הרהורים על הגליוטינה

זמן-מה לפני מלחמת העולם הראשונה, באלג'יר, נידון למוות רוצח שביצע פשע מתועב במיוחד (הוא רצח משפחת איכרים על ילדיה). זה היה פועל חקלאי, שהרג במעין טירוף הדעת, אולם הוא הוסיף חטא על פשע ובזז את קורבנותיו. הפרשה הכתה גלים. רוב הבריות סברו, שעריפת ראשה של מפלצת מעין זו היא עונש קל מדי. סוּפר לי שגם אבי, שרצח הילדים העלה את חמתו במיוחד, סבר כמותם. מכל מקום, אחד הדברים המעטים הידועים לי עליו הוא, שלראשונה בחייו ביקש להיות נוכח בהוצאה להורג. הוא קם באישון לילה, שם פעמיו למקום ההוצאה להורג בקצה האחר של העיר והצטופף יחד עם ההמון הרב שהתקבץ שם. את מה שראו עיניו באותו בוקר לא סיפר לאיש. אמי רק מספרת שהוא חזר כרוח סערה, זעזוע על פניו, סירב לדבר, השתרע לרגע על המיטה ולפתע החל להקיא. זה עתה גילה את המציאות שהסתתרה מאחורי הסיסמאות הגדולות שסוככו עליה. במקום לחשוב על הילדים שנטבחו, שוב לא יכול היה לחשוב אלא על אותו הגוף המפרכס שזה עתה הטילוהו על קרש כדי לערוף את ראשו.

אין ספק שאַקט פולחני זה הוא מעשה מבעית מאין כמוהו אם הצליח לעורר את חמתו של איש פשוט וישר, ואם העונש, שהיה ראוי לחלוטין בעיניו, לא הצליח בסופו של דבר אלא להעלות בו קבס. אם כל מה שהעונש הכבד מכול מצליח לעשות הוא להעלות קבס באדם ההגון במקום להגן עליו, כנדרש, קשה לטעון שהוא נועד להשכין בעיר שלווה וסדר רבים יותר, כפי שמן הדין היה שיעשה. לפתע מתברר כי ההפך הוא הנכון, כי העונש אינו מעורר פחות שאט נפש מן הפשע, וכי רצח חדש זה, לא זו בלבד שאינו מכפר על הפגיעה בגופה של החברה, אלא הוא אף מוסיף עליה כתם חדש. ולראיה, איש אינו מעז לדבר על הטקס הזה בריש גלי. הפקידים והעיתונאים, שמתוקף תפקידם חייבים לדבר עליו, משל היו מודעים להיבט הפרובוקטיבי והמביש כאחד הטמון בו, כוננו לגביו מעין שפה טקסית, המצטמצמת לכדי נוסחאות סטריאוטיפיות. הנה כי כן אנו קוראים בפינה כלשהי בעיתון, בשעת ארוחת הבוקר, שהנידון "פרע את חובו לחברה", או שהוא "כיפר על עוונו", או ש"בשעה חמש נעשה צדק". הפקידים מתייחסים לנידון כאל "הנוגע בדבר", או כאל "המטופל", או שמציינים אותו באמצעות ראשי-התיבות נ"ל (נידון למוות). אפשר לומר שעל עונש המוות אין כותבים אלא בשפה רפה. בחברתנו, המעודנת כל-כך, אנו למדים לדעת שמחלה היא חמורה כשאין מעזים לדבר עליה בגלוי. במשך זמן רב היו אומרים במשפחות הבורגניות רק שלבת הבכורה יש ריאות חלשות, או שהאב סובל מ"גידול", משום שהשחפת והסרטן נתפסו באותה עת כמחלות מבישות במקצת. יש להניח שדברים אלה נכונים שבעתיים כשמדובר בעונש מוות, משום שהכול מתאמצים שלא לדבר בו אלא בלשון "נקייה". עונש המוות הוא לגבי הגוף הפוליטי מה שהסרטן מהווה לגבי גוף הפרט, למעט הבדל דק אחד – איש מעולם לא דיבר על הצורך בסרטן. לעומת זאת, על פי רוב איש אינו מהסס להציג את עונש המוות כהכרח מצער, שלפיכך מוצדק להרוג, משום שזה הכרחי, ומוצדק גם שלא לדבר על כך, משום שזה מצער.

אני לעומת זאת מתכוון לדון בנושא הזה ללא כחל ושרק. לא מתוך חיבה לשערוריות וסבורני שגם לא מתוך נטייה חולנית שבאופיי. כסופר סלדתי מאז ומעולם מגילויים של ריצוי הזולת; כאדם אני מאמין, שגם אם ההיבטים הדוחים של מצבנו הם בלתי נמנעים, יש להתעמת אתם בדרך של שתיקה בלבד. אבל כשהשתיקה או תחבולות הלשון תורמות להמשכו של ניצול שיש לתקנו, או של מצוקה שניתן להקל עליה, אין דרך אחרת מלדבר ברורות ולהצביע על התועבה המסתתרת מאחורי מעטה המלים. צרפת חולקת עם  ספרד ועם אנגליה את הכבוד המפוקפק להיות מהארצות האחרונות מצד זה של מסך הברזל השומרות על עונש המוות במצאי כלי הדיכוי שלהן. פולחן פרימיטיבי זה הצליח לשרוד אצלנו רק בשל האדישות או הבורות של דעת הקהל, המגיבה רק במשפטים חגיגיים ששיננו באוזניה. כשהדמיון נם את שנתו, המלים מתרוקנות מתוכן: אומה חירשת קולטת רק בהיסח הדעת את הרשעתו של אדם. אבל הַציגו את המִתקן, תנו לגעת בעץ ובברזל, לשמוע את קול הראש הנופל, או אז יתנער לפתע הדמיון הציבורי מתנומתו וישלול את אוצר המלים ואת ההוצאה להורג כאחד.

כשהנאצים ערכו בפולין הוצאות להורג בפומבי של בני ערובה, הם סתמו את פיותיהם בתחבושות טבולות בגבס כדי לעצור בעד זעקות ההתמרדות והחופש שעלולות היו להימלט מהם. לא ניתן להשוות בין גורלם של הקורבנות החפים מפשע האלה לבין זה של פושעים נידונים, ללא מידה מסוימת של חוצפה. אבל חוץ מהעובדה שאצלנו מוציאים להורג לא רק פושעים, השיטה היא אותה שיטה. מאחורי מלים עמומות אנו משתיקים גזר-דין מוות, שאיש לא ישכיל להוכיח את צידוקו בטרם יבדוק אותו כהווייתו. אין לומר, קודם כול, שגזר-דין מוות הוא הכרחי, וגם שלא ראוי לדון בו; להפך: יש לדבר על מה שהוא באמת ובתמים ולומר אם במתכונתו הנוכחית יש להתייחס אליו כאל הכרח.

אני עצמי סבור שגזר-דין מוות לא זו בלבד שאינו מביא תועלת, אלא שהוא אף גורם נזק כבד. ומן הדין שאשטח כאן לפניכם את אמונתי בטרם אדון בנושא עצמו. לא יהיה זה הגון מצדי ליצור את הרושם שהגעתי למסקנה זו לאחר שבועות של חקירות ומחקרים שערכתי לא מכבר בסוגיה. אבל יהיה זה גם בלתי הוגן לייחס את אמונתי לרגשנות גרידא. נהפוך הוא. אני רחוק מאוד מן החמלה הרפה שאוהבי הבריות מתענגים עליה ושהערכים והאחריות מתערבבים בה זה בזה, הפשעים משתווים אלה לאלה, והתמימות מאבדת בסופו של דבר את זכויותיה. בניגוד לרבים מן האנשים הדגולים בני דורנו, אינני מאמין שהאדם הוא יצור חברתי מטבעו. למעשה דעתי הפוכה. אבל אני מאמין, ושונה הדבר תכלית שינוי, ששוב אין האדם יכול לחיות מחוץ לחברה, שחוקיה הכרחיים להישרדותו הפיזית. לפיכך מן הדין שהחברה עצמה תכונן את האחריות לסוגיה על-פי אמות מידה של היגיון ויעילות. אבל החוק מוצא את צידוקו העליון בתועלת שהוא מביא או שאינו מביא לחברה במקום ובזמן נתונים. במשך שנים לא יכולתי לראות בגזר-דין מוות דבר מלבד עינוי שאין הדמיון יכול לשאתו ופריעת סדר שמתוך רפיון, שהגיוני דן לכף חובה. עם זאת, מוכן הייתי להאמין שדמיוני השפיע על שיפוטי. לאמיתו של דבר לא מצאתי, במהלך השבועות האלה, דבר שלא היה בו כדי לחזק את אמונתי או שהיה בו כדי להחליש את טיעוני. נהפוך הוא, על הטיעונים שכבר דבקתי בהם נוספו טיעונים חדשים. היום אני חובר חד-משמעית לדעתו של קסטלר:[24] גזר-דין מוות מטיל כתם על חברתנו והמצדדים בו קצרה ידם מהצדיקו על דרך ההיגיון. מבלי לחזור על טיעונו הנחרץ, ובלי לערום עובדות ומספרים שעשויים להוות כפילות ושייראו מיותרים לאור דבריו המדויקים של ז'אן בלוך-מישל, מבקש אני רק לפתח את אותם השיקולים שירחיבו את טיעוניו של קסטלר, ושבדומה להם, קוראים לביטול מיידי של עונש המוות.

 

ידוע כי הטענה הנחרצת של אלה שמצדדים בגזר-דין מוות נוגעת ליסוד ההרתעה הטמון בעונש. אין עורפים את הראשים רק כדי להעניש את בעליהם, אלא כדי להטיל מורא על מי שעשוי להתפתות ולעשות כמותם, באמצעות דוגמה מצמררת. החברה אינה מתנקמת – היא מבקשת להתרות. היא עורפת את הראש כדי שמי שמועד לרצוח יקרא את הכתובת על הקיר ויירתע.

טיעון זה עשוי היה להיות מרשים, אלמלא נאלצנו לקבוע:

1. שהחברה עצמה אינה מאמינה בכוחה של דוגמת ההרתעה שהיא מדברת עליה;

2. שלא הוכח עדיין שעונש המוות הרתיע ולוּ רוצח אחד שהחליט לרצוח, ומנגד ברור כשמש שהעונש הנו חסר השפעה, ולכל היותר מהלך קסם, על אלפי פושעים.

3. שמבחינות אחרות מהווה עונש המוות דוגמה נתעבת שאת תוצאותיה אין לשער מראש.

קודם כול, החברה עצמה אינה מאמינה בדבריה. אילו האמינה בהם באמת ובתמים היתה מציגה לראווה את הראשים. היא היתה משתמשת בהוצאות להורג כבמסע פרסום, בדומה למסע הפרסום  שהיא מייעדת בדרך-כלל למִלווים לאומיים או למותגים חדשים של משקאות חריפים. אולם ידוע שההוצאות להורג שוב אינן מתקיימות אצלנו בפרהסיה, אלא מתבצעות בחצר בית-הכלא לעיני מומחים ספורים בלבד. פחות ידוע מדוע וממתי זה כך. זהו נוהל חדש יחסית. ההוצאה להורג הפומבית האחרונה, שנערכה בשנת 1939, היתה של ויידמן, שביצע מעשי רצח אחדים, שנעשו אופנתיים בזכות מעלליו. אותו בוקר נהר קהל רב לוורסאי ובו גם צלמים רבים. למן הרגע שבו הוצג ויידמן לעיני הקהל ועד לרגע שבו ערפו את ראשו, מותר היה לצלם. כעבור שעות אחדות פרסם העיתון "פַּרי סוּאר" צילומים של האירוע המושך הזה, שהשתרעו על עמוד שלם. הנה כי כן יכלו הפריזאים הטובים להיווכח, שהמכשיר המדויק והקל שהתליין השתמש בו היה שונה מן הגרדום ההיסטורי, כפי שמכונית יגואר עשויה להיות שונה ממכוניות "דה דִיוֹן-בּוּטוֹן" הישנות שלנו. אבל בניגוד למצופה התקבלה פרסומת מצוינת זו במורת רוח רבה אצל אנשי המנהל והממשלה, שזעקו כי העיתונות ביקשה להחניף לאינסטינקטים הסדיסטיים של קוראיה. הוחלט אפוא שהוצאות להורג שוב לא תתבצענה בפומבי, צעד שהקל זמן-מה לאחר מכן על עבודתם של שלטונות הכיבוש.

לא המחוקק הוא שנהג בהיגיון במקרה הזה. להפך – מן הדין היה להעניק עוד אות הצטיינות למנהלו של "פרי סוּאר" ולעודדו להגדיל לעשות בפעם הבאה. המבקש להעמיד את עונש המוות כדוגמה מרתיעה, לא זו בלבד ששומה עליו להכפיל את מספר הצילומים, אלא אף להציב את המתקן על במה בכיכר הקונקורד בשעה שתיים אחר-הצהריים, להזמין את העם כולו ולשדר את הטקס בטלוויזיה לטובת אלה שלא נוכחים. יש לעשות את הדברים בדרך זו, או לחלופין להפסיק לדבר על אמצעי הרתעה. כיצד יכול רצח חשאי, המתבצע באישון לילה בחצר בית-כלא, לשמש אמצעי הרתעה? הוא משמש לכל היותר כדי להודיע מדי פעם בפעם לאזרחים שהם ימותו אם יהרגו פעם; עתיד זה צפוי גם לאלה שאינם הורגים. כדי שהעונש אכן יהיה מרתיע, מן הדין שיטיל אימה. היגיון רב יותר היה בדבריו של טוּאוֹ דה לָה בּוּבֶרי,[25] נציג העם בשנת 1791 וחסיד של הוצאות להורג פומביות, כשהכריז בפני האסיפה הלאומית: "כדי לשלוט בעם דרוש מחזה מבעית."

