שהשׂמחה במעונו
הם יש להם אך חפץ אחד, משׂאת נפש אחת – הם שואלים עולם הזה!
תן להם טעם חיים! תן להם חדוָה! שׂמחה הם מבקשים!
ואני אומר לכם: שהשׂמחה במעונו…
אין שׂמחה אלא מזיו השכינה; אין שׂמחה אלא שׂמחת צדיקים, שׂמחת תורה, מצווֹת ומעשׂים טובים.
מקור החיים הוא מקור השׂמחה!
הגוף אינו שׂמחה, לפי שהוא אובד וכלה, ומת משעה לשעה, מרגע לרגע; אָבֵל הוא, מלא צער ויסורין… שׂמֵחה אך הנשמה, בשעה שהיא מנצחת את הגוף, בשעה שיגברו החיים על המות, הקיים על האובד, כי אין שׂמחה אלא שׂמחת הנצחון…
ועל כן העולם הזה, בלי מצווֹת ומעשׂים טובים, ובלי אור תורה, מעוטף הוא בצער; והעצבון רובץ עליו כעב הענן…
כי, כל שאינו צרוּר בצרור החיים, כל שנשמתו אינה רוחצת באור זרוע לצדיק, כל שאינו נהנה מזיו השכינה – אין לו שׂמחה…
וזה הוא סוד תרומות ומעשׂרות, הפרשת חלה, סעודות לאביונים, הכנסת-אורחים, זמירות ותשבחות…
כל זה מעלה את המאכל והמשקה למדרגת מצוָה, – זה השולחן אשר לפני ה’, והשתיה כדת!
והא ראיה – אנחנו שותים והם שותים…
אצלם אין המשקה חפץ לרדת לתוך הלוע… מה לו ולצרה הזאת? והם בעצמם אינם חפצים לשתות את המשקה: לאיזה צורך? אלא מאי? היצר-הרע מצווה והם שותים… והם טועמים ומציגים את הכוס… ואחרי כל לגימה ולגימה הם מעוים את פניהם, כאילו טעמו מן המים המאוררים… ולא יפּלא – הנשמה סובלת מזה יסורים קשים, והיא מתכווצת בפנים והגוף מתכווץ מלבר ומתקמט כקלף…
אבל כשאנחנו שותים לשם מצוָה, בסעודת מצוָה, לזכרון בר-מינן, לסיום התורה, כשאנחנו מברכים על המשקה ומעלים את המשקה – המשקה משתוקק להשתות, והנפץ חפצה לשתות; ואנחנו שותים, שותים בשׂמחה…
הם מתפארים, שהם אוכלים בדרך-ארץ…
ואני יודע שאינם יכולים לאכול בלי דרך-ארץ! לפי שהם מסובים בלי שׂמחה, בלי ניצוץ של חדוָה ורעוּת… קודרים הם כשולי קדירה, כּכירה שלא ראתה ניצוץ אור; אין חדוָה, מפני שאין ידידוּת, מפני שאיש לא יוכל נשוֹא את פני רעהו… תועבה היא לאב ולבן לאכול מקערה אחת; שני אחים אינם מסתפקים בכלי-מלח אחד… מפרכסים זה את זה, משוֹחחים ומספּרים בנעימות, לפי שכן מצווה המנהג, אבל הם אינם חיים, וסעודתם – זבחי מתים …
שוטים! מלחמם לא פרסו לדל, לא הפרישו חלה, לא בירכו על הכוס, תורה אינם אומרים, זמירות אינם מזמרים, והם חפצים – לשׂמוח!
