בְּרֵאשִׁית הָיְתָה אַהֲבָה
מחוץ לבית הקפה התארך טור השואפים להיכנס, אוחזים בכוסיות-שְלוּק מפלסטיק דקיק, נוח להתעקם, שקיבלו מהמארחת, גומעים מהסיידר החמים, בתוך כך נעמדים על בהונותיהם ומציצים פנימה כדי לייסר במבטיהם את היושבים אצל השולחנות.
דליה כבר ביקשה חשבון ושילמה ואף השאירה תשר וכבר קמה מהכיסא והתכוונה ללכת, אלא שאז נפלו עיניה על אחד מעיתוני סוף השבוע שהיה מושלך על השולחן הסמוך ונשימתה נעתקה. יואל - הגבר שאהבה ואהבה שוב, ושוב, ועדיין - הביט בה מתוך תמונת השער של המוסף המרכזי, כמו רק מחכה שתבחין בו. התיק שהיה תלוי על שקע מרפקהּ החליק אל הרצפה כשגרפה אליה את המוסף בפיק ידיים ולב, וחזרה לשבת.
המלצר החדש - דליה לא נתקלה בו עד עתה - כתום בלורית ובעל זקן עבות, שניהם מסורקים למשעי, משוחים בחומר סיכה כלשהו, השתעל. כלומר, רמז לה בכחכוח עצבני שתואיל לפנות את השולחן. אלא שדליה לא יכלה לזוז. היא בהתה בתמונת השער, ואצבעותיה ליטשו את הכתוב. ״תרצי עוד משהו?״ שאל המלצר והיא העיפה בו מבט ריק, שקרקשה בו מחשבה אחת - הבחור נראה כאילו יצא מציור הדיוקן העצמי של ואן גוך - ורָפסה באפס קול, ״כן.״ אולי כי מיד כאב לה היואל בגרון. המלצר חיכה זמן-מה. ״אז מה תרצי?״ שאל, וחזר על השאלה פעם נוספת, ועוד פעם, עד שנכנע, ״טוב, אני אחזור אחר כך.״ וכשלא הגיבה גם לאיום הזה הפטיר, ״למה לא? קחי ת'זמן.״
בתצלום נראה יואל עומד על רקע ארונות הספרים במסדרון ביתו, לבוש בחולצת כפתורים שהיא עצמה קנתה לו פעם בניו יורק. כותרת הכתבה, באותיות צהובות ובולטות: ״יואל פוגלמן, אלוהים והמלחמה הבאה״ מילאה את פלג הדף העליון. כף ידו המוכרת להכאיב - פחוסה ורחבה, פלומת שיער משחירה את המפרקים - מעכה קלות את שִׁדרת ספרו החדש, מלחמת אלוהים השלישית, שהוצב בחזית המדף האמצעי. לבה הלם כלאחר מאמץ. געגועיה ניתכו על הדף.
כותרת המשנה, לצד אִזכורים לכתבות נוספות שהופיעו בגיליון, הורכבה מאותיות קטנות בהרבה שהסתכסכו ונדבקו זו לזו וקשה היה לה לחברן לכדי מילים ומשפט אחד רציף, אבל היה לה ברור כי סוף-סוף ראה אור הכרך השלישי בסדרת המחקר ההיסטורית-תיאולוגית שלו, ספר שעל כתיבתו עמל שנים ארוכות, כשעוד היו יחד.
עלעול קדחתני בדפי העיתון הביאהּ לריאיון, שהופיע בכפולה המרכזית של המוסף. ״ריאיון נדיר עם ההיסטוריון יואל פוגלמן״ נכתב מעל תצלום נוסף שלו, יושב על הספה הזוגית בסלון ביתו. מרפקו נח על המסעד, אמתו מונפת מעלה, כמי שנכון להישבע בהן צדק.
הריאיון התפרש על פני ארבעה עמודים וכלל גם כמה צילומי קלסתר של היסטוריונים ותיאורטיקנים עמיתים, שותפים לדרך, לצד כריכות ספריו הקודמים. בשולי הכתבה, בתוך מסגרת מלבנית ורודה, הופיעו דברי הלל של בכירי ההיסטוריונים בעולם, כמו גם ציטוטים מדברים שאמר הנציג העליון של האיחוד האירופי לענייני חוץ וביטחון ושר החוץ היפני, שקראו את ספריו הקודמים והתפעלו מהם.