היום כבר אין עוד הצגות ראווה, על העונש יודעים הכול על-פי השמועה, ומפעם לפעם מגיעה ידיעה על הוצאה להורג, מוסווית תחת מעטה של נוסחאות מעודנות. כיצד יעמוד לנגד עיניו של עבריין עתידי, בשעת ביצוע הפשע, עונש שמתאמצים לעשותו ערטילאי יותר ויותר? ואם רוצים שעונש זה אכן ייחקק לעד בזיכרונו, כדי שקודם כול יגרום לו להתעשת, ולאחר מכן יחזירו מהחלטתו המטורפת, האם לא מן הראוי היה לחרות עמוק עמוק את העונש הזה ואת ממשותו האיומה בכל החושים, על-ידי כל אמצעי הביטוי החזותיים והלשוניים?

במקום להזכיר במעורפל את החוב שמישהו שילם לחברה בבוקרו של אותו יום, כלום לא היה מועיל יותר לנצל הזדמנות כה טובה ולהזכיר לכל משלם מסים בפרוטרוט את מה שצפוי לו? במקום לומר, "אם תהרוג, עתיד אתה לכפר על כך על הגרדום", כלום לא עדיף להגיד לו כך, למשל: "אם תהרוג, ישליכוך לבית-הכלא למשך חודשים או שנים, קרוע בין ייאוש קשה מנשוא לבין חרדה מתחדשת תדיר, עד שבוקר אחד ניכנס בלאט לתאך, לאחר שחלצנו את נעלינו כדי להיטיב להפתיעך בשנתך שתכריע אותך לאחר מצוקת הלילה. נסתער עליך, נקשור את פרקי ידיך מאחורי גבך, נגזור במספריים את צווארון חולצתך ואם יתבקש, גם את שערך. מתוך דאגה לביצוע מושלם, נכפות את זרועותיך ברצועה כדי לאלצך לכוף את גווך ולחשוף היטב את עורפך. אז נישא אותך, נתמך משני צדיך בעוד רגליך נגררות מאחוריך לאורך המסדרונות. אחר-כך, תחת שמי הלילה, יתפוס לבסוף אחד התליינים באחורי מכנסיך וישליכך מלוא קומתך על לוח עץ, בעוד שתליין שני יקבע את ראשך בצוהר ושלישי יפיל, מגובה שני מטרים ועשרים, להב השוקל שישים קילו, שיכרות את צווארך כתער".

כדי לתת יתר תוקף לדוגמה, וכדי שהאימה שהיא משרה על כל אחד מאתנו תהפוך לכוח עיוור וחזק שיאזן ברגע המכריע את הפיתוי הבלתי נשלט לבצע מעשה רצח, יש אפילו להרחיק לכת מזה. במקום להתרברב, באטימות היומרנית המאפיינת אותנו, כי אנו המצאנו את האמצעי המהיר והאנושי[26] הזה להוצאה להורג של הנידונים, מן הדין היה לפרסם באלפי עותקים ולמסור לקריאה בבתי-הספר ובאוניברסיטאות את העדויות והדו"חות הרפואיים המתארים את מצב הגוף לאחר ההוצאה להורג. בעיקר מומלץ להדפיס ולהפיץ את המסמך שהועבר לא מכבר לאקדמיה לרפואה, מסמך שנערך על-ידי ד"ר פְּיֶידלייֶבְר וד"ר פוּרְניֶה.[27] שני הרופאים האמיצים האלה, שהוזמנו לבחון את הגופות המעונות אחרי ההוצאה להורג, לטובת המדע, סברו שמחובתם לסכם את אבחנותיהם הנוראות:

אם יורשה לנו להביע את דעתנו בנושא זה, מחזות מעין אלה הם קשים מנשוא. הדם קולח מכלי הדם בקצב של עורקי התרדמה הקטועים, ואחר-כך נקרש. השרירים מתכווצים ופרפוריהם מדהימים; המעיים מתפתלים והלב נע בתנועות לא קצובות, לא שלמות, מהפנטות. הפה מתעוות ברגעים מסוימים לכדי העוויה איומה. נכון הדבר שבראש הכרות הזה, העיניים אינן נעות ואישוניהן מורחבים; למרבה המזל הן אינן רואות, ובהעדר הפרעה כלשהי, ואם לא פשטה בהן הלַבנוניות הפושטת בגוויות, הן חדלות להתנועע; שקיפותן היא כשל החיים, אך קבעונן כשל המתים. כל זה יכול להימשך דקות, אפילו שעות, אצל אנשים ללא מום: המוות אינו מיידי... הנה כי כן, כל איבר חיוני שורד אחרי העריפה. כל מה שנותר בידי הרופא הוא הרושם של חוויה מצמררת, של ביתור קטלני, המלווה בקבורה מוקדמת מדי.[28]

מסופקני אם קוראים רבים מסוגלים לקרוא את הדו"ח המזעזע הזה מבלי להחוויר. ניתן אפוא להסתמך על כוח ההרתעה ועל יכולת ההפחדה שלו. אין שום מניעה להוסיף על הדו"ח הזה את התרשמויותיהם של עדים, שיעניקו משנה תוקף לתצפיותיהם של הרופאים. אומרים שפניה המעונות של שרלוט קורדֵה[29] הסמיקו תחת ידו של התליין. אין תמה בדבר, למשמע עדויותיהם של צופים מאוחרים יותר. וכך מתאר עוזר תליין, שאין לייחס לו מידה יתרה של דמיון או של רגישות, את מה שנאלץ לחזות בו במו עיניו: "הנידון שהטלנו אל מתחת ללהב היה שקוע בהתקף אמיתי של דֶליריוּם טרֶמֶנְס. הראש מת מיד. אבל הגוף ממש מקפץ בתוך הסל ומותח את החבלים. עשרים דקות אחר-כך, בבית-העלמין, עדיין אפשר להבחין בריטוטים."[30] כומר בית-הסוהר "לה סַנְטֶה", האב דֶבוּאַיוֹ, שדומה כי אינו מתנגד לעונש המוות, מרחיק לכת בספרו העבריינים[31] בשחזרו את סיפורו של הנידון לַנְגִיי, שראשו הערוף ענה אמן אחר שמו.[32] [33]

בבוקר ההוצאה להורג היתה רוחו של הנידון רעה עליו במיוחד והוא סירב לקבל את סעד הכנסייה. בהכירנו את רגשותיו העמוקים ואת החיבה היתרה שרחש לאשתו, שדבקה מאוד בנצרות, אמרנו לו: "מתוך אהבה לאשתך, עשה נא חשבון נפש קצר בטרם תמות." והנידון הסכים. שעה ארוכה עמד לפני הצלב שקוע בהרהורים, ודומה היה ששוב אינו שת לבו לנוכחותנו. כשהוצא להורג, עמדנו במרחק-מה ממנו. ראשו צנח לתוך השוקת שהוצבה לפני הגיליוטינה וגופו הושם מיד לתוך הסל; אבל בניגוד למקובל, הסל נסגר עוד בטרם הוכנס הראש לתוכו. העוזר, שנשא את הראש, נאלץ להמתין רגע קט עד שפתחו את הסל מחדש; מאחר שכך, יכולנו לראות במשך פרק הזמן הקצר הזה את עיניו של הנידון נעוצות בי, במבט רווי תחינה, כמבקש סליחה. באופן אינסטינקטיבי התווינו את סימן הצלב כדי לברך את הראש, אחר-כך מצמצו העפעפיים, הבעתן של העיניים התרככה, והמבט, שנשאר ערני, נגוז....

הקורא יקבל, בהתאם לאמונתו, את ההסבר המוצע על-ידי הכומר. מכל מקום את מראה העיניים ש"נשארו ערניות" אין צורך להסביר.

יכולתי להביא עדויות נוספות, מבעיתות לא פחות. אך אני עצמי איני יכול להרחיק לכת מזה. שהרי ככלות הכול, איני דוגל בדעה שעונש המוות חייב לשמש גורם מרתיע, וההוצאה להורג נראית בעיני כפי שהיא – ניתוח גס המבוצע בתנאים הנוטלים ממנו כל יסוד מכונן. החברה והמדינה, לעומת זאת, שכבר חזו בכגון דא, בהחלט מסוגלות לעמוד בפרטים מעין אלה, ומאחר שהן מטיפות לראות בהוצאות להורג גורם מרתיע, מן הדין שתנסינה לחשוף אותן בפני כלל הציבור כדי שלא יישמטו מידיעתו של איש וכדי שהאוכלוסייה המבועתת לעולמי עד תיטול על עצמה את תקנות מסדר הפרנציסקנים. שאם לא כן, על מי מבקשים להלך אימים בדוגמה מרתיעה זו הסמויה תמיד מהעין, באיום הזה בעונש המוצג כנוח ומהיר, שבסופו של דבר קל יותר לעמוד בו מאשר בסרטן, בהוצאה הזאת להורג שמכתירים אותה בפניני רטוריקה? מובן מאליו שלא על אלה הנתפסים כאנשים ישרים (ויש כאלה), משום שבשעה זו הם נמים את שנתם, משום שלא הובא לידיעתם מעשה ההרתעה הגדול הזה, משום שהם יאכלו את פת השחרית בשעת ההלוויה שבטרם עת, ומשום שילמדו לדעת שהצדק נעשה רק אם הם קוראים עיתונים, וזאת באמצעות ידיעה מתקתקה שתתמוסס כסוכר בזיכרונם. עם זאת, דווקא יצורים שלווים אלה הם המבצעים את רוב הרציחות. רבים מן האנשים הישרים האלה הם פושעים מבלי דעת. לטענת שופט מסוים, רובם המכריע של הרוצחים שהכיר לא ידעו בשעת גילוח הבוקר שירצחו לעת ערב. לפיכך, למען ההרתעה והביטחון, מוטב לנפנף בפרצופו הגלוי של זה שהוצא להורג בפני כל המתגלחים בבוקר, במקום להסתירו.

אבל לא כאלה הם פני הדברים. המדינה מסתירה את ההוצאות להורג ומשתיקה את הטקסטים ואת העדויות האלה. היא אינה מאמינה אפוא בסגולת ההרתעה של העונש, ונוקטת אותו רק בגלל המסורת ומבלי לטרוח לתת עליו את דעתה. הורגים את הפושע משום שזה היה הנוהל במשך מאות שנים. הורגים אותו בדרך שנקבעה בסוף המאה השמונה-עשרה. מתוך הנוהג הרגיל יועלו הטיעונים שהיו מקובלים לפני מאות שנים, הגם שניתן לסתור אותם באמצעים, שנוכח הרגישות הציבורית ההולכת וגוברת נעשים הכרחיים. מיישמים חוק בלי לדון בו עוד, והנידונים שלנו מתים מכוח השינון, בשם תיאוריה שהמוציאים להורג אינם מאמינים בה. אילו היו מאמינים בה, היה הדבר לא רק ידוע ברבים אלא בעיקר נראה לעין. אבל הפרסום, לא זו בלבד שהוא מעורר אינסטינקטים סדיסטיים שאין לחזות מראש את השלכותיהם ושסופם למצוא באחד הימים את סיפוקם ברצח חדש, אלא הוא עלול גם לעורר התמרדות וסלידה בדעת הקהל. לפיכך היה קשה יותר לבצע הוצאות סדרתיות להורג, כפי שאנו רואים אצלנו היום, אילו היו ההוצאות להורג הללו מיתרגמות לדימויים חיים בדמיון העממי. המתענג על שתיית הקפה שלו שעה שהוא קורא כי הצדק נעשה, יירק אותו למקרא הפרט הקטן ביותר. הטקסטים שציטטתי לעיל עשויים להעמיד באור לא מחמיא פרופסורים מסוימים מתחום החוק הפלילי, שעקב אזלת ידם הנראית לעין להצדיק את העונש האנכרוניסטי הזה, מתנחמים בהכריזם, יחד עם הסוציולוג טַרד,[34] שמוטב להמית בלי לגרום סבל, מאשר לגרום סבל בלי להמית. מטעם זה, מן הדין לאמץ את עמדתו של גַמְבֶּטָה, שכמתנגד לגזר-דין מוות הצביע נגד הצעת חוק שביקשה להשתיק את פרסום ההוצאות להורג, והכריז:

אם תעלימו את זוועת החיזיון, אם תוציאו להורג בתוככי בתי-הסוהר, תחניקו באִבּה את ההתקוממות שהתעוררה פתאום בדעת הקהל, התקוממות שהתגלתה בשנים האחרונות, ותאששו את עונש המוות.

