אני עושה את דרכי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אני עושה את דרכי
3.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: מיכל בן נפתלי
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2015
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 45 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 45 דק'

מיכל בן-נפתלי

מיכל בן-נפתלי (נולדה ב-1963) היא סופרת, מסאית, מתרגמת ועורכת ישראלית, זוכת פרס ספיר לשנת 2016.

התגוררה בפריז בשנים 1999–2004. שימשה כמרצה לאורך השנים בקמרה אובסקורה, עלמא, האוניברסיטה העברית, המדרשה לאמנויות. מלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. היא חברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו.

בין השנים 2006–2014 ערכה את סדרת הספרים "הצרפתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד,

היא פרסמה מאמרים רבים, תרגמה, בין היתר, מכתבי ז'אק דרידה, מוריס בלאנשו וז'וליה קריסטבה, חיברה מבואות ואחריות דבר לספרים מתורגמים, קטלוגים ומסות על אמנות על מיכל היימן, מיכל נאמן, טל שוחט, גדעון גכטמן, איה בן רון, בן בז'רנו ואחרים.

בשנת 2014 ערכה סדרה חדשה בהוצאת רסלינג בשם "בדיעבד", סדרה לאסתטיקה עברית.

המסה "על הצער" פרי עטה היא זוכת פרס המסה הטובה של עיתון "הארץ" (2008). בן נפתלי היא זוכת פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת תשע"ז. ספרה "המורה" זיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2016.

ב-2019 הוענק לה תואר אביר מסדר האמנויות והספרות מטעם ממשלת צרפת ופרס ויצו האיטלקי על ספרה "המורה".

מיכל בן-נפתלי מתגוררת לסירוגין בתל אביב ובחיפה. 

מספריה:
כרוניקה של פרידה : על אהבתה הנכזבת של הדקונסטרוקציה, תל אביב : רסלינג, 2000.
הביקור של חנה ארנדט, עורכת מלווה לספר זה: שרון אס; ירושלים : מכון ון ליר, הקיבוץ המאוחד, תשס"ו 2006.
ספר, ילדות : נובלה; תל אביב : רסלינג, ושתי, 2006.
על הפרישות : ארבע מסות, תל אביב : רסלינג, ושתי, 2009.
רוח, עורכת הספר: דנה אולמרט; תל אביב : אחוזת בית, תשע"ב 2012.
המורה, עורך הספר: עודד וולקשטיין (כתר, 2015)
המלנכוליה של אברהם , רסלינג, 2016
בגד מאש, (כתר, 2019)
לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, (כרמל, 2019)
הקבוצה (כתר, 2021)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2w4uk724

תקציר

"במישור החברתי והביוגרפי אני למעשה אדם ממין נקבה, ממוצא בולגרי, בעלת נתינות צרפתית; ארץ הבחירה שלי – אמריקה, ובעבודתי אני עוסקת בסמיולוגיה, בפסיכואנליזה, בפילוסופיה, בספרות: תחומים הכרוכים בהשלכות פוליטיות ואתיות". במלים אלה מבקשת ז'וליה קריסטבה להציג את תעודת הזהות שלה ולפרוש את מנעד פעילויותיה האינטלקטואליות משנות ה-70 עד לימינו אנו. בראיון זה, שנערך בשנת 2006 לרגל בואה לארץ לחגוג את צאת ספרה "סיפורי אהבה", מדברת קריסטבה, בין השאר, על כתיבתה הפסיכואנליטית, על עיסוקה בפרקטיקה ובאידיאה של האמהוּת, על מושג "המרד האינטימי" שלה, על ההבחנה בין דת וקדושה בהקשר הפסיכואנליטי ועל שאלת הרלבנטיות של המבנה האדיפלי לגרעין המשפחה בן-זמננו.
 
