פרק ראשון
מרחוק נראית כתובת הקעקע העוטפת את שוק רגלה של דֶלף כמו שרשרת נחש, אבל מקרוב רואים שאלה בעצם שלושים ושמונה אותיות וסמלים זעירים שיוצרים משפט — קללה:
אל קנא פוקד עוון אבות על בנים על שילשים ועל ריבעים.
אנחנו הריבֵּעים, הדור הרביעי הזה: ליידי, וִי ודֶלף אלטֶר, שלוש אחיות שחולקות דירה אחת, הדירה שגדלנו בה, בריוורסייד דרייב. שלוש נשים בגיל מסוים, והגילים האלה הם, ביום הראשון הזה של קיץ 1999 , ארבעים ותשע, ארבעים ושש וארבעים ושתיים.
אנחנו גם מניין יהודי פחות שבע, שלישייה של מאמינות אדוקות בכוחות מסתוריים שונים ומשונים שאיננו מבינות, וטריאומווירט של פמיניסטיות שלמרות זאת מתארות את עצמנו במושגים של מערכות יחסים: אנחנו נשים בלי בני זוג, בלי ילדים, אחוות נשים שאפילו חיות מחמד אין לה, שלישייה שמורכבת מגרושה אחת (ליידי), אלמנה אבלה־תמיד אחת (וִי) ורווקה זקנה אחת שהיא מן הסתם דֶלף.
כשהיינו צעירות, עם החזה והישבן הגדול שלנו, המשקפיים שחורי המסגרת, שתמיד נחו נמוך על גשר האף הרחב והנשרי שלנו, והשיער השחור המקורזל, דמינו ללהקה קטנה של אווזות אינטלקטואליות בפאות קוצים, ואנשים עמלו קשות להפריד בינינו. בימים אלה זה קשה פחות.
ליידי היא הבכורה, ועכשיו, כשהיא בת חמישים פחות שנה, היא החלה להיראות בגילה — רכה בלסת, חבולה ומקומטת מתחת לעיניים. היא זו שלובשת אך ורק שחור, לא בשיק ניו־יורקי, אלא בסגנון של מי שהשקעת מאמץ היא לה עסק מתיש. כל יום: סווטשרט, ג'ינס, נעלי ספורט, והכול שחור. "אני עובדת בחנות ספרים," היא אומרת, "ואחר כך באה הביתה ונשארת בבית.
אז בשביל מי אני צריכה להתלבש?" היא לא לובשת חזייה, כבר מאז שנות השישים, ובימים אלה נופלים לה השדיים עד הבטן ומוסיפים עוד נפח לחזותה העגלגלה ממילא. "למי אכפת?" היא אומרת. "אני הרי לא מנסה להכיר מישהו." שערה, שמעוצב בצורה של רצועה ארוכה שמחוזקת באבזם עשוי פיסת עור ומקלון, עמוס באפור.
וִי היא הגבוהה ביותר (אם כי כולנו נמוכות), והרזה ביותר (אם כי כולנו מלאות). פניה חלקות כאילו מעולם לא ידעה דאגה, מה שמצחיק אותה (היא אומרת, ומסיבה טובה). היא אינה אוהבת שחור, מעדיפה גוני קוֹבּלט וסגול וברקת, צבעים מלכותיים שמשווים לה מראה מלא חיים אף שהיא נוטה למות. "הרי זו מהות האופנה, לא?" היא אומרת.
"אמצעי לא מילולי של אמירת שקר על האמת העגומה העירומה?" גם היא אינה לובשת חזייה, אבל במקרה שלה זה מפני שאין לה שדיים. גם שיער אין לה. אָלוֹפֶּציה עקב כימותרפיה, כך קוראים לזה. אין שיער, אין גבות, אין ריסים. בתי שחייה, רגליה — חלקים כשל ילדה. כשאר אזורי גופה. חלקים כשל ילדה.