ואמנם מן הדין להרוג בפומבי, או להודות שאין אנו מורשים להרוג. אם החברה מצדיקה את עונש המוות בשל הצורך בעונש מרתיע, היא חייבת להוכיח את צדקתה בכך שתדאג לפרסום החיוני. עליה לגלות שוב ושוב לעיני כול את ידיו של התליין, ולאלץ את האזרחים העדינים מדי להביט בהן יחד עם כל אלה שדרבנו את התליין הזה במידה זו או אחרת. אם אינה עושה כן הרי היא מודה שהיא הורגת בלי לדעת מה היא אומרת ומה היא עושה, או מתוך ידיעה שהטקסים המבחילים האלה לא רק שאינם מאיימים על דעת הקהל, הם גם אינם יכולים שלא לעורר בה את הפשע או לזרות בה תוהו ובוהו. ומי ייטיב להעביר את ההרגשה הזאת משופט בגמר דרכו המקצועית, הריהו היועץ פַלְקוֹ, שמן הראוי להרהר בווידוייו האמיץ:

...בפעם היחידה במהלך הקריירה שלי שפסקתי נגד המתקת העונש ובעד ההוצאה להורג של הנאשם, סברתי שלמרות עמדתי, אהיה נוכח בשלוות נפש מוחלטת בהוצאה להורג. לאמיתו של דבר, האיש עצמו לא עורר עניין מיוחד: הוא התעלל בבתו הקטנה ולבסוף השליכהּ לתוך בור. והנה, שבועות ואפילו חודשים אחרי הוצאתו להורג, רדף אותי זיכרון זה בלילות... בדומה לאחרים, השתתפתי אף אני במלחמה וראיתי במותם של נערים תמימים, אבל יכול אני לומר שנוכח מראה הבלהות הזה מעולם לא חשתי נקיפות מצפון כפי שחשתי בהן בעטיו של הרצח האדמיניסטרטיבי הזה, הנקרא עונש מוות.[35]

אחרי ככלות הכול, מדוע תאמין החברה בהרתעה מעין זו, שבלאו הכי אינה עוצרת את הפשע, והשלכותיה, אם יש כאלה, נסתרות מהעין? ראשית דבר, עונש המוות לא ירתיע את מי שאינו יודע שהוא עומד להרוג, את מי שבא לידי החלטה כהרף עין ומכין את מעשהו מתוך קדחת או איזה רעיון מקובע, ואף לא את זה ההולך לפגישת הבהרה ונוטל עמו כלי נשק כדי להפחיד את הבוגד או את היריב ומשתמש בו, הגם שלא התכוון להשתמש בו, או סבר שאין בכוונתו לעשות בו שימוש. בקיצור, אין בכוחו של עונש המוות להטיל אימה על אדם המוטל אל תוך הפשע כפי שמוטלים אל תוך האסון. באותה מידה ניתן לומר אפוא, שברוב המקרים עונש המוות הוא חדל אונים. מן הדין יהא להודות שעונש המוות מוטל אצלנו אך לעתים נדירות במקרים מעין אלה; אבל גם ה"לעתים נדירות" הזה מעורר חלחלה.

האם עונש המוות מטיל למצער פחד על אותו גזע של פושעים שהוא מתיימר להשפיע עליהם, אלה החיים על הפשע? אין דבר פחות ודאי מזה. יכולים אנו לקרוא במסה של קסטלר, שבתקופה שבה הוצאו הכייסים להורג באנגליה הפעילו כייסים אחרים את כישוריהם בקרב הקהל שהצטופף סביב הגרדום שעליו תלו את חברם למקצוע. מתוך נתונים שנאספו בראשית המאה באנגליה עולה כי מתוך 250 אנשים שנתלו נכחו 170 קודם לכן בעצמם בהוצאה להורג אחת או שתיים. יתר על כן, בשנת 1886, מתוך 167 נידונים למוות שעברו בכלא בריסטול, נכחו 164 בהוצאה להורג אחת לפחות. שוב לא ניתן לבצע סקרים מעין אלה בצרפת, בשל החשאיות האופפת את ההוצאות להורג. עם זאת, על סמך סקרים אלה ניתן להניח שביום ההוצאה להורג הצטופפו סביב אבי מספר ניכר של פושעים עתידיים שלא נתקפו קבס. כוח ההרתעה הטמון בהוצאה להורג פועל רק על עדיני הנפש שאינם מועדים לבצע פשע, והוא מתרופף אל מול אלה שאינם נרתעים ושדווקא אותם יש להכניע. אפשר למצוא בספר הזה ובכתבים המקצועיים מספרים ועובדות משכנעים ביותר בנדון.

עם זאת אי-אפשר להתכחש לעובדה, שבני-האדם יראים את המוות. נטילת החיים היא ללא ספק העונש החמור ביותר ומן הראוי היה שיעורר בהם אימה תהומית. פחד המוות, העולה מן המעמקים האפלים ביותר של הוויית האדם, הורס אותה; ברגע שמוטל איום על אינסטינקט החיים, נתפס האדם לבהלה, ומפרפר בחרדות האיומות ביותר. צדק אפוא המחוקק בהניחו, שהחוק הזה נשען על אחד הדחפים המסתוריים והחזקים ביותר שבטבע האדם. אבל החוק לעולם יהיה פשוט יותר מן הטבע. כשהוא מעז לצאת לעבר המחוזות הבלתי נודעים של ההוויה ומנסה לשלוט בהם, עשויים אנו להיווכח כי קצרה ידו מלצמצם את המורכבות שהוא חפץ לשלוט בה.

גם אם נכון שפחד המוות הוא אכן עובדה קיימת, נכון גם שפחד זה, גדול ככל שיהיה, מעולם לא היה חזק דיו כדי לדכא את יצריהם של בני-האדם. צדק בֵּייקון באומרו, שלא קיימת תשוקה חלשה דייה שלא יהא בכוחה להתייצב אל מול פחד המוות ולגבור עליו. הנקמנות, האהבה, הכבוד, הכאב – פחד נוסף – מצליחים לנצחו. וכי מדוע לא יעלה בידיהן של התאווה, השנאה והקנאה לחולל את מה שמחוללים האהבה לאדם ולארץ, או שיגעון החופש? מזה דורות רבים מנסה עונש המוות, המלוּוה לעתים בדקדוקי עניות פרועים, לעמוד בפני הפשע; אבל הפשע בשלו. מדוע? משום שהאינסטינקטים הנאבקים זה בזה באדם אינם, כפי שהחוק חפץ, כוחות קבועים ומאוזנים. אלה כוחות משתנים, הגוועים וגואים חליפות, שמצבי אי היציבות שלהם רודפים זה את זה ומזינים כך את חיי הנפש, כפי שתנודות חשמליות קרובות דיין יוצרות זרם. הבה נדמיין לעצמנו את סדרת התנודות שכולנו עוברים במהלך יום אחד בלבד, החל מן התשוקה ועד לקהות החושים, מן ההכרעה ועד לוויתור, נכפיל עד אין-סוף את השינויים האלה ונקבל מושג על ריבוי המצבים הפסיכולוגיים. מצבי אי היציבות האלה הם בדרך-כלל חומקניים מכדי לאפשר לכוח אחד לחלוש על האדם כולו. אבל יש ואחד מכוחות הנפש האלה מתפרץ ומשתלט על כל שדה התודעה; או אז אף לא יצר אחד, גם לא יצר החיים, לא יוכל להתנגד לרודנותו של הכוח הזה, הבלתי הפיך. כדי שעונש המוות אכן יטיל חֲתָת, צריך היה שטבע האדם יהא שונה מכפי שהוא, איתן ושלֵו כחוק עצמו. אולם אילו היה כזה, הוא היה טבע דומם.

טבע האדם אינו כזה. לפיכך, ככל שהדבר עשוי להפתיע את מי שלא שת לבו למורכבות האנושית או לא הרגישהּ על בשרו, הרוצח תופס את עצמו, ברוב המקרים, חף מפשע בשעת ביצוע הרצח. כל פושע מזכה את עצמו לפני מתן פסק-הדין. הוא מעריך שגם אם לא פעל לגמרי כדין, מן הראוי לפחות למחול לו עקב הנסיבות. הוא אינו חושב ואינו חוזה דברים מראש; כשהוא חושב, אין זאת אלא כדי לחזות שהוא יזוכה לחלוטין או באופן חלקי. כיצד יתמלא חרדה מדבר-מה שכמעט אינו מתקבל על הדעת בעיניו? הוא יירא את המוות אחרי פסק-הדין, אך לא לפני ביצוע הפשע. לפיכך, כדי שהחוק אכן יטיל מורא, מן הדין שלא יותיר כל סיכוי לרוצח; מן הדין שיהיה בלתי מתפשר מלכתחילה ושמעל לכול לא יאפשר קבלתן של נסיבות מקילות כלשהן. מי יעז אצלנו לדרוש חוק כזה?

גם אם יהיה מי שיקום וידרוש חוק מעין זה, עדיין יהיה צורך להתחשב בסתירה אחרת המעוגנת בטבע האדם. יצר החיים, למרות היותו יצר בסיסי, אינו חזק יותר מיצר אחר, שאין הזרמים הפסיכולוגיים המקובלים מדברים עליו, לאמור: יצר המוות, התובע בשעות מסוימות את הרס העצמי ואת הרס האחרים. ייתכן שיצר ההרג עולה לעתים קרובות בקנה אחד עם רצונו של האדם למות בעצמו, או להתחסל.[36] מכאן שיצר ההרס עוקף, במידות משתנות, את יצר ההישרדות. רק יצר זה עשוי להסביר במלואן את הסטיות הרבות, החל מן הטיפה המרה וכלה בסמים, המובילות את האדם לאובדנו באופן בלתי נמנע. האדם חפץ חיים, אך רק הבלוּת היא לצפות שרצון זה יחלוש על כל פעולותיו. הוא משתוקק גם שלא להיות מאום, מבקש את הבלתי הפיך ואת המוות עצמו. מאחר שכך, קורה שהפושע אינו מבקש רק את הפשע, אלא גם את הפורענות המתלווה אליו, גם ובעיקר אם פורענות זו גדולה לאין שיעור. כשתשוקה מוזרה זו גדלה ומשתלטת, לא זו בלבד שהאפשרות של הוצאה להורג לא תוכל לעצור בעד הפושע, אלא אדרבא, סביר להניח שהיא עשויה אפילו להעצים את רוח העוועים המכלה אותו. הורגים אפוא, באופן מסוים, כדי למות.

די בכך כדי להסביר כיצד עונש, שמתוכנן לכאורה להטיל מורא על נפשות מן השורה, מנותק במציאות לחלוטין מן המבנה הנפשי הממוצע. כל הנתונים הסטטיסטיים, ללא יוצא מן הכלל, גם אלה הנוגעים לארצות שבהן בוטל עונש המוות וגם אלה הנוגעים לארצות אחרות, מצביעים על כך שאין קשר בין ביטול עונש המוות לבין הפשיעה.[37] ממדיה אינם גדֵלים ואינם קטנים. הגיליוטינה קיימת והפשע קיים אף הוא; בין השניים אין קשר נראה לעין חוץ מקשר החוק. כל מה שנוכל להסיק מתוך המספרים שערכה לפנינו הסטטיסטיקה במשך זמן רב הוא כדלהלן: במשך מאות שנים הטילו עונש מוות על פשעים שאינם מעשי רצח, והעונש העליון הזה, שחזרו והטילו פעם אחר פעם, לא הצליח לבער אף לא אחד מן הפשעים. כבר מאות שנים אין מטילים עונש מוות על הפשעים אלה. והנה, לא זו בלבד שמספרם לא גדל, אלא יש פשעים שמספרם אף קטן. כך גם נגזר עונש מוות על רצח כבר מאות שנים, אולם למרות זאת לא נעלם גזעו של קין. אצל שלושים ושלוש האומות שביטלו את עונש המוות, או ששוב לא הפעילוהו, מספרן של הרציחות שבוצעו לא עלה בסופו של דבר. איך אפשר אפוא להסיק מכך שעונש המוות אכן מרתיע?

השמרנים אינם יכולים להכחיש את העובדות ואת המספרים הללו. תשובתם היחידה והאחרונה היא משמעותית. היא מסבירה את הגישה הפרדוקסלית של חברה המקפידה להסתיר את ההוצאות להורג, שהן כה מרתיעות לטענתה. "למעשה," טוענים השמרנים, "דבר לא מוכיח שעונש המוות אכן מרתיע; יתרה מזו, ניתן אפילו לקבוע בוודאות שאלפי רוצחים לא נרתעו ממנו. אבל נבצר מאתנו להכיר את אלה שעונש המוות כן הרתיעם; לפיכך, שום דבר אינו מוכיח שעונש המוות אינו מרתיע." הנה כי כן, העונש הכבד מכל העונשים, זה הגורר בעקבותיו את הנפילה הסופית של הנידון והמעניק את זכות היתר העליונה לחברה, נשען אך ורק על אפשרות שאינה ניתנת לאימות. אבל המוות עצמו אינו כרוך לא בשלבים ולא בסבירויות. הוא מקבע כל דבר, את האשמה ואת הגוף כאחד, בקיפאון סופי. עם זאת, המוות מוטל אצלנו בשמם של הסבירות וההערכה. וגם אם דומה שהערכה זו הגיונית לכאורה, האם לא מתבקשת ודאות לפני שמתירים את המוות הוודאי ביותר? והנה הנידון מבותר כהרף עין, לא רק בשל הפשע שביצע, אלא בשל כל הפשעים שעלולים היו לקרות ולא קרו, שיוכלו לקרות ולא יקרו. אי הוודאות הגדולה ביותר מצדיקה כאן את הוודאות חסרת הרחמים ביותר.

