנחנו מוכנים לאתגר הזה ואיננו מוכנים לדחות אותו יותר, ועוד ננצח בו, ואף בדברים האחרים".

שוב ושוב במהלך ספרה שמה בולז ללעג את המוטיבציה ההרפתקנית הזאת בדיוק. במהלך ביקורם בפנמה, מסתייגת פרידה מהדחף הבלתי נלאה של בעלה לצאת לטיולים שאפתניים ו"לראות עולם", עד כדי חרדה ממשית. ואילו מר קופרפילד משתומם ממש מגישתה התבוסתנית: "אחרי כל הדרך הזאת, זה נראה לי כל כך מטופש וחסר היגיון לחזור. אני יכול להבטיח לך שתמצאי עניין בג'ונגל [‭...‬] רואים עלים ופרחים שיש להם צורות משונות מאוד". אבל פרידה מתעקשת על יצר ההרפתקנות שלה: לחזור אל העיירה השכוחה שאליה באו מלכתחילה, ולהיות שם במחיצת הנשים הזרות שהכירה שם באקראי, ובראשן פסיפיקה החושנית, ואולי שמה מרמז על כך שבעיני פרידה כמוה כאוקיינוס שלם. אם מר קופרפילד מוקסם מהג'ונגל, הרי שקרבת אנשים - מה שנקרא, אינטימיות - מטילה עליו אימה, והוא ממהר לרוץ הלאה. "יכול להיות שנוכל לגור באיזו חוות בקר בקוסטהריקה [‭...‬] צריך להגיע לשם בספינת נהר", הוא מציע. ובתגובה "גברת קופרפילד טמנה את ראשה בידיה".

גם כריסטינה גרינג אוספת אל ביתה תימהונים מזדמנים, ולחלופין מטילה עצמה לזרועות זרים מוחלטים, אף אם הם מאיימים על חייה. זוהי אפוא תמצית ההרפתקנות הנשית - דחייה מוחלטת מכיבוש למדני של הטבע והמרחב ומשיכה מגנטית ופזיזה אל הנפש, משונה ומסוכנת ככל שתהיה. כמו כל ספרי ההרפתקאות, גם ספרה של בולז הוא נמהר, ילדותי ודווקאי, מתריס ממש נגד חניכה, פאתוס, גבורה וקאנוניות, ואי-אפשר שלא לחייך למקרא הפסקה החותמת אותו: ‭ "'‬אין ספק שאני קרובה יותר להפוך לקדושה', חשבה מיס גרינג, 'אך האם ייתכן שחלק ממני, שנסתר ממבטי, עורם חטא על חטא באותה מהירות כמו גברת קופרפילד?' האפשרות השנייה עוררה במיס גרינג עניין רב, אך לא הייתה לה חשיבות גדולה".

עוד 3 ספרים משנת 1943:
חוות החיות > ג'ורג' אורוול
כמעין המתגבר > איין ראנד
הקומדיה האנושית > ויליאם סרויאן

ענת עינהר
בתמונה: ג'יין בולז, ‭ 1947‬צילום:‭ Constantin Joffe ‬

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

ענת עינהר 7 לילות 25/05/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"שתי גברות רציניות": יצירת המופת של ג'יין בולז מתענגת על האחרות שלה יוענה גונן הארץ 12/07/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: דפנה רוזנבליט
  • הוצאה: לוקוס
  • תאריך הוצאה: אפריל 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 288 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 48 דק'

סקירות וביקורות

לאכול, להתפלל, לאהוב 'שתי גברות רציניות' של ג'יין בולז הוא רומן חריג לא רק בגלל אופיו הגחמני, אלא משום שניתן להגדירו כספר ההרפתקאות הנשי הראשון

בעבור קומץ יודעי דבר, תרגום עברי ליצירתה של ג'יין בולז הוא בשורה מרעישה. בולז, יהודייה-אמריקאית אמידה ילידת ‭ ,1917‬הייתה אשתו הפרועה והאקסצנטרית של המלחין והסופר פול בולז, ובני הזוג ערכו מסעות באמריקה ובאפריקה, ניהלו יחסים הומוסקסואליים גלויים במהלך נישואיהם, והיו ציר מרכזי של חוג בוהמייני שכלל, בין השאר, את וו.י. אודן, טנסי וויליאמס וטרומן קפוטה. 'שתי גברות רציניות', שיצא לאור ב-‭,1943‬ היה הרומן היחיד שבולז פירסמה עד סוף חייה, בעיקר משום שזכה לקבלת פנים צוננת ומסויגת, ואולי גם מפני שבולז העידה על עצמה שהיא בעצם שונאת לכתוב. אבל במרוצת השנים הפך לספר פולחן, וכל אותן איכויות ספרותיות שהוחמצו בזמנו יצאו אל פני השטח ומשכו אליו מעריצים.

