המתנה
יש מי שממציאים את השקרים ויש מי שמאמינים להם
בעולם אידיאלי היה ג'רי פורש את הכנפיים שלו ועף משם. מאז שהוא זוכר את עצמו הוא הרגיש אותן והרגיש שהן תפורות לעמוד השדרה מתחת לעור, ושיום אחד הן ישתחררו. בטח. בטוח. גם את מחברת השורות הלחוצה בכיסו השמאלי הוא מרגיש מאז שהוא זוכר את עצמו, מגולגלת, מהודקת בחוט שפגט. לעתים הוא חולם על הדמויות שמהלכות בין השורות, כלואות בחושך של הכיס. חושש שהן ילכו לאיבוד. וחושש שהדמויות שעוד רוצות להיכנס, יתעו בדרך...
אבל עכשיו, כשהוא עומד בחדר השינה של האיש המבוגר, הוא חש שלא רק העור כולא את הכנפיים, אלא שהן מהודקות גם באיזה חוט שמעוות את כל גופו, כאילו שהוא אחת הדמויות המגולגלות בין שורות המחברת.
מבטו של ג'רי משתהה על השתקפותו במראה המוארכת שתלויה בצד הפנימי של דלת ארון הבגדים, "הסתכלתי על עצמי במראה הרבה זמן היום. כבר כמה ימים שלא הסתכלתי על עצמי במראה, אולי שבועיים," הוא אומר, תוהה אם האיש המבוגר מבחין בעיוות של גופו.
האיש המבוגר מושך באף, הוא עומד שעון אל משקוף דלת חדר השינה, עוקב אחר תנועותיו של ג'רי. "אתה יכול לבוא מתי שמתחשק לך. אני לא נועל את הדלת."
"לא יודע," ג'רי מושך בכתפיו, "זה ילחיץ אותי."
הוא מביט לתוך עיניו של הנער הרזה הנשקף אליו מן הראי, כמו קו אפרפר שמשיב לו מבט, חושב: אני צריך להחליק אל תוכו ושדלת הארון תיסגר על שנינו.
"כן, כולם נתקלים כאן בכולם. אנסה לעבור לדירה הקיצונית," האיש מהרהר בקול, "הבאתי לך מתנה." הוא מתקרב אל ג'רי, מוציא מכיסו חבילה קטנה עטופה בנייר מחברת־שורות, קשורה בחוט שפגט.
"כן." ג'רי לוקח את המתנה.
"מה כן? לא מתחשק לך לפתוח?"
"זה מלחיץ אותי."
"מה?"
"שכולם נתקלים בכולם. שייתקלו בי כשאני נכנס אליך." ג'רי מעביר את המתנה מיד ליד, אצבעותיו ממששות את הנייר כמחפשות את דמותו שלו בין השורות.
"לאף אחד לא באמת אכפת. רק נדמה לך. חוצמזה, מותר לך לבוא אלי, לא? ענייני עבודה. זה מה שתגיד למי שישאל."
"כן." ג'רי מסתכל החוצה מבעד לחלון. איש ואישה חולפים. צחוק קצר מתגלגל פנימה לחדר: "אמרתי לך."
חמש שניות חולפות כמהלומות כבדות של תוף בס, שניהם אינם זזים. "כנפיים, כנפיים, היפתחו!" ג'רי לוחש.
האיש מתקרב אליו ממש. ממש שולח את ידו, ממש, כמו מבלי משים, פורם לג'רי את כפתורי המכנסיים. ג'רי כאילו עסוק, מנסה להתיר את הקשר של חוט השפגט.
"תקרע כבר את העטיפה," האיש אומר בטון קצת מעוצבן.
כף היד שלו חמה. רותחת. שורפת.
ג'רי עוצם את עיניו. כמה זמן חולף? איזה אסון מתרחש בעולם? מה משתבש בסדרי הטבע ומחולל את השרפה?
"לא עומד לך," האיש אומר.
ג'רי מושך בכתפיו.
"אל תפחד."
"אני לא פוחד. אני לא פוחד ממך."
דלת הארון נעה וכל תמונת החדר מיטלטלת כאילו יש רעידת אדמה. רק היד של האיש יציבה. היא לופתת את הזין של ג'רי עד כדי כאב. תיזהר, ג'רי כמעט לוחש, יש לי כנפיים, תכף הן ייפתחו ואעוף, ג'רי כמעט אומר. אבל האיש לא נזהר. או שככה זה בהתחלה, באכזריות, בלי שום ויתורים.
"אתה נראה נהדר," האיש המבוגר מחפש את עיניו של ג'רי. לרגע הוא לוכד אותן כמתעקש לחשוף את ההונאה. ג'רי משפיל מבט, עיניו נעצרות על התפיחה במכנסיו של האיש. יש לו גדול.
מה אני עושה? מה הוא רוצה שאעשה? מה אני צריך לעשות?
"מה בדיוק אתה רוצה?"