איני היחיד המשתומם נוכח סתירה כה מסוכנת. המדינה עצמה מגנה אותה ואין זאת אלא שמצפונה הכבד הוא המסביר את הסתירה בגישתה. המדינה מרחיקה כל פרסום מן ההוצאות להורג שהיא מבצעת, משום שנוכח העובדות אין ביכולתה לטעון שההוצאות להורג אכן הועילו אי פעם בהרתעת הפושעים. היא אינה יכולה להתחמק מן הדילמה שְׁבֶּקַריָה[38] העלה בכותבו: "אם חשוב להפגין בפני העם לעתים קרובות את כוחו של החוק, הרי שיש צורך בהוצאות תכופות להורג. אבל אז צריך גם שהפשעים יהיו תכופים, מה שיוכיח שהשפעתו של עונש המוות אינה כפי שהיא אמורה להיות. ומכאן שהוא בה-בעת חסר תועלת והכרחי." מה תוכל לעשות מדינה עם עונש, שהוא בה בעת חסר תועלת והכרחי, מלבד להסתירו מבלי לבטלו? היא תשמור אותו אפוא בריחוק מה, במבוכה מסוימת אך בתקווה עיוורת שלפחות איש אחד, יום אחד, ייעצר ולא ישלים את פעולת ההרג שלו מתוך מחשבה על העונש, ויצדיק, בלי שייוודע הדבר אי-פעם ברבים, חוק שלא ההיגיון ולא הניסיון לא עומדים לצדו. כדי להמשיך ולטעון שהגיליוטינה אכן מרתיעה נאלצת המדינה להכפיל את מספר הרציחות הממשיות כדי למנוע רצח בלתי ידוע, מבלי לדעת היום או אי-פעם, אם אכן יש לרצח הזה סיכוי כלשהו להתבצע. אכן חוק מוזר, המכיר את הרצח שהוא גורר בעקבותיו, אולם לעולם לא יכיר את זה שהוא מונע.

מה ייוותר אפוא מכוח ההרתעה הזה אם הוכח שלעונש המוות יש כוח אחר, ממשי ביותר, המשפיל את בני-האדם לכדי בושה, שיגעון ורצח?

 

ניתן כבר לעקוב אחרי ההשפעות המרתיעות של הטקסים האלה על דעת הקהל, את גילויי הסדיזם שהם מעוררים בה ואת היוהרה הנוראה שהם מעלים אצל פושעים מסוימים. שום אצילות אינה אופפת את הגרדום, אלא סלידה, בוז, או הנאה בביטויה השפל ביותר. השפעות אלה מוכרות. גם הצניעות דרשה את הגלייתה של הגיליוטינה מכיכר העירייה אל מאחורי הסורגים ולאחר מכן אל תוככי בתי-הכלא. פחות ידועות לנו הרגשותיהם של האנשים, שמתוקף מקצועם נוכחים במחזות מעין אלה. הבה נאזין לדבריו של מנהל בית-כלא אנגלי, המודה כי הוא חש "רגש עמוק של בושה אישית", ולכומר הזה המדבר על "חלחלה, בושה והשפלה".[39] בעיקר נדמיין לעצמנו את רגשותיו של זה ההורג לפי הזמנה, לאמור, התליין. מה נוכל לחשוב על פקידי המדינה האלה, הקוראים לגיליוטינה "אופניים", לנידון "הלקוח" או "החבילה", אם לא מה שסבר הכומר בֵּלָה יוּסט שעמד לצדם של כשלושים נידונים, וכתב: "העגה של המשפטנים לא נופלת במאומה בציניות שלה ובגסותה מזו של העבריינים".[40] יתרה מזו, להלן הערותיו של אחד מעוזרי המוציאים להורג שלנו, המתייחסות לנסיעותיו ברחבי צרפת: "כשיצאנו לדרך, עשינו באמת חיים. לנו המוניות, לנו המסעדות הטובות!"[41] ועוד מוסיף אותו איש ואומר, בהעלותו על נס את מיומנותו של התליין בשחרור הלהב: "יכולנו להרשות לעצמנו להשתעשע ולמשוך את הלקוח בשערותיו". להפקרות הבאה כאן לידי ביטוי יש היבטים נוספים, עמוקים אף יותר. בגדי הנידון שייכים עקרונית למוציא להורג. דַיְיבְּלֶר-האב[42] תלה את כולם בצריף עץ, וניגש מדי פעם להתבונן בהם. וחמוּר אף מזה. הנה מה שמצהיר מיודענו, עוזרו של המוציא להורג:

התליין החדש שלנו משוגע על הגיליוטינה. יש והוא נשאר ימים שלמים בביתו, יושב על הכיסא, מוכן ומזומן, כובעו על ראשו ולבוש במעילו, ממתין לקריאה מן המיניסטריון.[43]

הנה אם כן האיש שז'וזף דה מֶסְטְר[44] אמר עליו כי כדי שיתקיים, נדרש צו מיוחד מן הכוח העליון ושבלעדיו "הסדר מפנה מקום לתוהו ובוהו, כיסאות המלכות שוקעים והחברה נעלמת". הנה האיש, שבאמצעותו החברה נפטרת לחלוטין מן האשם, מאחר שהתליין חותם על צו השחרור ולאחר מכן מפקידים לטיפולו אדם חופשי. להרתעה הנאה והמכובדת, פרי דמיונם של מחוקקינו, יש לפחות השפעה אחת ודאית, והיא השפלתה או הריסתה של המהות האנושית ושל התבונה אצל אלה המשתתפים בו ישירות. המדובר, יאמרו הבריות, ביצורים יוצאי דופן, המוצאים ייעוד בהשפלה הזאת. אולם משייוודע כי מאות אנשים מציעים את עצמם כתליינים חינם אין כסף, יפחת מספרם של אלה הדבקים בסברה זו. בני דורנו, שחוו על בשרם את ההיסטוריה של השנים האחרונות, לא ישתוממו למשמע המידע הזה. ידוע להם שמאחורי הפרצופים השלווים והמוכרים ביותר מנמנם לו אינסטינקט העינוי והרצח. העונש, המתיימר להרתיע רוצח אלמוני, משחרר ללא ספק מפלצות אחרות, ודאיות יותר, למילוי ייעודן כרוצחים. מאחר שאנו נדרשים עתה להצדיק את חוקינו האכזריים ביותר באמצעות שיקולים סבירים, בל נטיל ספק בעובדה שבין מאות האנשים שפניהם הושבו ריקם, יש להניח שאחד לפחות הרווה בצורה אחרת את היצרים צמאי הדם שהגיליוטינה עוררה בו.

אם רוצים אפוא להמשיך ולקיים את עונש המוות, מן הראוי לפחות לחסוך מאתנו את הצביעות שבהצדקתו ככוח מרתיע. הבה נקרא בשמו לעונש הזה, עונש שמסרבים להעניק לו פרסום כלשהו, הרתעה זו שאינה פועלת על אנשים ישרים כל עוד הם ישרים, המהלכת קסם על מי ששוב אינם כאלה והמשפילה או מכשילה את אלה שנותנים לה יד. אין ספק שהעונש הוא אכן עונש, עינוי מעורר חלחלה מבחינה גופנית ורוחנית כאחת, אך אין הוא טומן בחובו שמץ של הרתעה ודאית. הוא לכל היותר מרפה ידיים. העונש מטיל תגמול על מעשיו של האדם אך אינו מונע דבר, ועלול אפילו לעורר את יצר ההרג. הוא ישנו אך דומה כאילו אינו קיים, למעט לדידו של מי שנושא אותו, בנפשו, במשך חודשים או שנים, ובגופו, במשך השעה הנואשת והאלימה כשמבתרים אותו לשניים מבלי ליטול את חייו. הבה נקרא לעונש בשמו, ובהעדר תכונה אצילית אחרת, הוא יחזיר לו את ממד האמת, ונכיר במה שהוא בעיקרו: נקמה.

הגזירה המענישה ללא התראה נקראת למעשה נקמה. זוהי תשובה כמעט אריתמטית שהחברה משיבה למי שמפר את החוק הקמאי שלה. תשובה זו עתיקה כאדם עצמו: היא נקראת מידה כנגד מידה. רעה תחת רעה; עין תחת עין; מי שהרג, אחת דינו – מוות. מדובר ברגש, רגש אלים במיוחד, ולא בעיקרון. עקרון המידה כנגד מידה נובע מן הטבע והיצר, ואינו שייך לממד החוק. החוק, בתוקף הגדרתו, אינו יכול לציית לאותם הכללים שהטבע מציית להם. גם אם הרצח מעוגן בטבע האדם, אין החוק עשוי כדי לחקות או לחולל מחדש את הטבע הזה. החוק עשוי כדי לתקנו. ברם, מושג המידה כנגד מידה מסתכם בחיזוק ובמתן תוקף חוקי לדחף צרוף של הטבע. כולנו ידענו דחף מעין זה, פעמים בושנו בו, ואנו מודעים היטב לעוצמתו: הוא בא אלינו מן היערות הקדומים. במובן זה גם אנו הצרפתים, שמתרעמים, ובצדק, בראותנו את מלך הנפט בערב הסעודית מטיף לדמוקרטיה בינלאומית ומטיל על קצב לכרות בסכין את ידו של הגנב, גם אנו חיים במעין תקופה של ימי הביניים, שלא עומדים לרשותה אפילו ניחומי האמונה. עדיין מגדירים אנו את הצדק בהתאם לחוקים של אריתמטיקה גסה.[45] האם נוכל לפחות לומר שאריתמטיקה זו מדויקת ושעונש המוות אכן מגן על הצדק, הגם שזהו צדק בסיסי ומוגבל לנקמה חוקית? מן הדין להשיב ולומר שלא.

נניח לעובדה שהחלת חוק המידה כנגד מידה אינה אפשרית, ושהעלאת ביתו של המצית באש תיראה מוגזמת ממש כפי שנטילת סכום כסף מחשבון הבנק של הגנב בגובה גניבתו תהיה עונש בלתי מספיק. הבה נודה שמן הצדק ומן ההכרח לפצות את רציחתו של הקורבן באמצעות מותו של הרוצח. אולם ההוצאה להורג אינה מוות גרידא. היא גם שונה במהותה משלילת החיים, באותו אופן שמחנה הריכוז שונה מבית-הכלא. ההוצאה להורג היא ללא ספק רצח, רצח המכפר באופן אריתמטי על הרצח שבוצע. אולם היא מוסיפה למוות תקנה, כוונה ציבורית מתוכננת מראש הידועה לקורבן העתידי – לשון אחר, ארגון, המהווה הוא עצמו מקור לעינויים מוסריים נוראים יותר מן המוות. הנה כי כן, אין שוויון. חקיקות רבות גורסות כי הפשע המתוכנן מראש חמור מן הפשע של אלימות טהורה. וכי מהי ההוצאה להורג אם לא רצח שאין מתוכנן ממנו, שגם הנתעב בפשעים, מחושב ככל שיהיה, לא ישווה לו? כדי להגיע לשוויון, מן הדין שעונש המוות יעניש פושע אשר יגלה מראש לקורבנו את מועד הריגתו במוות מחריד ושמאותו רגע ואילך יכלא אותו למשך חודשים רבים, כשהוא נתון לחסדיו. מפלצת מעין זו אין מוצאים בחיים האזרחיים.

יתר על כן, כשהמשפטנים המוסמכים שלנו מדברים על גרימת מוות ללא ייסורים, הם אינם יודעים מה הם שחים, ובעיקר לוקים בחוסר דמיון. האימה המכלה והמבזה, המוטלת על הנידון במשך חודשים או שנים,[46] היא עונש נורא מן המוות, עונש שלא הוטל על קורבן הרצח. גם זוועת האלימות הקטלנית הנגרמת לו היא ברוב המקרים כה מהירה, שהוא מושלך אל תוך המוות טרם יהיה סיפק בידו לדעת מה קורה לו. זמן האימה נחשב לו לזמן חיים, והתקווה להימלט מהטירוף שנוחת עליו לא חסרה לו מן הסתם לעולם. אצל הנידון למוות, לעומת זאת, נפרטת האימה לפרטים. עינויי התקווה מתחלפים לסירוגין בבעתת הייאוש החייתי. עורך-הדין והכומר, מתוך שיקולים הומניים גרידא, והשומרים, שרוצים כי הנידון יישאר רגוע, עושים יד אחת להבטיחו שהוא יזכה בחנינה. הוא מאמין לדבריהם בכל מאודו, ואחר-כך שוב אין הוא מאמין להם. הוא מייחל לה ביום, ואומר נואש בלילה.[47] ככל שהשבועות נוקפים, התקווה והייאוש גדלים ונעשים שניהם קשים מנשוא. כל העדויות מצביעות על כך שגון העור משתנה, הפחד פועל כחומצה. "לדעת שאתה עומד למות זה שום דבר," אמר נידון למוות בפְרֶן. "לא לדעת אם אתה עתיד לחיות, זוהי הזוועה והחרדה." קרטוּש[48] אמר על ההוצאה להורג: "אה, זוהי רבע שעה גרועה שיש לעבור אותה." אבל מדובר בחודשים, לא ברגעים. לנידון ידוע זמן רב מראש שעומדים להורגו וכי רק חנינה, הדומה בעיניו לגזרה משמים, עשויה להושיעו. הוא עצמו מנוע מלהתערב, מלהשמיע את טענותיו או מלשכנע. הכול מתנהל מחוצה לו. שוב אין הוא אדם אלא חפץ, הממתין לתליינים שיעשו בו את מעשיהם. מספקים לו את צרכיו היסודיים, משל היה חומר דומם, אבל עם תודעה, שהיא אויבתו העיקרית.