ואם, מבלי יכולת להשיב ריקם פני הגבאי שלהם, הם מביאים איזה אורח הביתה, מושיבים הם אותו אצל האמהות והשפחות בחדר-הבשוּל…
שם, אצל האמהות והשפחות, אולי יש שׂמחה; אבל אצלם – שעמוּם, כליון-הנפש…
אני שומע לפעמים את שיריכם…
את הלבנה אתם משבחים; יפה היא, ברה היא, תמה היא, וכו‘, וכו’… גם את הכוכבים והמזלות אתם מפארים… ועל הטבע אתם שׂמחים, על שׂדה ויער, נהרות ואגמים…
מה איכפת לי?… אויר זך הוא דבר שווה לכל נפש ורפואה שלימה לחולי הריאה… ומה שנוגע להטבע, גם אני נער הייתי, גם אני… ושׂמחתי עליה פעם אחת בשנה – קודם הושענא רבה…
עוד לא עלה עמוד השחר… השמים עין עופרת כהה להם… ענני בוקר וצלליהם רצים אנה ואנה… בפאת קדים דמדומים קלים, נגוהות מתאספים… ובין ערבים ישטוף הנחל, ישטוף ויפכה, ישטוף ויפכה… מרחוק: פּיק-פּיק! איזה עוף משונה מצפצף. טס, טס… יענה השני לעומתו… לאמר: דום, אל תפריע… הכל בכאן אומר שירה… והנחל מפכּה והומה בלאט, ואני הולך על שׂפת הנחל ומקצץ בערבות…
לא אשׂא דעי על הכוכבים והמזלות… הענין עמוק ומסובך, ומי יתַנה את תקפם ופעולתם… אבל הלבנה, – וכי אתם יודעים מאין היופי שלה, הנעימות שלה? אני אגלה לכם את מקורם. הוא קדוּש הלבנה… אנחנו משפיעים עליה. אנחנו שׂמחים לקראתה, מרקדים לקראתה, מברכים ומקדשים אותה, ועל כן יפה היא, ברה היא, קדושה היא…
לולא זה היתה הלבנה מכוערה, היתה דומה לכל היותר לקערת בדיל שבבית-החולים…
ואספר לכם מעשׂה, מעשׂה שהיה, מעשׂה בבן-מלך…
ובן-המלך היה נכא-רוח, שרתה עליו מרה שחורה… מעולם לא הוציא קול חדוָה מפיו, ועל פניו לא נראו אותות רצון… קודר הילך כל הימים… ונחלקו הרופאים. אלה אומרים שעיניו רעות, וכל מה שהן רואות – ירוק הוא, מאוס ונמאס הוא, וביקשו לו משקפים טובים ולא מצאו…
והללו אמרו, שבלי ספק שתה מים מבאר ובלע איזה שרץ טמא, ונטבע השרץ בנשמתו והבאיש אותה… וביקשו סגולות שונות להוציא את השרץ ולא הועילו…
ואחרים אמרו: כשוּף הוא; ונאספו אובות וידעונים וכל חכמי מזרח ומערב להכיר את הכשוּף, והעלו חרס בידם…
והמלך חפץ להציל את בנו – לשׂמחו, להצהילו.. והוא קונה לו כלי כסף וכלי זהב, כלי זכוכית ובדולח, וכלי בשׂמים שונים… מכל ארבע פנות העולם מביאים לבן-המלך כל מיני שׂכיות ודברים יקרים… וגן נטע לו המלך, וטירה בנה לו באמצע הגן… ומסלות הגן – עפרות זהב, ונחל של מים חיים מפכּה בתוך הגן, ועל הנחל צפות האוָזות הלבנות, והן צפות בהשקט ומנוחה, באחד מששים של שלוַת הצדיקים בגן-עדן – וללא הועיל! בן-המלך שרוי בצער, והוא אומר, שהכל שרוי בצער, שבעצבון יגדל העץ, שהעשׂבים והפרחים אבלים, שהמים אינם מפכּים, כי אם בוכים ומבכּים, והאוָזות הלבנות הן זכר לתכריכים… תפוחי זהב, רימונים, ענבים – הכול כאשר לכול באושים, הכול מר בטעמו ונמאס במראהו…
ואם קרה המקרה, והעיף בן-המלך את עינו, וראה את עצמו בראי או במים – היה צועק ונרתע לאחוריו באימה; “אני מת, קרא, ”ופני פני מת"…
ומי יודע מה היה בסוף הדבר לולא המקרה… ועל פי המקרה מילא בן-המלך לפתע פתאום את פיו צחוק, יצא במחול ויחבּק וינשק את המלך ואת כל בני ביתו.. ומה קרה? פעם אחת עבר צדיק על יד הגן.. הצדיק היה שליח מצוָה… הלך לסנדקאות, לפדיון שבויים או כיוצא בזה… אך חול הדרך היה כבד מאוד, והקב"ה הוציא חמה מנרתיקה, וייעף הצדיק… עוד מעט ויפול, רגע – ויתעלף… אך שלוחי מצוָה אינם נזוקין… מעץ הגן נשל תפוח ויפול לרגלי הצדיק… הצדיק הרימוֹ, בירך עליו וַיטעם ממנו…
פתאום וסר הצל החופף על הגן, פתאום ואור שׂמחה זרוע על פני כולו… ובן-המלך נרפא…
הוא אשר דבּרתי – שהשׂמחה במעונו…