"אני סבורה שאין לנו גרסאות אחרות של חירות זולת לומר שהדרך פתוחה. אלמלא כן, אנחנו שרויים במעין דטרמיניזם ביולוגי או דטרמיניזם של זיכרון, וזהו מעין מחנה ריכוז של העבר הרובץ עלינו. העבר הוא מרכיב אחד אך בר-התמרה. זו עודנה שאיפה. אני סבורה שיש לשמרה לבל נהיה אסירים של מועקות".
 
תרגום מצרפתית: מיכל בן-נפתלי

פרק ראשון

ז'וליה קריסטבה, פסיכואנליטיקאית, הוגה וסופרת, ביקרה בישראל בסוף ינואר 2006 לרגל צאת ספרה סיפורי אהבה,1 והרצתה באוניברסיטת תל אביב ובמכון ון ליר. קריסטבה גיבשה, משנות ה-70 ואילך, סגנון כתיבה ייחודי המצוי על התפר שבין פסיכואנליזה לאסתטיקה. הניסיונות הגבוליים המאפיינים את שני התחומים הללו אפשרו לה לאבחן פתולוגיות אינדיווידואליות וקולקטיביות, מצד אחד, ולעמוד על האפשרות לחולל תמורה אישית ופוליטית, מצד אחר. הראיון עמה, שהתקיים ב-25 בינואר 2006, משרטט דיוקן עשיר של אינטלקטואלית בעלת מחויבות כפולה הן לחדר הטיפולי והן למרחב הפוליטי.2
 
מיכל בן־נפתלי: חנה ארנדט התקשתה להגדיר את עצמה. בראיון הנודע שערכה עם גינתר גאוס ב-31964 היא הדגישה שאינה פילוסופית, ואפילו פילוסופית פוליטית אינה. במסה שכתבה ארנדט על ולטר בנימין, שחלקים ממנה מהווים השלכות של דיוקנה שלה, יכלה למרב לתארו על דרך השלילה, כמי שאינו ניתן לסיווג במונחים שגורים כגון "פילוסוף", "משורר", "סופר" וכו'.4 כמדומני שאת בחרת לתאר את עצמך על דרך החיוב, כשהתיאור ההולם אותך ביותר הוא "אינטלקטואלית". למה הכוונה? האם יש אמנם לטעמך משקל סגולי להגדרות הללו? האם העובדה שאת אינטלקטואלית־אשה, פסיכואנליטיקאית־אשה וכו' משנה לדידך את התוכן של כל הגדרה, של כל סיווג באופן משמעותי?
 
ז'וליה קריסטבה: אני מסכימה עם הגדרתך. יש לי נטייה להגדיר את עצמי כמו אחת מן הדמויות שלי הנקראת סטפאני דֶלָקוּר, הגיבורה הראשית ברומן שכתבתי, רצח בביזנטיון.5 היא אומרת: אני עושה את דרכי (je me voyage). קשה מאוד לתרגם את הביטוי, באנגלית ניתן לומר I travel myself - בגרסא לאנגלית הם תרגמו זאת על ידי "אני אשת מסעות" - אולי מוטב כך, איני יודעת. מה שברצוני לומר כדי להשיב על שאלתך הוא, שבמישור החברתי והביוגרפי אני למעשה אדם ממין נקבה, ממוצא בולגרי, בעלת נתינות צרפתית, ארץ הבחירה שלי - אמריקה, ובעבודתי אני עוסקת בסמיולוגיה, בפסיכואנליזה, בפילוסופיה, בספרות: תחומים הכרוכים בהשלכות פוליטיות ואתיות. אני סבורה, אכן, שניתן להגדיר על דרך החיוב את הפוליפוניות הזאת על ידי המונח "אינטלקטואלית", אם מבינים אותו במשמעות שהעניקה לו הנאורות הצרפתית. המונח הזה עלול להיות לעוס, לא כל שכן מלת גנאי, כאשר אנשים מסוימים כיום חושבים על האינטלקטואל המופשט מדי, זה שלא מבינים ממנו דבר, האינטלקטואל כמי שאינו דורך על הקרקע, אבוד בשמים ובאידיאות; הוא עלול להיות מלת גנאי אם מדברים על האינטלקטואל של המדיה, שיש לו תמיד משהו לומר, והטועה בדרך כלל... אולם, אני סבורה שאם חושבים על דידרו, רוסו או וולטר, אם חושבים על האנציקלופדיסטים שהיו אנשים שעיבדו אידיאות אך גם הוגים הכרוכים בלשון, מאחר שהם יצרו רומנים וסיפורים, ובד־בבד אישים המעורבים במאבק הגדול כנגד העריצות ולמען זכויות האדם - ניתן למצוא דיוקן נוסח־פיקאסו של האינטלקטואל, של אותו חיזיון רב־משמעי שיש לי ביחס לייעוד שלי בתוך האידיאל. מובן שאיני מצליחה להלום את האידיאל הזה, אבל זה מה שהייתי מבקשת להיות.