כשהפקידים שמקצועם להרוג את האיש הזה קוראים לו חבילה, יודעים הם אל נכון מה הם אומרים. בהיותך חסר אונים כנגד היד המעבירה אותך ממקום למקום, האוחזת בך או המשליכה אותך, האין זאת כאילו היית חבילה, חפץ, או אולי חיה כבולה? החיה יכולה לפחות לסרב לאכול. הנידון אינו יכול. מעניקים לו, כזכות יתר, תפריט מיוחד (בפְרֶן זהו תפריט מס' 4, הכולל תוספות של חלב, יין, סוכר, ריבה, חמאה); פוקחים עליו עין ובלבד שיאכל. במידת הצורך אפילו מכריחים אותו. החיה שעומדים להוציא להורג חייבת להיות במלוא כושרה. לחפץ או לחיה מאפשרים את החירויות פחותות הערך בלבד, הנקראות גחמות. "הם מאד רגישים," מצהיר ללא נימת אירוניה סמל משטרה בפרן, בדברו על הנידונים למוות. אין ספק בדבר, שאם לא כן, כיצד ישיגו את החירות ואת כבודם – הכבוד שהוא רצונו של אדם – אותו כבוד שהאדם אינו יכול בלעדיו? בין שהוא רגיש ובין שלא, למן הרגע שנגזר דינו, נכנס הנידון לתוך מכונה שאי-אפשר לשבש את פעולתה. הוא מתגלגל שבועות אחדים בין הגלגלים ששולטים על כל תנועותיו ושיעבירו אותו, בסופו של דבר, לידיים שישכיבוהו על מכונת המוות. החבילה שוב אינה נתונה ליד המקרה השולטת על יצורי אנוש, אלא משועבדת לחוקים מכניים המאפשרים לו לחזות מראש, בוודאות, את היום שבו ייערף ראשו.

יום זה שם קץ למצבו הקיומי כחפץ. במשך שלושת רבעי השעה המפרידה בינו לבין הוצאתו להורג, מרסקת הוודאות של מוות חסר אונים את הכול; החיה הכבולה והכנועה מתוודעת לגיהנום, שבהשוואה אליו ייראו איומי הגיהנום שריחפו עליה עד כה מגוחכים. בסופו של דבר, היוונים היו אנושיים יותר כלפי אלה שנידונו למוות בתרעלה. הם העניקו לנידוניהם חופש יחסי, לאמור, את האפשרות לדחות או לזרז את שעת מותם. הם הותירו בידיהם את הבחירה בין איבוד לדעת ובין הוצאה להורג. ואילו אנו, ליתר ביטחון, מבצעים את הצדק במו ידינו. אולם צדק אמיתי אינו יכול להיעשות אלא אם כן בא הנידון אל קורבנו לאחר שהצהיר על כוונותיו חודשים מראש, כפת אותו בחוזקה, הודיע לו כי יוּצא להורג שעה לאחר מכן ועסק כל אותה עת בהתקנת מתקן המוות. איזה פושע הביא אי פעם את קורבנו למצב מיואש וחסר אונים מעין זה?

הדבר מסביר מן הסתם את הכניעות המוזרה האופפת דרך קבע את הנידונים בעת הוצאתם להורג. אנשים אלה, ששוב אין להם מה להפסיד, יכלו להמר על כל הקופה, להעדיף למות מכדור אקראי או להיות מוצאים להורג בעריפה תוך מאבק נואש, מסוג המאבקים המטשטשים את הדעת. מבחינה מסוימת יהיה פירוש הדבר למות חופשי. עם זאת, כמעט תמיד פוסע הנידון אל מותו כנוע, במעין מועקה נכאה. לעניין זה מכוונים מן הסתם העיתונאים בכותבם שהנידון מת באומץ לב. פירוש הדבר שהנידון לא הקים מהומה, לא חרג ממצבו הקיומי כחבילה ושהכול מכירים לו תודה על כך. בעסק משפיל כל-כך מפגין הנוגע בדבר הגינות ראויה לשבח מאחר שאינו מאריך את משך ההשפלה. אבל השבחים ואישורי האומץ הם חלק מאחיזת העיניים הכללית סביב עונש המוות. שכן בדרך-כלל תגבר הגינותו של הנידון ככל שיגבר פחדו. הוא יזכה לשבחי העיתונות שלנו רק אם מוראו או חרדת הנטישה המפעמת בו חזקים דיים לשתק אותו לחלוטין. ברצוני להבהיר: יש נידונים, פוליטיים או אחרים, המתים בגבורה ויש לדבר עליהם בנימת ההערצה והכבוד המתבקשת. אבל רובם אינם מכירים שתיקה מלבד שתיקת הפחד, שאננות מלבד שאננות האימה, וסבורני ששתיקה מבועתת זו ראויה אפילו לכבוד גדול יותר. כאשר הכומר בלה יוּסט מציע לנידון צעיר לכתוב לבני משפחתו, רגעים ספורים לפני הוצאתו להורג בתלייה, ושומע את התשובה: "אין לי אומץ אפילו לזה", כיצד לא ירכין כומר את ראשו בפני הודאת חולשה זו, בפני הדבר מעורר החמלה ביותר והמקודש ביותר שבאדם? אלה שאינם מדברים, שידוע לנו מה עבר עליהם מן השלולית הקטנה שהשאירו במקום שממנו נעקרו, מי ירהיב עוז לומר שהם מתו במורך לב? וכיצד אפוא יש להגדיר את אלה שהביאו אותם לכדי מורך לב כזה? שהרי כל רוצח, בהורגו, מסתכן במוות הנורא מכול, ואילו אלה שהורגים אותו אינם מסכנים דבר, אולי רק יעלו בדרגה.

לא, התנסותו של האדם באותו מעמד היא מעבר לכל אמת מוסר. לא המידה הטובה, לא האומץ, לא התבונה ואף לא התמימות, אף לא אחד מאלה אינו ממלא כאן תפקיד כלשהו. החברה מושלכת באחת חזרה לזוועות הפרימיטיביות, שאינן מותירות מקום לשיפוט. כל שמץ של צדק ושל כבוד נעלמו.

הרגשת החפות מפשע אינה מחסנת כנגד ההתעמרות... ראיתי פושעים אמיתיים מתים באומץ, ואילו חפים מפשע צעדו אל מותם רועדים בכל איבריהם.[49]

כשאותו איש מוסיף ואומר כי מניסיונו נמצא למד, שדווקא האינטלקטואלים הם הנתפסים יותר ברפיונם, אין בכוונתו לומר שאנשים מקטגוריה זו ניחנו במידה קטנה יותר של אומץ לב מאחרים, אלא רק שהם התברכו בדמיון פורה יותר. כשאדם ניצב אל מול מוות שאין מנוס ממנו, הוא הרוס לחלוטין, יהיו אמונותיו אשר יהיו.[50] הרגשת חדלון האונים והבדידות המפעמת בנידון הכבול, נוכח החזית הציבורית האחידה המבקשת את מותו, מהווה בעצמה עונש בל ייאמן. גם מבחינה זו מוטב שההוצאה להורג תיעשה בפרהסיה. שהרי אז יוכל השחקן המקנן בכל אדם לבוא לעזרת החיה המבועתת ולסייע לה להעמיד פנים, אפילו בעיניה שלה. אבל הלילה והחשאיות הם ללא תקווה. בפורענות הזאת, האומץ, תעצומות הנפש ואפילו האמונה עלולים להוות סיכון. ההמתנה לעונש המוות הורסת בדרך-כלל את האדם זמן רב לפני הוצאתו להורג. ממיטים עליו שתי מיתות, שהראשונה שבהן גרועה מן השנייה, חרף העובדה שהוא הרג רק פעם אחת. בהשוואה לעינוי הזה מצטייר העונש של מידה כנגד מידה כחוק מתורבת. הוא מעולם לא גרס שיש לעקור את שתי עיניו של מי שניקר את עין רעהו.

 

לעוול בסיסי זה יש השלכות גם על קרוביו של המעונה. לקורבן יש משפחה משלו, שסִבלה הוא בדרך-כלל גדול מנשוא, והיא מבקשת ברוב המקרים לנקום את נקמתו. הם אכן ניקמים, אבל קרוביו של הנידון מתוודעים אז לאסון בממדים כאלו שמטילים עליהם עונש מעבר לכל שיעור של צדק. ההמתנה של אם או של אב במשך חודשים ארוכים, אולם הביקורים, השיחות המעושות שממלאים בהן את הרגעים הקצרים במחיצתו של הנידון, ולבסוף המראות של ההוצאה להורג, כל אלה הם עינויים שלא הוטלו על קרובי משפחתו של הקורבן. יהיו הרגשותיהם של אלה אשר יהיו, אין הם יכולים לייחל שהנקמה תחרוג חריגה משמעותית כל-כך מממדי הפשע עצמו, ושהיא תייסר את האנשים החולקים עמם בעוצמה כזו את כאבם.

אבי, קיבלתי חנינה, כותב נידון למוות, עדיין איני תופס לגמרי את האושר שנפל בחלקי; החנינה שלי נחתמה בשלושים באפריל וההודעה נמסרה לי כשחזרתי מאולם הביקורים. מיד הודעתי לאבא ולאמא, שעדיין לא עזבו את "לה סנטה". שער בנפשך איזה אושר הציף אותם.[51]

אכן, יכולים אנו לשער את האושר הזה, אולם רק במידה שמסוגלים אנו לשער את מצוקתם הבלתי פוסקת עד לרגע החנינה ואת ייאושם הסופי של אלה המקבלים את ההודעה האחרת, זו המייסרת, תוך עשיית עוול, את חפותם ואת אסונם כאחד.

 

ולסיכום בעניין חוק המידה כנגד מידה, מן ההכרח לומר שגם בצורתו הפרימיטיבית ביותר, אין להחילו אלא על שני בני-אדם, שאחד מהם הוא חף מפשע לחלוטין ואילו השני אשם לחלוטין. מובן מאליו שהקורבן הוא חף מפשע. אולם החברה האמורה לייצגו, התוכל להתיימר להיות חפה לחלוטין? האין היא אחראית, ולו גם חלקית, לפשע שהיא מדכאת בחומרה כה רבה? נושא זה כבר נדון לעתים קרובות ואין בכוונתי לחזור ולהעלות טיעונים שהוגים בעלי דעות שונות כבר הציגו מאז המאה השמונה-עשרה. ניתן לסכם את דעותיהם ולומר, שכל חברה מניבה את הפושעים הראויים לה. כשמדובר בצרפת, אי-אפשר שלא לציין את הנסיבות, שמן הראוי היה כי יוסיפו צניעות למחוקקינו. בשנת 1952, במסגרת תחקיר שערך העיתון "פיגארו" על עונש המוות, הכריז קולונל אחד שהחלת מאסר עולם עם עבודות פרך כעונש החמור ביותר תגרום בסופו של דבר להיווצרותן של חממות פשע. מעינו של קצין גבוה זה נעלם מן הסתם, ואני שמח בשבילו, שכבר קיימות אצלנו חממות פשע, שיש בינן ובין בתי-הסוהר שלנו הבדל חשוב, והוא שניתן לצאת מהן בכל שעה משעות היום או הלילה: הכוונה למסבאות ולמשכנות העוני, עטרת תפארתה של הרפובליקה שלנו. אי-אפשר להתבטא בנושא זה באיפוק.

לפי הערכה סטטיסטית יש שישים וארבעה אלף דירות מגורים מאוכלסות יתר על המידה (כשלושה עד חמישה אנשים בחדר) בפריס בלבד. נכון הדבר שרוצח ילדים הוא יצור נתעב במיוחד, שאינו מעורר כל חמלה. ייתכן גם (ואני אומר ייתכן) שאיש מבין קוראי, אם יושם בתנאי צפיפות מבחילים מעין אלה, לא ירחיק לכת עד כדי רצח ילדים. לא מדובר אם כן בהמעטת האשמה של מפלצות מסוימות. אבל ייתכן שבתנאי מגורים נאותים לא היתה נקרית בפני מפלצות אלה הזדמנות להרחיק לכת כל-כך. למצער ניתן לומר שהאשמה לא רובצת אך ורק על הרוצחים, ודומה כי חמור הדבר שהזכות להענישם מוענקת לאלה המסבסדים את סלק הסוכר במקום את הבנייה.[52]

אבל האלכוהול הופך את השערורייה הזאת לשערורייתית עוד יותר. ידוע שהרוב הפרלמנטרי משכר את האומה הצרפתית באופן שיטתי, בדרך-כלל בשל סיבות בזויות. ואמנם שיעור אחריות האלכוהול בהתהוות פשעים של שפיכות דמים הוא מסחרר. עורך-דין אחד (עו"ד גִיוֹן) אמד אותו ב-60%. ד"ר לַגְרִיף העריך שהוא נע בין 41.7% ל-72%. מחקר שנערך בשנת 1951 במרכז המיון של בית-הכלא בפרֶן, ועסק בנידונים שנשפטו על-פי חוק המדינה, חשף 29% שתיינים כרונים ו-24% נידונים בעלי רקע משפחתי אלכוהוליסטי. הנה כי כן, 95% מבין רוצחי הילדים הם אלכוהוליסטים. מספרים המדברים בעד עצמם. יכולים אנו להציג כאן מספרים יפים מאלה: הצהרתה של מסבאה בפני פקידי האוצר על רווח של 410 מיליון פרנקים בשנת 1953. ההשוואה בין הנתונים האלה מסמיכה את ידנו ליידע את בעלי המניות של בית-המרזח הנדון ואת נציגי האלכוהול, שהם הרגו קרוב לוודאי יותר ילדים משהם מעלים בדעתם. כמי שמתנגד לעונש המוות, רחוק אני מלתבוע את הוצאתם להורג. יחד עם זאת, נדמה לי שבתור התחלה מן ההכרח להובילם בדחיפות, תחת ליווי צבאי, להוצאתו להורג הקרובה של רוצח ילדים ולמסור לידיהם ביציאה עלון עם הנתונים הסטטיסטיים המוזכרים לעיל.