ואמנם, גם בקריאה עכשווית בולט האופי המוזר, הגחמני של הספר: הוא עוקב במקביל אחרי שני סיפורים של שתי מכרות מניו-יורק, כריסטינה גרינג שחיה בגפה חיי בטלה וניזונה מכספי ירושה נכבדים, ופרידה קופרפילד, אף היא חיה חיי מותרות ונידונה להיטלטל בעולם בעקבות בעלה הנמרץ. למרות פגישותיהן בתחילת הרומן ובסופו, אין בין השתיים - ויתירה מזאת, בין עלילותיהן - קשר הדוק במיוחד. בולז אינה שוברת את הראש על הצדקות עלילתיות שכאלה, וזהו רק קצה הקרחון של האירוניה שבשם הספר, המייחס לגרינג ולקופרפילד רצינות כלשהי. שתיהן קפריזיות, נדיבות ואנוכיות גם יחד, בלתי צפויות לחבריהן ולעצמן, מגלות ומאבדות עניין במקומות ובאנשים כאילו היו מדידת שמלות מול המראה.

אם נזכרים בסופרים אמריקאים קאנוניים שפירסמו אף הם את ספריהם המרכזיים במחצית הראשונה של המאה ה-‭- 20‬ וויליאם פוקנר, ארנסט המינגוויי, ג'ון סטיינבק ואחרים, כולם מחברים כבדי משקל שהתייחסו אל יצירותיהם ברצינות רבה ופרשו אותן על פני יבשות וימים, מעמדות מגוונים ומשפחות על דורותיהן - ניתן להבין מה היה מקומם כל כך בספר המפוזר, ההפכפך, השובב הזה. אבל אפשר שהאלטרנטיביות שלו לא הסתכמה רק בטמפרמנט ובחוסר קפדנות, אלא בעניין חתרני הרבה יותר.

הרבה לפני 'לאכול, להתפלל, לאהוב', רב-המכר בן זמננו של אליזבת גילברט, כתבה בולז ספר הרפתקאות מיוחד במינו, אולי את ספר ההרפתקאות הנשי הראשון. גילברט, ששולחת את הגיבורה המפורקת שלה לגלות מחדש את עצמאותה באמצעות אוכל (איטליה), רוחניות (הודו) ואהבה (אינדונזיה), משחזרת כך את היסוד ההרפתקני הגברי, שמונע על ידי הרצון לפרוץ גבולות, להתוודע אל מקומות זרים, להתגמד אל מול כבירותו של העולם אך גם לכבוש אותו, להפקיע ממנו את הזרות והאיום, לעבור תהליך חניכה. הרפתקנות שכזו כרוכה בהכרח בשאפתנות ובגבורה, בין שזו האודיסיאה, מסעות של מגלי עולם, קולוניאליזם או כיבוש החלל, וכמו שהגדיר זאת קנדי ב-‭:1962‬ "בעשור הבא אנחנו מתכוונים להגיע לירח ולעשות עוד דברים, לא מפני שזה קל אלא מפני שזה קשה [‭...‬] ואנחנו מוכנים לאתגר הזה ואיננו מוכנים לדחות אותו יותר, ועוד ננצח בו, ואף בדברים האחרים".

שוב ושוב במהלך ספרה שמה בולז ללעג את המוטיבציה ההרפתקנית הזאת בדיוק. במהלך ביקורם בפנמה, מסתייגת פרידה מהדחף הבלתי נלאה של בעלה לצאת לטיולים שאפתניים ו"לראות עולם", עד כדי חרדה ממשית. ואילו מר קופרפילד משתומם ממש מגישתה התבוסתנית: "אחרי כל הדרך הזאת, זה נראה לי כל כך מטופש וחסר היגיון לחזור. אני יכול להבטיח לך שתמצאי עניין בג'ונגל [‭...‬] רואים עלים ופרחים שיש להם צורות משונות מאוד". אבל פרידה מתעקשת על יצר ההרפתקנות שלה: לחזור אל העיירה השכוחה שאליה באו מלכתחילה, ולהיות שם במחיצת הנשים הזרות שהכירה שם באקראי, ובראשן פסיפיקה החושנית, ואולי שמה מרמז על כך שבעיני פרידה כמוה כאוקיינוס שלם. אם מר קופרפילד מוקסם מהג'ונגל, הרי שקרבת אנשים - מה שנקרא, אינטימיות - מטילה עליו אימה, והוא ממהר לרוץ הלאה. "יכול להיות שנוכל לגור באיזו חוות בקר בקוסטהריקה [‭...‬] צריך להגיע לשם בספינת נהר", הוא מציע. ובתגובה "גברת קופרפילד טמנה את ראשה בידיה".