דלף עודנה תינוקת. אפילו עכשיו, שנתיים לאחר שמלאו לה ארבעים, היא נראית צעירה בהרבה מהשתיים האחרות. היא גם הנמוכה ביותר, בקושי מטר חמישים ושניים, וגם הדשנה ביותר, והיא עדיין לבושה בבגדי נערות: חולצות של איכרות, לבנות, רקומות ועם חוטי משיכה; חצאיות פרחוניות ארוכות שמקַפּות לפעמים את הקרקע, ואמרותיהן מרופטות מהתחככות במדרכות.
ואשר לשערה, הוא תמיד היה הארוך ביותר, הפרוע ביותר, המתולתל ביותר, עם התלתלים התפוחים המקפצים באוויר, הגולשים על גבה, מסתלסלים סביב עגילי החישוק שלאוזניה, מתגלגלים אל תוך פיה ומסתחררים מטה אל תוך עיניה. היא אומרת שאין מה לעשות נגד זה. כך פשוט שערה רוצה להיות. "יש הרבה מה לעשות," אמרה וִי יותר מפעם אחת. "הבי לי גוזם גדרות ואראה לך."
אם כן, ליידי לבושה שחורים, אפורת שיער, שמוטה, רפויה. וִי חיוורת, קירחת, שטוחת חזה. ודלף הקטנה. שלוש נשים בולטות בהחלט. ולמרות זאת, הבריות עדיין מבלבלים בינינו. השרת בבית, שמכיר אותנו מאז היינו ילדות. השכנים שלנו, ותיקים וחדשים. איננו כועסות. אפילו אמנו היתה מתבלבלת וקוראת לנו בשמות הלא־נכונים. לפעמים זה קורה לנו עצמנו.
"אני דֶלף," תאמר דֶלף לליידי, שהרגע קראה לה וִי בפעם השלישית בערב אחד. אבל רוב הזמן אנחנו מניחות לזה. ולפעמים אחת מאיתנו, כשהיא ישנונית או מבוסמת, מבחינה בעצמה במראה, ולרגע אפילו היא מבלבלת את עצמה באחת האחרות.
וגם, לפעמים אנחנו מבלבלות את היוצרות כשאנחנו לובשות זו את בגדיה של זו.
כרבות מנשות אלטר בדורות שלפני הדור שלנו, נקראנו בשמות של פרחים — אבל ליידי היא הצורה שבה לילי* ביטאה את שמה כזאטוטה, וכך הוא נדבק. וִי היא ורוניקה לכל דבר ועניין, לפחות ככל שזה נוגע למי שטרח פעם לומר את השם המלא של הפרח.
ודלף הוא קיצור של דלפינה, שאמנו חשבה שהוא שמו של הפרח הרב־שנתי שצבעו כחול חי, אבל שנקרא בעצם דולפיניום ופירושו "כמו דולפין".
כינויי החיבה לא מפריעים לנו. אפשר אפילו לומר שטיפחנו אותם. שמות הפרחים שאמנו בחרה מעולם לא ריגשו אותנו. הלילי של הלוויות. הוורוניקה הכחול־סגול, שנודע ביכולת העמידה שלו בהזנחה. ושמה של דלף שאינו בדיוק מה שהוא אמור להיות. "לא אֵלֵי הצמחים ולא אֵלֵי בעלי החיים לא ידעו למי יש סמכות שיפוטית עלי," אוהבת דלף להכריז. "אין פלא שנפלתי בין הכיסאות."
האמת היא שכולנו נפלנו בין הכיסאות, ושם גם נשארנו. אבינו עזב כשליידי היתה בת שבע, וִי בת ארבע ודלף בחיתולים. אמנו... טוב, זה כבר סיפור אחר. אבל החיים בין הכיסאות אינם רעים כל כך כשיש אחיות. הם יכולים להיות חמים ונעימים, כשזה מה שרוצים. הם יכולים להיות מלאים בבדיחות פנימיות ובקצרנות של דיבורים ובשטויות, אם זה מה שנחוץ.
הם יכולים גם להיות שקטים ודוממים, מה שאנחנו נוטות להעריך בימים אלה, נוכח העובדה שנוסף על כל השאר נעשינו מופנמות יותר ויותר, אפילו טיפה אָגורפוביות. אלה המרכיבים שעושים מאיתנו דמויות מתאימות בהחלט לפרויקט שפצחנו בו הערב, כלומר, לכתוב את מה־שזה־לא־יהיה — הזיכרונות האלה, תולדות המשפחה או המעין־וידוי הזה.