באשר למדינה הזורעת את האלכוהול, אל ייפלא בעיניה אם תקצור את הפשע.[53] למעשה היא אינה מתפלאה על כך ומסתפקת בעריפת ראשים שהיא עצמה מזגה לתוכם כמויות גדולות של אלכוהול. המדינה עושה צדק בשאננות ומעמידה פני נושה: מצפונה הטוב אינו מוכתם. בדומה לה, סוכן המשקאות האלכוהוליים, שבמענה לשאלות "פיגארו" קרא: "אני יודע מה היה עושה החסיד המושבע ביותר של ביטול עונש המוות אם היה מוצא את עצמו פתאום מול רוצחים העומדים להרוג את אביו, אמו, ילדיו או חברו הטוב ביותר, והיה לו נשק תחת ידו. אז מה יש כאן לדבר." דומה שגם המלים "אז מה יש כאן לדבר" מעידות על השפעה מסוימת של אלכוהול. מובן מאליו שהחסיד המושבע ביותר של ביטול עונש המוות היה יורה ברוצחים האלה, ובצדק, מבלי שהדבר יפגע כהוא זה בנימוקיו הנחושים למען ביטול עונש המוות. יתרה מזו, אילו היה עקבי במקצת בדעותיו, ואילו נדף ריח חזק מדי של אלכוהול מאותם רוצחים, היה נפנה אחר-כך לטפל באלה שייעודם להרעיל את הפושעים העתידיים. תמוה אפוא הדבר שמעולם לא עלה בדעתם של הורי הקורבנות שנרצחו בשל פשעי אלכוהול לפנות לבית-הנבחרים ולדרוש ממנו הבהרות אחדות. למעשה מתרחש ההפך, והמדינה, הנהנית מן האמון הכללי שרוחשים לה כמו גם מן התמיכה של דעת הקהל, ממשיכה להעניש את הפושעים, אפילו ובעיקר את השתיינים שביניהם, בדומה לאותו סרסור המעניש לפעמים את הבריות החרוצות השוקדות על פרנסתו. אבל הסרסור אינו מטיף מוסר, ואילו המדינה כן. גם אם היא מודה בפסיקתה שהשִכרוּת מהווה לעתים עילה לנסיבות מקילות, היא מתעלמת מבעיית האלכוהוליזם הכרוני. אולם השִכרות אינה נלווית אך ורק לפשעים אלימים, שאין גוזרים עליהם עונש מוות – האלכוהוליסט הכרוני מסוגל אף לבצע פשעים במחשבה תחילה, שדינם מוות. המדינה שומרת אפוא לעצמה את הזכות להטיל עונש רק במקרה היחיד שלגביו היא נושאת באחריות כבדה.

האם פירוש הדבר שהמדינה חייבת להכריז על כל שתיין כעל חסר אחריות, ושעליה להכות על חטא עד שהאומה לא תשתה דבר למעט מיץ פירות? מובן שלא. בה במידה שאין לבטל כל אשמה בגין סיבות שמקורן בתורשה. לא ניתן לאמוד במדויק את האחריות הממשית הרובצת על כתפיו של עבריין. ידוע שלא ניתן לחשב את מספרם של אבותינו, בין אם היו שתיינים ובין אם לאו. בקץ הימים, יהיה מספרם גדול עשרות מונים ממספרם של התושבים החיים כיום על כדור הארץ. אי לכך, לא ניתן לחשב את מספרן של הנטיות הרעות או החולניות שעשויים היו להנחיל לנו. אנו באים לעולם בשאתנו משא של כורח אינסופי. מטעם זה מן הראוי היה להגיע למסקנה של אי-אחריות כללית. ההיגיון היה דורש שלעולם לא יוטל עונש או יוענק פרס, אך בו בזמן שום חברה שוב לא היתה יכולה להתקיים. יצר הקיום של החברות, ומכאן של היחידים, דורש לעומת זאת להחיל את עקרון האחריות האישית. יש לקבל אותה, בלי לייחל למחילה מוחלטת, שיחד אִתה יגיע גם קִצה של כל חברה. ברם, מן הדין שאותו טיעון עצמו יובילנו למסקנה שלעולם לא מתקיימת אחריות מלאה, ומכאן שגם עונש או גמול מוחלטים לא ייתכנו. אי-אפשר לגמול לאדם על מלוא פועלו, גם לא במתן פרס נובל. אבל אין גם להעניש אדם באופן מוחלט, לא אם הוא בחזקת אשם ועל אחת כמה וכמה אם הוא עשוי להיות זכאי. עונש המוות, שלאמיתו של דבר אינו עומד במבחן ההרתעה וגם לא במבחן הצדק החלוקתי, לוקח לעצמו בנוסף לכך זכות-יתר מופרזת כשהוא מתיימר להעניש, בשל אשמה שהיא לעולם יחסית, בעונש מוחלט ובלתי הפיך.

 

נכון אמנם שכוח ההרתעה הטמון בעונש המוות מוטל בספק, ומידת הצדק שלו רעועה, אולם יש להסכים עם המצדדים בו שהוא בעל יכולת הרחקה. עונש המוות מסלק לצמיתות את הנידון. לאמיתו של דבר מן הראוי היה כי עובדה זו לבדה תעצור בעיקר את המצדדים בעונש מלחזור על טיעונים רעועים שניתן, כפי שראינו, לחלוק עליהם ללא הרף. מהימן יותר לומר שעונש המוות הנו מוחלט משום שהוא חייב להיות כזה, לטעון שאנשים מסוימים הם חסרי תקנה בחברה, שהם מהווים סכנה מתמדת לכל אחד מן האזרחים ולסדר החברתי, ולפיכך יש לחסלם באופן מיידי. איש לא יכול להכחיש את קיומן של חיות פרא מבחינת החברה, שדומה כי דבר אינו מסוגל לשבור את האנרגיה והאלימות הטמונות בהן. מובן מאליו שעונש המוות אינו פותר את הבעיה שהם מעמידים. הבה נסכים לפחות שהוא מחסל אותה.

עוד אחזור ואדון באנשים אלה. אבל האם עונש המוות חל עליהם בלבד? וכי יכול מי להבטיחנו שלא ניתן להחזיר למוטב אף לא אחד מן המוּצאים להורג? האם אפשר אפילו להישבע שגם לא אחד מביניהם הוא חף מפשע? וכי אין עלינו להודות שבשני המקרים, עונש המוות מסלק לצמיתות רק במידה שהוא בלתי הפיך? אתמול, ב-15 במרס 1957, הוצא להורג בקליפורניה ברטון אבּוֹט, שהוטל עליו גזר-דין מוות בשל רצח ילדה בת ארבע-עשרה. סבורני שזהו סוג נתעב של פשע, המסווג את מבצעו בקטגוריה של חסרי התקנה. אף על פי שאבוט תמיד טען לחפותו, הוא נידון למוות. הוצאתו להורג נקבעה ל-15 במרס, לשעה 10:00. בשעה 9:10 הוענקה ארכה כדי לאפשר לסנגורים להציג בקשת חנינה אחרונה.[54] בשעה 11:00 הערעור נדחה. בשעה 11:15 נכנס אבוט לחדר ההוצאה להורג בגז. בשעה 11:18 הוא נשם אל קרבו את אדי הגז הראשונים. בשעה 11:20 טלפן מזכיר ועדת החנינה. הוועדה חזרה בה. חיפשו את המושל, שיצא לשוט בים, ואחר-כך טלפנו ישירות לבית-הכלא. הוציאו את אבוט מחדר ההוצאה להורג בגז. זה היה מאוחר מדי. אילו רק התחוללה אתמול סערה בשמי קליפורניה, לא היה המושל יוצא לשוט בים. הוא היה מטלפן שתי דקות מוקדם יותר: אבוט היה חי היום ואולי אף זוכה לראות את חפותו יוצאת לאור. כל עונש אחר, ולו גם החמור ביותר, היה מותיר בידיו את הסיכוי הזה. עונש המוות לא השאיר לו שום סיכוי.

יש להניח שמקרה זה הנו יוצא דופן. כך הם גם חיינו, ועם זאת, בקיומנו בר החלוף, דברים אלה מתרחשים לא הרחק מאתנו, במרחק שתים-עשרה שעות טיסה. גורלו המר של אבוט אינו דווקא חריג,  הוא לא יותר מאשר ידיעה אחת מרבות במדור הזוטות, שגיאה שאינה יחידה, אם נאמין לנאמר בעיתונים שלנו (ראו למשל את פרשת דֶהֶה,[55] אם להזכיר רק את האחרונה שבהן). המשפטן ד'אוֹליבְקְרוּאָה, שהשתמש בשנת 1860 לערך בחישובי הסתברות כדי לחשב את הסיכוי לטעות משפטית, הגיע למסקנה, שמתוך כל מאתיים חמישים ושבעה מורשעים יש בערך חף מפשע אחד. האם זהו יחס נמוך? הוא נמוך לגבי עונשים ממוצעים. הוא אינסופי ביחס לעונש המוות. כאשר הוּגוֹ כותב שמבחינתו, שמה של הגיליוטינה הוא לֶזוּרק,[56] אין הוא רוצה לומר שכל הנידונים שאת ראשיהם היא עורפת הם מסוגו של לזורק, אלא שדי בלזורק אחד כדי לעטות עליה חרפה לצמיתות. ניתן להבין מה הניע את בלגיה לחדול לחלוטין מהטלת עונש מוות אחרי שהתגלתה שם טעות משפטית, ומדוע העמידה אנגליה את שאלת ביטול העונש הזה אחרי פרשת הייז.[57] יתרה מזו, ניתן גם להבין את מסקנותיו של אותו תובע כללי שכתב, לאחר שפנו אליו בעניין בקשת חנינה של פושע, שהיה אשם קרוב לוודאי אבל גופת קורבנו לא נמצאה מעולם: "השארתו בחיים של X... מאפשרת לשלטונות לבחון ביעילות ובניחותא כל ראיה חדשה שעשויה להימצא לאחר קטיעת חייה של אשתו... לעומת זאת, חוששני כי ביצוע גזר-דין מוות, תוך ביטול האפשרות המשוערת הזו של בדיקה, יעניק לראיה הטפלה ביותר ערך תיאורטי, כוח חרטה, שלדעתי מוקדם מדי ליצור." הזיקה לצדק ולאמת מוצאת כאן את ביטוייה בצורה נוגעת ללב ומן הראוי לצטט לעתים מזומנות בבתי-המשפט הפליליים שלנו את "כוח החרטה" הזה, המסכם באופן נחרץ כל-כך את הסכנה שכל בית-דין נחשף אליה. עם מותו של החף מפשע שוב לא יוכל איש לעשות דבר למענו, אלא רק להוציא לאור את צדקתו, אם נותר עוד מי שמבקש לעשות זאת. או אז מחזירים לו את עטרת חפותו, שלמעשה מעולם לא אבדה לו. אבל הרדיפות שרדפו אותו, העינויים הנוראיים שהתענה בהם, מותו המחריד, כל אלה הם עובדה מוגמרת לצמיתות. לא נותר אלא לחשוב על החפים מפשע של העתיד, כדי לחסוך מהם את הייסורים האלה. הדבר נעשה בבלגיה. אצלנו, מסתבר, המצפון שקט.

בעלי המצפון סבורים, קרוב לוודאי, שגם הצדק התקדם וכי הוא צועד יד ביד עם המדע. כאשר המומחה המלומד מרחיב את הדיבור בבית-הדין הפלילי, דומה שהדברים יוצאים מפיו של כומר ושחבר המושבעים, שחוּנך על ברכי דת המדע, עונה אחריו אמן. אולם אירועים שקרו לא מכבר, והחשוב שבהם הוא פרשת בֶּנַאר,[58] סיפקו לנו תמונה מאלפת למדי לְמה שניתן לקרוא קומדיה של מומחים. האשמה אינה מוכחת טוב יותר משום שנבדקה במבחנה, גם אם היא מסומנת בשנתות. מבחנה שנייה תראה את ההפך והמשוואה האישית שומרת על מלוא חשיבותה במתמטיקה המסוכנת הזאת. אחוז המומחים של ממש מבין המלומדים שווה לאחוז הפסיכולוגים מבין השופטים, והוא גדול רק במעט מאחוז הרציניים והאובייקטיבים שבין היושבים בחבר המושבעים. היום, בדומה לאתמול, אפשרות הטעות קיימת. מחר, חוות דעת של מומחה אחר תחשוף את חפותו של איזה אבּוֹט. אבל אבוט עדיין יהיה מת, מת באורח מדעי, והמדע, הטוען שהוא מסוגל להוכיח נקיון כפיים ואשמה כאחד, לא השכיל עדיין להחיות את אלה שהוא ממית.

וגם מבין האשמים, האם אפשר להיות בטוחים כי תמיד הוצאו להורג רק חסרי התקנה שבהם? כל מי שעקב כמוני בתקופה מסוימת בחייו, מתוך כורח, אחר המשפטים שהתנהלו בבתי-הדין הפליליים יודעים, כי המקריות ממלאת תפקיד נכבד בקביעת גזר-הדין, גם אם הוא גזר-דין מוות. פרצופו של הנידון, תולדות חייו (הניאוף נתפס לעתים קרובות כנסיבות מחמירות בעיני המושבעים, שמעולם לא יכולתי להאמין כי היו בעצמם נאמנים כולם, תמיד), התנהגותו (שאינה מקנה לו אהדה אלא אם כן היא מקובלת, כלומר, צבועה רוב הזמן), אפילו חיתוך הדיבור שלו (השוורים המועדים יודעים שאין לגמגם אבל גם לא לדבר ברהיטות יתרה), התגובות של הקהל המוערכות באמות מידה רגשיות (והאמיתי, לרוע המזל, לא תמיד מרגש), כל-כך הרבה מקריות המשפיעה על החלטתם הסופית של המושבעים. כשמדובר בחריצת גזר-דין מוות, יכולים אנו להיות סמוכים ובטוחים שכדי להגיע לעונש הוודאי ביותר, היה צורך בצירוף גדול מאוד של אי ודאויות. כשידוע שגזר-הדין החמור ביותר תלוי בהערכה שחבר המושבעים מעריך את הנסיבות המקילות, כשידוע בעיקר שהרפורמה של שנת 1832 הפקידה בידי המושבעים שלנו את הסמכות להעניק נסיבות מקילות בלתי מוגבלות, ניתן לשער את המרחב הנותר למצבי הרוח החולפים של המושבעים. שוב לא החוק הוא הבוחן בדייקנות את המקרים שיש להטיל בהם עונש מוות, אלא חבר המושבעים, המעריך אותו לאחר מעשה, ומן הדין לומר, לפי ראות עיניו. כיוון ששני הרכבים של חבר מושבעים לעולם לא יהיו דומים זה לזה, כן יכול היה גם המוּצא להורג להיוותר בחיים. חסר התקנה בעיניהם של האנשים ההגונים מאִיל-אֶ-וִילֶן עשוי היה לזכות בסליחה כלשהי מהאזרחים הטובים של מחוז ואר. לרוע המזל, להב הגיליוטינה הנופל בשני המחוזות הוא אותו הלהב. ואין הוא מבחין בפרטים.