גם כריסטינה גרינג אוספת אל ביתה תימהונים מזדמנים, ולחלופין מטילה עצמה לזרועות זרים מוחלטים, אף אם הם מאיימים על חייה. זוהי אפוא תמצית ההרפתקנות הנשית - דחייה מוחלטת מכיבוש למדני של הטבע והמרחב ומשיכה מגנטית ופזיזה אל הנפש, משונה ומסוכנת ככל שתהיה. כמו כל ספרי ההרפתקאות, גם ספרה של בולז הוא נמהר, ילדותי ודווקאי, מתריס ממש נגד חניכה, פאתוס, גבורה וקאנוניות, ואי-אפשר שלא לחייך למקרא הפסקה החותמת אותו: ‭ "'‬אין ספק שאני קרובה יותר להפוך לקדושה', חשבה מיס גרינג, 'אך האם ייתכן שחלק ממני, שנסתר ממבטי, עורם חטא על חטא באותה מהירות כמו גברת קופרפילד?' האפשרות השנייה עוררה במיס גרינג עניין רב, אך לא הייתה לה חשיבות גדולה".

עוד 3 ספרים משנת 1943:
חוות החיות > ג'ורג' אורוול
כמעין המתגבר > איין ראנד
הקומדיה האנושית > ויליאם סרויאן

ענת עינהר
בתמונה: ג'יין בולז, ‭ 1947‬צילום:‭ Constantin Joffe ‬

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

ענת עינהר 7 לילות 25/05/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"שתי גברות רציניות": יצירת המופת של ג'יין בולז מתענגת על האחרות שלה יוענה גונן הארץ 12/07/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
שתי גברות רציניות ג'יין בולז
1
 