מיכל בן-נפתלי

מיכל בן-נפתלי (נולדה ב-1963) היא סופרת, מסאית, מתרגמת ועורכת ישראלית, זוכת פרס ספיר לשנת 2016.

התגוררה בפריז בשנים 1999–2004. שימשה כמרצה לאורך השנים בקמרה אובסקורה, עלמא, האוניברסיטה העברית, המדרשה לאמנויות. מלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. היא חברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו.

בין השנים 2006–2014 ערכה את סדרת הספרים "הצרפתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד,

היא פרסמה מאמרים רבים, תרגמה, בין היתר, מכתבי ז'אק דרידה, מוריס בלאנשו וז'וליה קריסטבה, חיברה מבואות ואחריות דבר לספרים מתורגמים, קטלוגים ומסות על אמנות על מיכל היימן, מיכל נאמן, טל שוחט, גדעון גכטמן, איה בן רון, בן בז'רנו ואחרים.

בשנת 2014 ערכה סדרה חדשה בהוצאת רסלינג בשם "בדיעבד", סדרה לאסתטיקה עברית.

המסה "על הצער" פרי עטה היא זוכת פרס המסה הטובה של עיתון "הארץ" (2008). בן נפתלי היא זוכת פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת תשע"ז. ספרה "המורה" זיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2016.

ב-2019 הוענק לה תואר אביר מסדר האמנויות והספרות מטעם ממשלת צרפת ופרס ויצו האיטלקי על ספרה "המורה".

מיכל בן-נפתלי מתגוררת לסירוגין בתל אביב ובחיפה. 

מספריה:
כרוניקה של פרידה : על אהבתה הנכזבת של הדקונסטרוקציה, תל אביב : רסלינג, 2000.
הביקור של חנה ארנדט, עורכת מלווה לספר זה: שרון אס; ירושלים : מכון ון ליר, הקיבוץ המאוחד, תשס"ו 2006.
ספר, ילדות : נובלה; תל אביב : רסלינג, ושתי, 2006.
על הפרישות : ארבע מסות, תל אביב : רסלינג, ושתי, 2009.
רוח, עורכת הספר: דנה אולמרט; תל אביב : אחוזת בית, תשע"ב 2012.
המורה, עורך הספר: עודד וולקשטיין (כתר, 2015)
המלנכוליה של אברהם , רסלינג, 2016
בגד מאש, (כתר, 2019)
לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, (כרמל, 2019)
הקבוצה (כתר, 2021)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2w4uk724

עוד על הספר

  • תרגום: מיכל בן נפתלי
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2015
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 45 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 45 דק'
אני עושה את דרכי ז'וליה קריסטבה, מיכל בן-נפתלי, מירי רוזמרין
ז'וליה קריסטבה, פסיכואנליטיקאית, הוגה וסופרת, ביקרה בישראל בסוף ינואר 2006 לרגל צאת ספרה סיפורי אהבה,1 והרצתה באוניברסיטת תל אביב ובמכון ון ליר. קריסטבה גיבשה, משנות ה-70 ואילך, סגנון כתיבה ייחודי המצוי על התפר שבין פסיכואנליזה לאסתטיקה. הניסיונות הגבוליים המאפיינים את שני התחומים הללו אפשרו לה לאבחן פתולוגיות אינדיווידואליות וקולקטיביות, מצד אחד, ולעמוד על האפשרות לחולל תמורה אישית ופוליטית, מצד אחר. הראיון עמה, שהתקיים ב-25 בינואר 2006, משרטט דיוקן עשיר של אינטלקטואלית בעלת מחויבות כפולה הן לחדר הטיפולי והן למרחב הפוליטי.2
 