המקריות התלויה בזמן מצטרפת למקריות של הגיאוגרפיה ומגבירה את האבסורד הכללי. הפועל הצרפתי הקומוניסט, שהוצא להורג לא מכבר באלג'יריה בשל הנחת פצצה (שהתגלתה בטרם התפוצצה) במלתחה של בית-חרושת, נידון הן בגין מעשהו והן בגין רוח הזמן. באווירה השוררת כיום באלג'יריה ביקשו להוכיח לדעת הקהל הערבית שהגיליוטינה נועדה גם לצרפתים, ובה בעת לרצות את דעת הקהל הצרפתית הזועמת נוכח פשעי הטרור. עם זאת, השר האחראי על ההוצאה להורג זכה באותה העת בקולות הבוחרים הקומוניסטים במחוזו. בנסיבות אחרות היה הנאשם יוצא בזול מן העניין, והסכנה היחידה הנשקפת לו היתה שבבוא היום, כשיהיה ציר מטעם המפלגה, ישתה באותה מסבאה שגם השר נוהג לפקוד. מחשבות מעין אלה מותירות טעם מר ומן הראוי לייחל שהן ייחרתו על לוח לבם של בעלי השלטון. שהרי ידוע להם מן הסתם, שמדרכם של זמנים ומנהגים להשתנות; בא יום ובו הנידון, שהוצא להורג מהר מדי, שוב לא נראה שחור כל-כך. אבל אז כבר מאוחר מדי ולא נותר אלא להתחרט או לשכוח. מובן מאליו ששוכחים. עם זאת, גם החברה נפגעת מכך. היוונים גרסו כי פשע שלא קצבו את עונשו מזהם את העיר. אולם נקיון כפיים שנידון לשבט, או פשע שנגזר בשלו עונש כבד מדי, בסופו של דבר אינם מסאבים אותה פחות. אנו יודעים זאת בצרפת.

כזה הוא, יאמרו הבריות, הצדק של בני-האדם, שעל אף הליקויים הטמונים בו טוב הוא מן השרירות. אולם הערכה עגמומית זו מתקבלת על הדעת רק כשהדברים אמורים בעונשים רגילים. היא שערורייתית נוכח גזרי-דין מוות. חיבור קלאסי בנושא המשפט הצרפתי מתרץ באופן הבא את העובדה שאין דרגות לעונש המוות: "לצדק האנושי אין כל שאיפה להבטיח את היחס הזה. מדוע? משום שהוא מכיר בחולשתו." היש להסיק מכאן, שחולשה זו מתירה לנו לחרוץ דין מוחלט ושהחברה, שאינה בטוחה אם היא אכן מבצעת את הצדק הצרוף, חייבת להיחפז, תוך נטילת סיכונים גדולים ביותר, אל עבר אי הצדק המוחלט? אם הצדק מודה בחולשתו, האם לא מן הראוי שהוא יפגין צניעות רבה יותר ויותיר סביב פסקי-הדין שלו שוליים רחבים דיים כדי לאפשר תיקון של טעות אפשרית?[59] חולשה זו, שהצדק שואב ממנה דרך קבע נסיבות מקילות לעצמו, האם לא מן הדין שתעניק תדיר נסיבות מקילות גם לפושע עצמו? האם יכול חבר המושבעים לומר בהגינות: "אם אגרום למותך בשוגג, אתה תסלח לי מתוך התחשבות בחולשות שבטבענו המשותף. אבל אני דן אותך למוות מבלי להתחשב באותן חולשות או באותו טבע"? קיים יחס של אחווה בין כל בני-האדם בכל הנוגע למשוגה או לתעייה. האם משורת הדין היא שאחווה זו תשרת את בית-הדין, אך תישלל מן הנאשם? לא, ואם יש לצדק משמעות כלשהי בעולם, אין לו משמעות אחרת מלבד ההכרה באחווה הזאת; הצדק אינו יכול, מעצם מהותו, להיפרד מן החמלה. מובן מאליו שבהקשר זה לא תוכל החמלה להיות דבר אחר מלבד ההרגשה של סבל משותף, ולא סלחנות קלת דעת שאינה מתחשבת כלל בסבלותיו של הקורבן ובזכויותיו. החמלה אינה שוללת את העונש, אבל היא דוחה את גזר-הדין המוחלט. היא סולדת מן האמצעי הסופי, הבלתי הפיך, העושה עוול לאדם כולו משום שהוא אינו נוטל חלק באומללות המצב הכללי.

למען האמת, יש הרכבים של חבר מושבעים היודעים זאת היטב, ומוכנים להכיר בנסיבות מקילות בפשע שדבר לא יכול להפחית מחומרתו. זאת משום שעונש המוות נתפס אז בעיניהם כמופרז והם מעדיפים להטיל עונש קל מדי מלגזור עונש כבד מדי. חומרתו הקיצונית של העונש פועלת אפוא למען הפשע, במקום להעניש עליו. שום ישיבת בית-משפט לא נערכת בלי שלאחר מכן אפשר יהיה לקרוא בעיתונות שלנו שפסק-הדין היה בלתי מובן ושלנוכח העובדות, הוא נראה לא מספיק או חמור מדי. אולם עניין זה ידוע לחבר המושבעים. אבל נוכח ממדיו של עונש המוות הם מבכרים, כפי שגם אנו היינו נוהגים, להיראות כתוהים ובוהים ובלבד שלא לפגום בלילות המצפים להם. בהכירם בחולשתם, הם מסיקים מכך למצער את המסקנות המתבקשות. והצדק האמיתי לצדם, בה במידה שההיגיון אינו שורה שם.

עם זאת, ישנם עבריינים כבדים, שכל חבר מושבעים היה מרשיע בכל מקום ובכל עת. פשעיהם ודאיים וההוכחות המוגשות על-ידי התביעה חוברות להודאות ההגנה. אין ספק שחוסר הנורמליות והמפלצתיות שלהם מסווגות אותם מיד בקטגוריית המקרים הפתולוגיים. אבל ברוב המקרים, המומחים מתחום הפסיכיאטריה מאשרים שהם אחראים למעשיהם. לא מכבר, בפריז, איש צעיר אחד, חלוש אופי במקצת אבל עדין וחביב וקשור מאוד לבני משפחתו, התרגז, כך הודה בעצמו, על הערה שהעיר לו אביו בעניין חזרתו המאוחרת הביתה. האב ישב ליד שולחן האוכל וקרא. הצעיר לקח גרזן והכה את אביו, מאחור, כמה מכות קטלניות. אחר-כך שחט באופן דומה את אמו, שהיתה במטבח. הוא התפשט, הסתיר את מכנסיו המגואלים בדם בארון, ובלי שיהא ניכר בו דבר יצא לבקר את הורי ארוסתו. אחר-כך חזר לביתו והודיע למשטרה כי זה עתה מצא את הוריו טבוחים. המשטרה מצאה לאלתר את המכנסיים המוכתמים והשיגה ללא קושי את הודאתו השאננה של רוצח הוריו. הפסיכיאטרים הגיעו למסקנה כי הרוצח הזה, שרצח מתוך כעס, אחראי למעשיו. עם זאת, אדישותו המוזרה, שניכרה בהזדמנויות אחרות בבית-הסוהר (הוא שמח שבהלוויית הוריו השתתף קהל רב: "הם היו מאוד חביבים על הבריות," אמר לעורך-דינו), לא יכולה להיחשב נורמלית. אולם ככל הנראה דרך החשיבה שלו היתה ללא דופי.

רבות הן ה"מפלצות" המציגות פנים כה סתומות. מחסלים אותן רק על סמך העובדות. לכאורה, טבע פשעיהם או גודלם אינם מותירים מקום להניח שהם עשויים להתחרט או לחזור למוטב. יש רק למנוע בעדם מלחזור על מעשיהם ואין פתרון אחר מלחסלם. הדיון בעניין עונש המוות הוא לגיטימי בחזית זו ובה בלבד. בכל יתר המקרים לא עומדים טיעוני השמרנים במבחן הביקורת של התומכים בביטול עונש המוות. לעומת זאת, בנקודה זו, בחוסר הידיעה שאנו שרויים בו, קונה לו מקום ההימור. שום עובדה, שום שיקול אין בכוחם להכריע בין אלה הסבורים שלעולם יש להעניק הזדמנות, אפילו לנקלה שבאדם, ובין הגורסים שזוהי הזדמנות שווא. אבל ייתכן אולי שדווקא בחזית זו ניתן להתגבר על הקיטוב המתמשך בין התומכים בעונש המוות ובין המתנגדים לו, באמצעות הערכה של כדאיות העונש הזה, היום, ובאירופה. הנה כי כן אנסה עכשיו לענות, במיומנות פחותה הרבה יותר, לדבריו של משפטן שווייצרי, פרופ' ז'אן גְרַבֶן, שכתב בשנת 1952, במחקרו המרשים על שאלת עונש המוות:

...נוכח הבעיה הניצבת שוב בפני מצפוננו והגיוננו אנו סבורים, שיש לחפש אחר הפתרון לא על יסוד התפיסות, השאלות והטיעונים של העבר, ולא בהסתמך על התקוות וההבטחות התיאורטיות לעתיד, אלא על סמך הרעיונות, הנתונים והצרכים העכשוויים.[60]

למעשה, ניתן לנהל ויכוחים אינסופיים על היתרונות או על הנזקים של עונש המוות במהלך הדורות או בשמי האידיאות. אולם הוא ממלא תפקיד כאן ועכשיו ושומה עלינו להגדיר את עצמנו כאן ועכשיו, נוכח התליין המודרני. מה משמעותו של עונש המוות בעיני האנשים החיים באמצע המאה?

כדי לפשט את הדברים, הבה נאמר כי חברתנו איבדה את הערכים היחידים שעשויים מבחינה מסוימת להצדיק את העונש הזה, ולעומת זאת היא סובלת מחוליים המחייבים את ביטולו. במלים אחרות, מן הדין היה שבעלי המצפון בחברתנו יתבעו את ביטולו של עונש המוות, מטעמי היגיון ומציאות כאחד.

ותחילה, נימוקים שבהיגיון. לחרוץ על אדם גזר-דין מוות משמע להחליט ששוב אין לאותו אדם שום סיכוי לתקן את מעשיו. בנקודה זו, נחזור ונאמר, מתנגשות הטענות זו בזו בעיוורון ומתגבשות לכדי ניגוד עקר. אבל זוהי בדיוק הנקודה שאיש מבינינו אינו יכול להכריע בה, מאחר שכולנו שופטים ובעלי צד בעניין. מכאן נובע חוסר הביטחון שלנו באשר לזכותנו להרוג, וחוסר היכולת שלנו לשכנע זה את זה. בהעדר חפות מושלמת, לא קיים שופט עליון, אולטימטיבי. הרי כולנו ביצענו מעשה רע כלשהו במהלך חיינו, וגם אם רע זה, שאינו נכנס למסגרת הפשעים המוגדרים בחוק, הוא בחזקת פשע עלום. אין צדיקים, קיימים רק לבבות שמידת הצדק שלהם דלה פחות או יותר. החיים מאפשרים לנו למצער לדעת זאת, ולהוסיף על מכלול פעולותינו קורטוב של טוב אשר יפצה במקצת על הרע שזרינו בעולם. זכות זו לחיים, המתקיימת בד בבד עם אפשרות התיקון, היא זכותו הטבעית של כל בן אנוש, ולו גם הרע ביותר. השפל בפושעים והישר בשופטים נפגשים בנקודה זו כתף אל כתף, אומללים ומלוכדים במידה דומה. בהעדר זכות זו, לא ייתכנו חיי מוסר כלשהם. איש מאתנו אינו רשאי לומר נואש אף מאדם אחד אלא אחרי מותו, מוות ההופך את חייו לגורל ומאפשר את גזר-דינו הסופי. אבל אף אדם אינו רשאי לחרוץ גזר-דין סופי לפני המוות, ולצוות על סגירת החשבונות כל עוד בעל החוב בחיים. על הגבול הזה לפחות, השופט באופן מוחלט גם מחייב את עצמו בדין באופן מוחלט.