הנושא שנעסוק בו הוא ארבעת הדורות האחרונים של האלטרים, כולל זה שלנו. בדעתנו לתעד את כל העיצבונות והמעידות וגם את ההישגים והתרומות. לצערנו, עלינו לציין שהראשונים שהזכרנו היו רבים מהאחרונים. הדבר נכון במיוחד לגבי הדור שלנו. אנחנו הדור הרביעי כולו; אנחנו האחרונות בשושלת אלטר; אנחנו "כל מה שיש, ואין עוד זולתנו"; ואנחנו לא הבאנו למשפחה שום תהילה.
אבל גם חרפה לא המטנו עליה, וזה יותר ממה שדורות מסוימים קודמים יכולים להגיד. הדור הראשון ההוא, למשל, שכיכב בו סבנו הגדול הנודע לשמצה, לורנץ אוטו אלטר, גיבור מלחמת העולם הראשונה, פושע מלחמת העולם הראשונה. הוא היה החוטא שחרץ את דין כולנו.
אם כי, הוא השיג דברים. דברים טובים, דברים רעים. דברים זוכי פרס נובל. לא כך שלושתנו. אנחנו לא השגנו דבר, ותרמנו אפילו פחות, ואנחנו חוששות לגורלו של המסכן שיצטרך לשאת את ההספד עלינו. מה יגיד הנואם הביש־מזל הזה? דלף אלטר, האחות הצעירה, מעולם לא השאירה תיקייה מאורגנת פחות מכפי שמצאה אותה.
וִי אלטר, הקוף הנבער שבאמצע, עשתה את כל שנותיה כאדם מבוגר כמזכירה משפטית במשרד עורכי דין, שם כתבה טיוטות של צוואות והסדירה נכסי מקרקעין — עיסוק קטלני. ליידי אלטר, הבכורה, עמדה מאחורי קופה שרשמה בצלצול קניות של ספרים בכריכה רכה ושבועונים, אמרה מעט כל היום, חוץ מתודה ואתם רוצים גם שקית בשביל זה ורומנים רומנטיים הם במעבר השלישי משמאל.
ברור לגמרי שכל השלוש מתו משעמום המחץ.
יתגדל ויתקדש. Requiescat in pace .* זה הכול, חברים. בזמן האחרון אנחנו חושבות על ההספדים שלנו, כי המסמך הזה אינו רק הזיכרונות שלנו, אלא גם מכתב ההתאבדות שלנו. נכון, את התאריך קבענו בסוף. חצות, 31 בדצמבר, 1999 . ערב השנה החדשה.
תמיד ידענו כי במוקדם או במאוחר נשלח יד בנפשנו. המוקדם הגיע עכשיו, בדפיקה על הדלת.
"שישה חודשים עד שנה." זה מה שאמר הרופא של וִי. דיברנו על זה בארוחת הערב. ישנו על זה בלילה. למחרת בבוקר הגענו להסכמה. כולן בשביל אחת ואחת בשביל כולן. אם אחת מאיתנו תלך, נלך כולנו. טוב, גמרנו. הגיע הזמן וזהו. יש לנו בדיחה. טוב, לא בדיחה. חידה:
ש : איך יכולות שלוש אחיות לכתוב מכתב התאבדות אחד?
ת : כמו שקיפוד וקיפודה עושים אהבה — בזהירות
וגם, ברוך ובאטיות ובהתמדה גם כשזה כואב. יש לנו גם טבלה. דלף הכינה אותה כשהיתה בת שמונה־עשרה, כשבוע לאחר שאמנו מתה.
היא קישטה אותה ותלתה אותה על דלת חדרה. בצד שבו נוהגות בנות לתלות תמונות של אלילי נוער. ושם היא עדיין תלויה, הסבא־גדול שלנו, זרז הקללה, בראש הרשימה, ואמנו האומללה דאהלי, לגמרי בתחתית, נושאת את משקלם של כל האחרים שהלכו לפניה.