מיכל בן־נפתלי: חנה ארנדט התקשתה להגדיר את עצמה. בראיון הנודע שערכה עם גינתר גאוס ב-31964 היא הדגישה שאינה פילוסופית, ואפילו פילוסופית פוליטית אינה. במסה שכתבה ארנדט על ולטר בנימין, שחלקים ממנה מהווים השלכות של דיוקנה שלה, יכלה למרב לתארו על דרך השלילה, כמי שאינו ניתן לסיווג במונחים שגורים כגון "פילוסוף", "משורר", "סופר" וכו'.4 כמדומני שאת בחרת לתאר את עצמך על דרך החיוב, כשהתיאור ההולם אותך ביותר הוא "אינטלקטואלית". למה הכוונה? האם יש אמנם לטעמך משקל סגולי להגדרות הללו? האם העובדה שאת אינטלקטואלית־אשה, פסיכואנליטיקאית־אשה וכו' משנה לדידך את התוכן של כל הגדרה, של כל סיווג באופן משמעותי?
 
ז'וליה קריסטבה: אני מסכימה עם הגדרתך. יש לי נטייה להגדיר את עצמי כמו אחת מן הדמויות שלי הנקראת סטפאני דֶלָקוּר, הגיבורה הראשית ברומן שכתבתי, רצח בביזנטיון.5 היא אומרת: אני עושה את דרכי (je me voyage). קשה מאוד לתרגם את הביטוי, באנגלית ניתן לומר I travel myself - בגרסא לאנגלית הם תרגמו זאת על ידי "אני אשת מסעות" - אולי מוטב כך, איני יודעת. מה שברצוני לומר כדי להשיב על שאלתך הוא, שבמישור החברתי והביוגרפי אני למעשה אדם ממין נקבה, ממוצא בולגרי, בעלת נתינות צרפתית, ארץ הבחירה שלי - אמריקה, ובעבודתי אני עוסקת בסמיולוגיה, בפסיכואנליזה, בפילוסופיה, בספרות: תחומים הכרוכים בהשלכות פוליטיות ואתיות. אני סבורה, אכן, שניתן להגדיר על דרך החיוב את הפוליפוניות הזאת על ידי המונח "אינטלקטואלית", אם מבינים אותו במשמעות שהעניקה לו הנאורות הצרפתית. המונח הזה עלול להיות לעוס, לא כל שכן מלת גנאי, כאשר אנשים מסוימים כיום חושבים על האינטלקטואל המופשט מדי, זה שלא מבינים ממנו דבר, האינטלקטואל כמי שאינו דורך על הקרקע, אבוד בשמים ובאידיאות; הוא עלול להיות מלת גנאי אם מדברים על האינטלקטואל של המדיה, שיש לו תמיד משהו לומר, והטועה בדרך כלל... אולם, אני סבורה שאם חושבים על דידרו, רוסו או וולטר, אם חושבים על האנציקלופדיסטים שהיו אנשים שעיבדו אידיאות אך גם הוגים הכרוכים בלשון, מאחר שהם יצרו רומנים וסיפורים, ובד־בבד אישים המעורבים במאבק הגדול כנגד העריצות ולמען זכויות האדם - ניתן למצוא דיוקן נוסח־פיקאסו של האינטלקטואל, של אותו חיזיון רב־משמעי שיש לי ביחס לייעוד שלי בתוך האידיאל. מובן שאיני מצליחה להלום את האידיאל הזה, אבל זה מה שהייתי מבקשת להיות.