שישים סנטימטרים מפרידים בין קצה המיטה למראה שבדלת הארון, הם ארבעה. ג'רי מסתכל בהם, בעיני רוחו הוא רואה אותם מתאבקים. לחיים ולמוות: הידיים שלהם נכרכות בכוח סביב הגופים, אין ויתורים — מפילים. קמים. דוחפים. נמשכים.
רעידת האדמה מתחילה, המראה נסדקת, ג'רי אחד נופל לתוך הסדק. עכשיו הם רק שלושה.
אתם שלושתכם, אתם היחידים שאוהבים אותי, חולפת מחשבה בראשו של ג'רי.
התחת המנומש הגדול בוהק במראה. התחת מהבהב אליו: קו נקודה, קו קו, נקודה. ג'רי הוא אלוף במורס. הוא עוקב אחר ההבהוב, מנסה לפענח את המסר, כאילו הוא כבר מצוי אצלו בפנים. המסר הכלוא מבהיל קצת, מבלבל. התחת של האיש ההפך משל מלך, עם פצעים קטנים וכל זה.
ג'רי עוקב אחר מסר אחֵר: "בוא אלי, מהר, כאן קרוב. תחזיק אותו. ככה. הפה שלך. ככה בדיוק. תעשה את זה כמו שצריך. אל תמהר." גופו של האיש מסתיר את ההבהובים שבמראה ונדמה לג'רי שחשוך פתאום. עלטה. עיניו פעורות, אבל העולם בעלטה והוא קצת נחנק. חושב: אני תקוע בין ההריסות של רעידת האדמה. הוא מנסה לקחת אוויר, מרגיש שעיניו יוצאות מחוריהן.
"לאט, לאט. אני מת על זה. מת על זה. אתה עושה את זה נהדר. לא, לא, לא! אל תסתכל, לא עכשיו, לא עכשיו. מה אתה עושה?"
ג'רי שואף אוויר, נועץ מבט במראה, מנסה לקלוט עוד הבהובים. האיש המבוגר שולח יד לאחור וטורק את דלת הארון: "אחר כך. אחר כך. אל תפסיק. עד הסוף. ככה. כן. ככה. אחר כך אני אעשה לך ואתה תסתכל על עצמך. ועלינו. ארבעתנו."
עם כל שאיפת אוויר, עם כל דקה שעוברת, ג'רי מנסה לברר את האמת שבתוכו, אבל האמת מתכווצת, או מוסתרת בתוך המראה, וג'רי מבקש מהדלת שתיפתח. הוא סופר: אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. שמונה... חם. חם לו מדי בפה. במצח. הזיעה נוטפת מפניו.
"אתה מטריף אותי. הלשון שלך. אני חי. לאט, לאט."
ג'רי שולח יד בתנועה חדה ומצליח לפתוח את דלת הארון.
"לא, לא, לא! אל תסתכל, לא עכשיו. מה אתה עושה?"
"מסתכל על שלושתכם," ג'רי אומר ושואף אוויר.
כבר קרה לו שהיה קבור מתחת להריסות של רעידת אדמה ואז הרגיש מין כזה קדימה־קדימה־קדימה. גם עכשיו הוא מרגיש את ההרגשה הזו, היא זורמת כמו איזו תוכנית לידיים ולרגליים שלו שאולי מתישהו הוא תופס את האיש, דוחף אותו, מפיל על המיטה. הוא מוציא קופסת גפרורים, מצית אחד ומקרב אל הכיסוי הירקרק שלה, ואיך שהאש תופסת הוא זוקר אצבע ומניח על שפתיו כאילו הוא אומר: הס!
"תגיד את הקסם!" ג'רי לוחש, מרים ראש ומסתכל באיש מלמטה למעלה, הבטן שלו זורחת, כל שערה על זרועותיו זורחת. איזו מהומה רעידת האדמה הזו. האיש מתפתל, מצמיד את ראשו של ג'רי לבטנו כמו אומר: תבקש מהבטן שלי. תבקש מה שאתה רוצה!
ג'רי מרגיש שצריך הרים של כוח כדי לצאת מההריסות וללכת. הוא חושב: רעידת האדמה קרתה לפני הרבה שנים. ג'רי הולך בשביל שעובר מאחורי הדירה של האיש המבוגר, אור שם בחלון. הוא חושב: מעולם לא היתה רעידת אדמה. החיים הם פשוט כאלה, שבורים. האיש קורא אליו מבעד החלון: "היי, שכחת את המתנה שלך!"
ג'רי מזדקף, מתוך הכרה גופנית כמו של חיה רדומה או פצועה, ומתוך אותו אינסטינקט הוא פורש את המחברת. רוח משוגעת נושבת ומעוצמת השיגעון דמויות נכנסות ויוצאות מבין השורות ונדמה לו שהוא נישא על גביהן כמו נילס הולגרסן על גבו של אווז בר. השדות נראים מן הגובה כמשבצות קלאס והבתים זעירים. הוא חושב על נילס ששמע את שפתם של אווזי הבר, שיש בה רק שתי מילים: אחת שמקבילה פחות או יותר למה שמכנים שמים והשנייה לכל שאר הדברים.
.jpg)
