יונה פישר
הקדמה
סבי, יונה-מרדכי פישר, נולד בקרקוב בשנת 1871. כמו יהודים רבים בני התקופה הוא עזב את מזרח-אירופה ובגיל 16 השתקע באנטוורפן, שבה התקבצה קהילה יהודית גדולה משום היותה נמל יציאה לארצות-הברית. הוא שינה את שמו הפרטי לז'אן, הצטרף לעסק ליטוש היהלומים של דודו, ועד מהרה היה לאחד מחשובי היהלומנים של אנטוורפן. הוא היה self-made man, אדם קשה ועקשן אך נדיב מאין כמוהו. אבי סיפר לי שהיה הראשון באנטוורפן שסיפר את שערו בסגנון האמריקאי: קצר וללא פאות ושפם.
משהתבסס כלכלית הזמין סבי את בני משפחתו מקרקוב לחבור אליו. בין הנוסעים היה אוסקר פישר, אחיו, שברכבת לאנטוורפן קרא ספר שראה אז אור: מדינת היהודים מאת תיאודור הרצל. הספר השפיע עמוקות על אוסקר, שהדביק בהתלהבותו לפרויקט הציוני את אחיו הגדול ז'אן. סבי שקע בפעילות ציונית אינטנסיבית, השתתף בקונגרסים ציוניים רבים כנציג ציוני בלגיה, ודגל בציונות המדינית מבית מדרשו של הרצל. הוא היה קרוב למקס נורדאו, מראשי המתנגדים לתוכנית אוגנדה.
הוא היה ידידו אך גם יריבו של חיים וייצמן, שאותו הכיר בקונגרסים ובפדרציה הציונית. ויצמן החזיק בספרייתו עותק של יומן המסע לפלשתינה, השמור כיום בספריית אוניברסיטת תל-אביב.
ב-1907, עשור שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון, החליט סבי לצאת למסע בפלשתינה בחברת רעייתו, סבתי סופי. היו אלה שלהי ימי האימפריה העות'מאנית. המושבות החשובות – זכרון יעקב, ראשון לציון, פתח תקוה ומקווה ישראל – כבר הוקמו, וסבי ביקר בהן והיה להוט להכיר מקרוב את תנאי החיים של התושבים ואת הלך רוחם. בעיקר ביקש להבין איזה עתיד נשקף להתיישבות המקומית.
במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 התפרסמו עשרות רבות של יומני מסע. ייחודו של יומן זה גלום, בין השאר, בהיותו עדוּת לנקודת מבטו של ציוני מיליטנטי. מתוך שיחות עם תושבי המקום מנסה סבי להבין כיצד לבסס את הכלכלה ואילו תעשיות יש לפתח. הוא מבקר בבית ספר בצלאל בירושלים ומנהל שיחה ארוכה עם פרופסור בוריס שץ, איש כרוחו וכלבבו, שבו הוא רואה ציוני גדול. סבי לא מבחין הבחנות שיפוטיות בין עדות ולאומים: אשכנזים וספרדים, יהודים וערבים – את כולם הוא מתאר באופן חסר פניות, ובעיקר משוחח עם בני שיחו ומאזין לדעותיהם בקור רוח אופטימי, בניסיון להסיק מן הדברים דרכים מעשיות לפיתוח הארץ.
כשחזר ממסעו בפלשתינה נשא כמה הרצאות על אודותיו, ומשהפצירו בו כמה משומעיו החליט לפרסם את רשמיו. היומן נכתב בגרמנית, שפת הפרוטוקולים של הקונגרסים הציוניים. סבי ביקש להפיצו בין חבריו הציונים, וב-1908 הוציאו לאור בהוצאה עצמית ("התקווה"), בכמה מאות עותקים.
ביומנו מביע סבי רצון מפורש לחיות בפלשתינה, וב-1910 אף קנה את פרדס מינקוב ברחובות (כיום מוזיאון הפרדסנות) בשותפות עם ציונים נוספים מבלגיה ובהם אחיו אוסקר, אך לא הספיק להגשים את חלומו. את ההגעה לארץ הקדים בינתיים בפעילות ציונית נמרצת: במקביל לעסק היהלומים המשגשג שניהל הוא היה חבר בהסתדרות הציונית ובקרן קיימת לישראל, ובשנות ה-20 אף נענה בחיוב להצעה להקים בורסת יהלומים בפלשתינה, תוכנית שנגנזה נוכח התנגדותו של מרכז היהלומים בלונדון. ב-1925 ביקר שנית בפלשתינה-א"י לרגל חנוכת האוניברסיטה העברית בירושלים, וב-1929 נפטר לאחר מחלה קצרה. ב-1930 עלה לארץ אבי מוריס, ויחד עם דודו אוסקר הקים בה, לזכרו של אביו, את כפר יונה.
סבי התעקש על עבודה עברית בפרדס ברחובות. מבין העובדים הראשונים בו בלטה רחל המשוררת, ומחלון חדר עבודתי אני משקיף היום על הרחוב הנושא את שמה. אינני יכול שלא להרהר בכל הדברים שהתהפכו בארץ מאז ביקורו הראשון של סבי ועד היום. לעתים אני חש שכל מה שראה, כל מה שתיאר, שב ורוטט כאן במציאות ומתחת לפני השטח ומעצים אותו: הַחל בתיאורי השוחד והבקשיש וספסרות הקרקעות – וכלה במבטו המיוחד, הממזג מעשיוּת, אנרגטיות, אמונה עצמית ואופטימיות.
סבי גילה את התרבות ואת העולם הגדול כשהגיע לאנטוורפן. הוא גדל בקרקוב בבית דתי, אך בנערותו נעשה חילוני. אחיו אוסקר, שהשתקע בתל-אביב ב-1936 וחי בה עד מותו, היה אספן אמנות והביא עִמו לארץ ציורים יקרי ערך, שהוצגו ב-1938 כתערוכת האוסף הפרטי הראשונה במוזיאון תל-אביב. גם אבי, הדיפלומט הציוני, היה איש תרבות והיטיב לנגן בפסנתר. נולדתי אפוא לתוך עולם שבו התרבות, הציור, האדריכלות והמוזיקה היו חלק בלתי נפרד מן החיים, ועל כך אני חב חוב של ממש למשפחתי.
הוצאת היומן בתרגום עברי היא חלק מחובי לסבי ולאבי, שהקדישו את חייהם להגשמת הרעיון הציוני. גם כותב היומן וגם בנו היו בוודאי מאושרים לדעת שספר זה, שעותקים ספורים ממנו נתרמו לספרייה הלאומית ולאוניברסיטת תל-אביב, הופיע ונקרא בעברית כאן והיום, בדיוק מאה ועשר שנים לאחר פרסומו.
תודתי נתונה לידידי פרופ' עירן דורפמן, שסייע רבות בהובלת מהלך התרגום ובניסוח הדברים שלעיל, לארז וולק שתרגם את הטקסט, לגדי גולדברג שערך אותו, לדפנה רז שהעניקה צורה סופית לדברי פתיחה קצרים אלה, למוזיאון תל-אביב לאמנות שאיפשר לנו לפרסם כאן את דיוקנו של ז'אן (יונה) פישר, ולחברתי נחמה קפלן שנחישותה הביאה לסיום מוצלח של הפרויקט.