אביה של כּריסטינה גֵרינג היה תעשיין אמריקאי ממוצא גרמני, ואִמה הייתה גברת ניו־יורקית ממשפחה מכובדת מאוד. במחצית הראשונה של חייה התגוררה כריסטינה בבית יפה מאוד (במרחק של פחות משעה מהעיר) שירשה מאִמה. בבית הזה גדלה עם אחותה סופי.
כילדה לא הייתה כריסטינה אהובה על הילדים האחרים. אבל זה לא הסב לה סבל מיוחד, כיוון שכבר בגיל צעיר מאוד היו לה חיים פנימיים פעילים, שפגמו בכושרה להבחין בעולם הסובב אותה במידה כזו עד שלא קלטה את הגחמות הסגנוניות ששלטו באופנה, ובגיל עשר תיארו אותה הילדות הקטנות כבעלת סגנון מיושן. כבר אז עטתה את המבע האופייני לקנאים מסוג מסוים, הרואים בעצמם מנהיגים, אף על פי שמעולם לא זכו ליחס של כבוד משום אדם.
כריסטינה הייתה טרודה להחריד ברעיונות שלעולם לא היו עולים על דעת חבריה, ובה בעת התייחסה למעמד החברתי שכל ילד במקומה היה מתקשה לשאת, כאל מובן מאליו. מפעם לפעם ריחמה עליה חברה לספסל הלימודים וניסתה לבלות איתה זמן מה, אך כריסטינה, שמצדה לא חשה שום הכרת טובה, הייתה מנסה בכל כוחה לגייס את חברתה החדשה אל הכת שבה האמינה באותה עת.
לעומת זאת, כולם בבית הספר התפעלו מאוד מאחותה סופי. היא גילתה כישרון מובהק לכתיבת שירה, ובילתה את כל זמנה עם ילדה קטנה ושקטה ששמה מרי, שהייתה צעירה ממנה בשנתיים.
כשהייתה כריסטינה בת שלוש־עשרה היה שׂערה אדמוני מאוד (כשבגרה הוא נשאר אדמוני כמעט באותה מידה), לחייה היו תפוחות וורדרדות, ואפה חשף עקבות של אצולה.
באותה שנה הביאה סופי את מרי איתה הביתה לארוחת הצהריים כמעט מדי יום. לאחר שהיו גומרות לאכול הייתה לוקחת את מרי לטיול ביער, ומציידת כל אחת מהן בסל לנשיאת פרחים. על כריסטינה אסרה סופי להצטרף לטיולים הללו.
"את צריכה למצוא לך עיסוקים משלך," אמרה לה סופי. אבל כריסטינה התקשתה למצוא דבר מהנה שתוכל לעשות לבדה. היא הייתה נקלעת להתחבטויות נפש רבות — בעלות אופי דתי בדרך כלל — והעדיפה להיות במחיצתם של אנשים ולארגן משחקים. המשחקים האלה היו בדרך כלל מוסריים מאוד, ולרוב כללו את אלוהים. אולם הם לא הסבו הנאה לאיש מלבדה, והיא נאלצה לבלות חלק ניכר מהיום לבדה. פעם או פעמיים ניסתה לצאת בגפה ליער לקטוף פרחים, כמו שעשו מרי וסופי, אך בלחץ החשש שלא תשוב עם כמות מספקת של פרחים לשזירת זר יפה, העמיסה על עצמה כל כך הרבה סלים עד שהטיול הסב לה קושי יותר מאשר הנאה.
רצונה של כריסטינה היה שמרי תהיה רק איתה בשעות אחר הצהריים. יום אחד, בשעת אחר צהריים שטופת שמש, נכנסה סופי הביתה לשיעור פסנתר, ומרי נשארה לשבת על הדשא. כריסטינה, שהבחינה בכך ממרחק לא רב, רצה אל הבית בלב הולם מהתרגשות. היא חלצה את נעליה, הסירה את גרביה, ונשארה בתחתונית קצרה ולבנה. המראה לא היה מלבב במיוחד, כי באותם ימים הייתה כריסטינה שמנה מאוד ורגליה היו עבות למדי. (בשום פנים לא ניתן היה לחזות שהיא תהפוך בעתיד לגברת גבוהה ומעודנת.) היא יצאה בריצה אל המדשאה והורתה למרי להסתכל איך היא רוקדת.
"ואל תסירי ממני את המבט," אמרה. "אני עומדת לבצע ריקוד פולחן לשמש. ואז אני מתכוונת להראות שאני מעדיפה אלוהים בלי שמש על פני שמש בלי אלוהים. את מבינה?"
"כן," אמרה מרי. "את מתכוונת לעשות את זה עכשיו?"
"כן, אני מתכוונת לעשות את זה ממש כאן." ולפתע היא פתחה בריקוד. זה היה ריקוד מגושם ומחוות גופה היו בלתי צפויות לחלוטין. בשעה שסופי יצאה מהבית הייתה כריסטינה בעיצומה של ריצה לאחור ולפנים, וכפות ידיה שלובות זו בזו לתפילה.
"מה היא עושה?" שאלה סופי את מרי.
"ריקוד לשמש, אני חושבת," אמרה מרי. "היא אמרה לי לשבת כאן ולהסתכל עליה."
סופי ניגשה למקום שבו הסתחררה כעת כריסטינה על עומדה וטלטלה קלות את ידיה.
"גנבת!" אמרה, ולפתע דחפה את כריסטינה אל הדשא.