צפוי ככל שזה היה - אחרי ככלות הכול, הספר היה אמור לצאת מזמן - היתה דליה מופתעת לחלוטין ואל לבה התפרצו זיכרונות יואל וכאבי יואל וגעש געגועים אליו. היא חשה שנתפסה לא מוכנה. כמו בַּלֵּדָה האחת, האיומה, שחוותה.
היא שבה להביט בתצלום השער, אוחזת בכנף הדף בכוח עד שכמעט נקרע. יואל נראה לה חי ונושם וקשוב, מסתכל עליה, מבקש לומר לה דבר-מה, דבר-מה חשוב. ״יואל -״ לחשה והשתתקה. בתוך כך שמה לב שהיא נושכת את גב כף ידה בשיניה, כפי שנהגה לעשות כנערה מתבגרת, ונגמלה מזה, הרבה בזכות יואל. ״די כבר עם זה,״ היה גוער בה בכל פעם שהיה תופס אותה על חם, ואז מוחה באצבעותיו את הסימן שהאדים על כף ידה.
ארונות הספרים ברקע, אלה שניצבו לאורך שדרת המסדרון, בין חדר הרחצה לחדר השינה - היו זכורים לה היטב, ונראו לה גם הם אמיתיים ומוחשיים, הושט היד ושלוף מהם ספר.
תמיד, בתוך או בשוך מעגלי המין, בהפוגות שבין לבין, היה מי מהם, זה שקם להישטף או זה שניגש למצוא את המצית או זה שהתנדב להביא כוס מים - מרוב נשיקות ומציצות היה הגרון מתייבש - נעצר ומשתהה מול מדפי הספרים האלה, שולף ספר, לפעמים שניים, מעלעל, בוחן אותו ברפרוף, רק כדי להיזכר, ושב עם הספר אל החדר. על המיטה הם היו פותחים את הספר בצוותא, חונים בעמוד אקראי, צדים איזו פסקה חכמה או שיר קצר שלקח את לבם - דליה קראה לזה ״זמן מתן תורה״ - ומקריאים אותו זה לזה, בקול. לפעמים היו מדברים על מה שקראו, לפעמים התווכחו, בקטנה, אם היו להם חילוקי דעות. טעמם הספרותי היה דומה בדרך כלל. אם לא אהבו, היו מניחים את הספר בצד. אם אהבו, היו קוראים ממנו עוד, באלם, בלב או בקול, ממוללים את המילים על הלשון, מתפעלים מצימוד כזה או אחר, משבחים דימוי מקורי, ואז, אחרי משב המילים הזה, היו שבים ומתמסרים להנאות הגוף ולתשוקות הבשר, ממשיכים מהמקום שבו הפסיקו.
פעמים רבות היה יואל מבקש ממנה לקרוא מספריה או מפנקסיה ומחברותיה - היו לה אין-ספור כאלה, בכל מקום - והיא היתה מקריאה לו שירים חדשים או ישנים או מכתבים שכתבה לאביה או לדן. יואל אהב את כתיבתה, אם כי לרוב היה מגיב באיפוק האופייני לו. הוא לא היה מאלה שמרבים להתלהב. ״את טובה,״ היה אומר בקולו המדוד, או ״את יודעת לכתוב.״ המחמאות ממנו נעמו לדליה מכל הביקורות ושבחי הקוראים כולם.
כשנה לפני שנפרדו התחיל יואל לכתוב שירים ופרגמנטים קצרים, פואטיים, בהבלחות, מפעם לפעם. השירים היו מעט בוסריים לטעמה, אבל החזיקו כנות שהפעימה אותה, כנות משוחררת ומשחררת, אפילו מרפאת באיזה אופן, שהעצימה את אהבתה אליו, אהבה שגם ככה לא סבלה מחסרון לב בלשון המעטה.