במשך זמן רב לאחר אותו יום התרחקה כריסטינה מסופי, ולפיכך גם ממרי. אך נקרתה לה הזדמנות נוספת לבלות עם מרי, כשבוקר אחד אחז בסופי כאב שיניים איום ונורא, והאומנת שלה נאלצה לקחת אותה ללא דיחוי לרופא. מרי, שלא ידעה על כך דבר, באה לביקור אחר הצהריים, במחשבה שסופי בבית. כריסטינה הייתה אז במגדל שבו נהגו הילדים להתקבץ, וראתה אותה קרבה בשביל.
"מרי," צרחה, "בואי תעלי לכאן." כשהגיעה מרי למגדל, שאלה אותה כריסטינה אם לא תרצה לשחק איתה משחק מיוחד מאוד. "קוראים לזה 'אני סולחת לךְ על כל חטאייך'," אמרה כריסטינה. "תצטרכי לפשוט את השמלה שלך." 
"זה כיף?" שאלה מרי.
"לא בשביל הכיף אנחנו משחקות בזה, אלא כי צריך לשחק בזה."
"בסדר," אמרה מרי, "אני אשחק איתך." היא פשטה את שמלתה וכריסטינה עטתה על ראשה של מרי שק יוטה ישן. היא חוררה ביוטה שני חורים שדרכם תוכל מרי לראות, ואז קשרה חבל סביב מותניה.
"בואי," אמרה כריסטינה, "ויימָחלו לך חטאייך. חִזרי שוב ושוב על המילים: 'מי ייתן ויסלח לי האל על חטאיי'."
היא מיהרה עם מרי במורד המדרגות, וחצתה איתה את המדשאה לעבר היער. כריסטינה עדיין לא הייתה בטוחה מה בדעתה לעשות, אבל הייתה נרגשת מאוד. הן הלכו אל הפלג שסבב את היער. גדות הפלג היו רכות ובוציות.
"בואי למים," אמרה כריסטינה; "אני חושבת שכך נשטוף את חטאייך. תצטרכי לעמוד בבוץ."
"ליד הבוץ?"
"בתוך הבוץ. את מרגישה בפה את הטעם המר של חטאייך? בטוח שהוא מר."
"כן," אמרה מרי בהיסוס.
"אז את רוצה להיות נקייה וטהורה כמו פרח, לא?"
מרי לא ענתה.
"אם לא תשכבי בבוץ ותניחי לי למרוח אותו עלייך ואז לרחוץ אותך בזרם המים, ייחרץ דינך לעד. את רוצה שדינך ייחרץ לעד? תצטרכי להחליט ברגע זה."
מרי עמדה עטויה בברדס השחור שלה ולא אמרה מילה. כריסטינה הפילה אותה אל הארץ והחלה למרוח את הבוץ על השק.
"הבוץ קר," אמרה מרי.
"כבשני הגיהינום חמים," אמרה כריסטינה. "אם תיתני לי לעשות את זה, לא תלכי לגיהינום."
"שזה לא ייקח יותר מדי זמן," אמרה מרי.
כריסטינה הייתה נסערת מאוד. עיניה בהקו. היא מרחה עוד ועוד בוץ על מרי ואז אמרה לה:
"עכשיו את מוכנה להיטהר במים."
"אוי, בבקשה לא, לא במים — אני ממש לא רוצה להיכנס למים. אני פוחדת מהמים."
"תשכחי ממה שאת פוחדת. אלוהים מתבונן בך עכשיו ולו עדיין אין שום אהדה כלפייך."
היא הרימה את מרי מהאדמה ופסעה אל תוך הפלג, נושאת אותה על כפיים. היא שכחה לחלוץ את נעליה שלה, ולפשוט את גרביה. שמלתה נמרחה כולה בבוץ. היא טבלה את גופה של מרי במים. מרי הסתכלה עליה מבעד לחורים שבבד היוטה. לא עלה בדעתה להתנגד.
"שלוש דקות יספיקו," אמרה כריסטינה. "אני עומדת לשאת למענך תפילה קטנה."
"לא, אל תעשי את זה," התחננה מרי.
"כמובן שכן," אמרה כריסטינה, ונשאה עיניה לשמים.
"האל הטוב," אמרה, "עשה שהילדה הזאת מרי תהיה טהורה כמו ישו בנך. שטוף ממנה את חטאיה כפי שהמים שוטפים עכשיו את הבוץ. בד היוטה השחור הזה מוכיח לך שהיא רואה עצמה כחוטאת."
"די, תפסיקי," לחשה מרי. "הוא יכול לשמוע אותך גם כשאת אומרת את זה לעצמך. את צועקת חזק כל כך."
"נראה לי ששלוש הדקות חלפו," אמרה כריסטינה. "בואי יקירה, עכשיו את יכולה לעמוד."
"בואי נרוץ אל הבית," אמרה מרי. "אני קופאת."
הן רצו אל הבית ועלו במדרגות האחוריות אל המגדל. היה חם בחדר המגדל כי כל החלונות נשארו סגורים. לפתע אחזה בכריסטינה חולשה.
"לכי," אמרה למרי, "לכי לחדר האמבטיה ותרחצי את עצמך. אני הולכת לצייר." היא הייתה מודאגת מאוד. "זה נגמר," אמרה לעצמה, "המשחק נגמר. אני אגיד למרי ללכת הביתה אחרי שתתייבש. אני אתן לה כמה עפרונות צבעוניים שתיקח איתה הביתה."
מרי שבה מחדר האמבטיה עטופה במגבת. היא עדיין רעדה. שׂערה היה רטוב וחלק. פניה נראו קטנים מהרגיל.
כריסטינה הסבה ממנה את מבטה. "המשחק נגמר," אמרה, "הוא נמשך רק כמה דקות — את צריכה להתייבש — אני יוצאת." היא יצאה מהחדר, מותירה מאחור את מרי, שהידקה את המגבת סביב כתפיה.