כך או כך, תמיד היה אצלם המין כרוך במילים, והמילים כרוכות במין, תרתי משמע, מין ערבוביה נהדרת של יצר ויצירה, התחוללות זוגית, תנועה דיאדית, עמוקה, הוויה ערה של אש ומים, שילוב של תנטוס וארוס במובנם הגשמי והשמימי ביותר, גוף ונפש, רוח וגוף, שילוב שהפך להרגל ששניהם דבקו בו ולא הרפו ממנו ולא ויתרו עליו גם בערוב יחסיהם.
פעם, אחרי שלא התראו במשך שבועיים בעקבות נסיעה שלה לחו״ל, שבה אל יואל היישר משדה התעופה להוטה ונפיצה כמו זיקוק. הוא קיבל את פניה בחום, אבל במקום שייכנסו למיטה ולא יֵצאו ממנה, כפי שקיוותה ורצתה, התיישב בסלון והתחיל לספר לה על אודות איזו תובנה או מסקנה ״בלתי-רגילה״ שהגיע אליה. היא כבר לא זוכרת מה זה היה בדיוק, אבל הסערה והרִגשה כבשו את קולו והוא דיבר ודיבר ללא לאות, עניין בלתי-אופייני לו, יש לומר. יואל נהג במילים בחסכנות קיצונית. לה, על כל פנים, נשמעו באותו רגע הפרטים ארכאיים, ארכניים וטרחניים ורגילים לחלוטין. יואל לא זיהה את קוצר רוחה ואת אורך חרמנותה ועוד הוסיף חטא על פשע וקם אל המחשב כדי להראות לה איזה סרטון שמצא ביוטיוב והיה איכשהו קשור לאותה תגלית. שניהם לא ישכחו איך כיבתה לו את המחשב אחרי פחות מדקה והפשיטה אותו ומשכה אותו אל הספה ואנסה אותו, לקול מחאתו השוחקת. כמה שבועות אחר כך היה תורו להיות חם ודלוק ודליה החזירה לו באותו מטבע כששלפה את אחד מכרכי ה״אודיסיאה״, היצירה האפית הקדומה, העצומה, שעם כל חיבתה לשירה, מעולם לא צלחה, והכריזה, ״טוב, הגיע הזמן להשלים את החור הזה בהשכלה,״ והחלה לקרוא מן הספר בקול ובפאתוס, בהשתהות מכוונת, כאילו הספר לא משמים ומפוהק גם ככה. במשך דקות ארוכות המשיכה בשלה, מתעלמת מאצבעותיו המפלרטטות בין ירכיה ומרמזיו הבולטים, תרתי משמע, ועצרה את שטף הקריאה רק כשהתחנן שתניח את הספר בצד והוסיף שבועת עולם על אודות חשיבותם העליונה והבלעדית של החורים והנקבים בגופה.
מאז, בכל פעם שרצתה ממנו מין ולא ברור היה לה מה מצבו, אם יש לו חשק או אין לו חשק או מה, היתה שואלת אותו, ״אז אתה בעניין של האודיסיאה עכשיו?״ והוא היה משיב ב״לא-לא, חס וחלילה,״ או ב״כן, לכי תקראי קצת,״ ומחייך, ״את חייבת את זה לעצמך.״
יותר מכול התגעגעה דליה לרגעי המין והמילים האלה וניסתה לשחזרם בחברת גברים אחרים שפגשה, בהצלחה מבוטלת, יש לומר. בינה לבין עצמה חשבה שזו הסיבה שלא הצליחה להיפרד מיואל אף פעם. נתן, מי שהיה בעלה לזמן קצר, אמר לה לפני שהתגרשו, ״את לא צריכה בן זוג. את צריכה את יואל.״ עוד אמר, פגוע, ״אני לא יואל, כמו שבטח שמת לב.״
בְּרֵאשִׁית הָיְתָה אַהֲבָה, וְיָדַעְנוּ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ רָאִינוּ מִבַּעַד לַמִּטָּה. וְהַלֵּב הָיָה תֹּהוּ וָבֹהוּ, וְהַנֶּפֶשׁ חַיָּה. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשִׂינוּ. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי חֹשֶׁךְ, וְהַגּוּף זָכָר וּנְקֵבָה.