ברנאר פַאיוֹ מחבורת מאסוּי (Masuy) שעבדה בשירות הגסטאפו נידון למוות לאחר שהודה בפשעים הרבים והחמורים שביצע ומת באומץ לב גדול מאין כמוהו, בהכריזו בעצמו שהוא אינו בר חנינה. "'ידי מגואלות מדי בדם,' אמר לחבר לכלא."[61] אין ספק שעל-פי דעת הקהל ודעתם של השופטים הוא סווג בקטגוריה של חסרי התקנה, וגם אני הייתי מתפתה לסבור כך אילולא קראתי עדות מפתיעה. אלה הם דבריו של פאיו לאותו חבר, לאחר שהצהיר כי ברצונו למות באומץ: "שאגיד לך מהו הדבר שאני מתחרט עליו ביותר? ובכן, זה שלא הכרתי מוקדם יותר את התנ"ך הזה שיש לי כאן. אני מבטיח לך שלא הייתי מגיע לאן שהגעתי." לא מדובר כאן במכלול דימויים מקובלים או באיזכור עובדי הפרך הטובים של ויקטור הוגו. עידן הנאורות, כפי שנהוג לקרוא לו, ביקש לבטל את עונש המוות בטענה שהאדם טוב מטבע ברייתו. מובן שאין זה כך (הוא גרוע יותר, או טוב יותר). בתום עשרים שנות היסטוריה מפוארת שלנו, ידוע לנו דבר זה ידוע היטב. אולם דווקא משום שאין הוא כזה, לא יכול איש מבינינו להעמיד את עצמו כשופט מוחלט ולחרוץ את סילוקו הסופי של הגרוע שבאשמים, משום שאיש מבינינו אינו יכול לטעון לחפות מוחלטת. גזר-דין מוות מפר את האחווה היחידה השוררת בין בני-האדם שאין עליה עוררין, לאמור, האחווה נגד המוות, ואי-אפשר לתת לו תוקף אלא על-ידי אמת או עיקרון העומדים מעל בני-האדם.

למעשה, עונש המוות היה מאז ומעולם עונש דתי. בין אם הוטל בשם המלך, נציג האלוהים עלי אדמות, ובין אם על-ידי הכמרים, או בשם החברה שנתפסה כגוף קדוש, אין הוא מפר אז את האחווה האנושית, אלא את השתייכותו של האשם לקהילה האלוהית, שהיא לבדה יכולה להעניק לו חיים. החיים הארציים אמנם נלקחים ממנו, אבל הסיכוי לכפרה נשמר. גזר-הדין האמיתי אינו נחרץ, משום שהוא ייחרץ בעולם הבא. הערכים הדתיים, ובעיקר האמונה בחיי הנצח, הם אפוא הערכים היחידים העשויים לכונן את העונש המוחלט, משום שהם מונעים, על-פי ההיגיון המיוחד המאפיין אותם, בעד העונש מלהיות סופי ובלתי הפיך. העונש מוצדק אפוא רק במידה שהוא אינו מוחלט.

הכנסייה הקתולית, למשל, הכירה מאז ומעולם בצורך בעונש המוות. בתקופות אחרות היא אף הטילה אותו בעצמה, וברוחב יד. גם היום היא עודנה מצדיקה אותו והעבירה את הזכות ליישמו אל המדינה. תהיה עמדתה מגוונת ככל שתהיה, ניתן למצוא בבסיסה רגש עמוק. בשנת 1937, בשווייץ, ביטא את הרגש הזה באופן ישיר ציר מפרייבורג, בעת דיון על עונש המוות שהתקיים במועצה הלאומית. לטענתו של מר גְרַן, הנקלה שבפושעים שוקע בעצמו נוכח האיום של ההוצאה להורג.

הוא מכה על חטא ובכך מקל את ההכנה שהוא מכין את עצמו לקראת המוות. הכנסייה הצילה את אחד מחבריה, היא השלימה את משימתה האלוהית. משום כך היא קיבלה תמיד את עונש המוות, לא רק כאמצעי הגנה חוקי, אלא כאמצעי רב עוצמה לישועה.[62] בלי להפוך את עונש המוות לעניין של הכנסייה, היא יכולה לתבוע לעצמה בעלות על יעילותו האלוהית כמעט, כמו המלחמה.

על יסוד אותה דרך מחשבה, מן הסתם, ניתן היה לקרוא על גבי חרבו של התליין של פרייבוּרג את האִמרה: "אדוננו ישוע, אתה השופט". בידיו של התליין הופקדה, אם כן, משימה קדושה. הוא האיש ההורס את הגוף כדי למסור את הנשמה לעמוד מול פסק-הדין האלוהי, שאיש אינו מחליט עליו מראש. אפשר אולי להניח שאמרות מעין אלה גוררות בעקבותיהן בלבול שערורייתי למדי. ואין ספק שבעיני הדבקים בתורתו של ישו, מהווה קרוב לוודאי חרב יפה זו עלבון נוסף לישותו של הצלוב. לאור הדברים האלה ניתן להבין את המלים הנוראות שיצאו בשנת 1905 מפיו של נידון למוות רוסי, שתלייני הצאר עמדו לתלותו, והוא אמר נחרצות לכומר שבא לנחם אותו באמצעות צלם של ישו: "התרחק ואל תחלל את הקודש." גם חסר האמונה אינו יכול להימנע מלחשוב שאנשים, שאמונתם סובבת סביב קורבן מחריד של טעות משפטית, מן הדין שיפגינו למצער רתיעה בפני הרצח לפי החוק. כמו כן יש מקום להזכיר למאמינים את הקיסר יוליאנוס, שלפני שהמיר את דתו מיאן להפקיד בידי הנוצרים משרות רשמיות משום שהם סירבו בעקביות לחרוץ גזרי-דין מוות, או לתת את ידם לכך. במשך חמש מאות שנים האמינו אפוא הנוצרים, שתורת המוסר החמורה של אדונם אסרה להרוג. אבל האמונה הקתולית אינה ניזונה רק מדבריו של ישו עצמו. היא שואבת גם מן הברית הישנה, מפאולוס הקדוש ומאבות הכנסייה. אלמותיות הנפש והתחייה הכללית של גופות המתים הם חלק מעיקרי האמונה. מכאן שעונש המוות נתפס בעיני המאמין כעונש זמני, המותיר את גזר-הדין הסופי עומד ותלוי, אמצעי הכרחי למען הסדר הארצי בלבד, אמצעי אדמיניסטרטיבי, שלא זו בלבד שאינו סותם את הגולל על הנאשם, אלא היפוכו של דבר, הוא עשוי אפילו לקדם את גאולתו. איני טוען שכך חושבים כל המאמינים, ואני יכול בקלות לתאר לעצמי שישנם קתולים הקרובים יותר לישו מאשר למשה רבנו או לפאולוס. ברצוני לומר רק שהאמונה באלמותיות הנפש אִפשרה לקתוליות להציג את בעיית עונש המוות במונחים שונים מאוד, ולהצדיקו.

אבל מה משמעותה של הצדקה זו בחברה שאנו חיים בה, שמוסדותיה, כמו גם מנהגיה, הופקעו מקדושתם? כששופט אתאיסט, או ספקן, או אגנוסטי, מטיל עונש מוות על נידון שאינו מאמין, הוא חורץ עונש סופי, שחזרה ממנו אין. הוא משים עצמו אל[63] בלי להיות חדור בכוחותיו, שממילא אין הוא מאמין בהם. בסופו של דבר הוא הורג, משום שאבות-אבותיו האמינו בחיי נצח. אולם החברה, שהשופט מתיימר לייצגה, מכריזה למעשה על צעד מובהק של חיסול, מערערת את הקהילה האנושית המלוכדת נגד המוות, ומציבה את עצמה כערך עליון משום שהיא טוענת לכוח מוחלט. מובן שמכוח המסורת, היא שולחת כומר אל הנידון. הכומר רשאי לצפות שמוראו של העונש ידרבן את הנאשם לקבל על עצמו את הדת. אולם מי יוכל להסכים שעל סמך החישוב הזה תינתן הצדקה לעונש, שברוב המקרים מטילים ומקבלים אותו ברוח אחרת לגמרי? לא הרי האמונה שאדם מאמין בה לפני שהוא נמלא מורא, כהרי האמונה שהוא דבק בה אחרי שהוא נמלא מורא. המרת הדת באמצעות אש או להב הגיליוטינה לעולם תהיה מפוקפקת, ואפשר היה לחשוב שהכנסייה כבר חדלה להשתלט על הכופרים על-ידי הטלת אימה. מכל מקום, החברה שהשילה מעליה את הדת שוב לא תפיק כל תועלת מהמרה לדת שהיא מפגינה חוסר עניין כלפיה. היא גוזרת עונש קדוש ובה בעת נוטלת ממנו את הצדקתו ואת נחיצותו. היא הוזה לגבי עצמה ומרחיקה מחיקה את הרעים, מעשה ריבון, משל היתה היא עצמה המוסריות בהתגלמותה. דומה הדבר לאיש מכובד, שהיה הורג את בנו הסורר באומרו: "באמת, כבר לא ידעתי מה לעשות אתו." היא נוטלת לעצמה את הזכות לברור, משל היתה הטבע עצמו, ולהוסיף ייסורים אין קץ לחיסול, משל היתה אל גואל.

מכל מקום, לטעון שיש להרחיק אדם לחלוטין מן החברה, משום שהוא רע באופן מוחלט, הווה אומר שהחברה טובה באופן מוחלט, דבר שאף בר דעת שוב לא יאמין בו היום. לא זו בלבד שלא יאמינו בו, אלא בנקל יסברו שההפך הוא הנכון. החברה שלנו נעשתה כה מושחתת וכה נפשעת רק משום שהיא כוננה את עצמה כמטרה סופית ושוב לא כיבדה דבר מלבד את שימורה היא או את הצלחתה ההיסטורית. אין ספק, זוהי חברה שהשילה מעליה את דתה. אבל במאה התשע-עשרה היא החלה ליצור לעצמה תחליף לדת, בהציעה את עצמה כמושא להערצה. תורות האבולוציה ורעיונות הברירה הטבעית שליוו אותן כוננו את עתיד החברה כמטרה סופית. האוטופיות המדיניות שנאחזו בתורות אלה הציבו בקץ הימים תור זהב, שהצדיק מראש את כל היוזמות. החברה התרגלה להעניק תוקף חוקי למה שעשוי לשרת את עתידה ולהפעיל כפועל יוצא את עונש המוות באופן מוחלט. מאותו רגע ואילך היא התייחסה לכל מה שהיה מנוגד לתוכניתה ולעיקרי האמונה הארעיות שלה כאל פשע וחילול הקודש. לשון אחר, מכומר הפך התליין לעובד מדינה. התוצאה ניכרת לעין סביבנו. התוצאה היא שהחברה הזאת של מחצית המאה, שאיבדה, לפי ההיגיון הבריא, את הזכות לחרוץ עונש מוות, מן הראוי שתבטלו היום מתוך שיקולי מציאות.

 

כיצד מגדירה אפוא הציביליזציה שלנו את עצמה נוכח הפשע? התשובה פשוטה: מזה שלושים שנה גוברים פשעי המדינה לאין ערוך על פשעי היחידים. איני מתכוון אפילו למלחמות, הכוללות או המקומיות, הגם שהדם כמוהו כאלכוהול הממכר במרוצת הזמן כיין המחמם ביותר. אבל מספר האנשים שהמדינה הרגה באופן ישיר קיבל ממדי ענק וחורג לאין שיעור ממספר הרציחות האישיות. מספר הנידונים לפי חוק המדינה הולך ופוחת ואילו מספר הנידונים הפוליטיים הולך וגובר. והראיה לכך היא שכל אחד מאתנו, מכובד ככל שיהיה, עשוי לצפות לאפשרות היותו יום אחד נידון למוות, שעה שבתחילת המאה היתה אפשרות זו נתפסת כמהתלה. שנינות לשונו של אלפונס קאר: "שהאדונים הרוצחים יתחילו!",[64] שוב אין לה כל משמעות. אלה ששופכים דם רב מכולם הם גם אלה שמאמינים כי הצדק, ההיגיון וההיסטוריה עומדים לצדם.

אי לכך, יותר משחברתנו נאלצת להתגונן בפני הפרט, היא חייבת להתגונן בפני המדינה. ייתכן שהיחס יתהפך בעוד שלושים שנה. אבל נכון לעכשיו, ההגנה באמצעות החוק חייבת להיות קודם כל הגנה בפני המדינה. הצדק והעיתוי הסביר ביותר מצווים שהחוק יגן על הפרט מפני מדינה שהתמסרה לשיגעונות הקנאות או היהירות. "שהמדינה תחל בביטול עונש המוות!" זוהי הסיסמה שמן הדין שנשמיעהּ היום.

חוקים מגואלים בדם, נאמר בעבר, מכתימים בדם את המידות. אבל יש ונוצר מצב של קלון בחברה נתונה, שחרף כל אי-הסדרים השוררים בה, לעולם אין המידות בה מגואלות בדם כמו החוקים. מחציתה של אירופה מכירה את המצב הזה. אנו הצרפתים הכרנוהו, ויש סכנה שנשוב ונכירהו שנית. ההוצאות להורג של הכיבוש גררו אחריהן את ההוצאות להורג של השחרור, וחבריהם של האחרונים חולמים לנקום את נקמתם. במקומות אחרים, מדינות הקורסות תחת פשעים רבים מדי מתכננות להטביע את אשמתן במעשי טבח גדולים אף יותר. הורגים למען אומה או למען מעמד המרוּמם לדרגה אלוהית. הורגים למען חברה עתידית, שאף היא מרוממת לדרגה אלוהית. החושב שהוא יודע הכול סבור שאין דבר נבצר ממנו. אלילים ארעיים, הדורשים אמונה מוחלטת, חורצים ללא לאות עונשים מוחלטים. ודתות משוללות טרנסצנדנטיות הורגות באופן המוני נידונים חסרי תקווה.

כיצד תשרוד אפוא החברה האירופית של אמצע המאה, אם לא תחליט להגן על בני-האדם, בכל האמצעים, נגד הדיכוי של המדינה? שהרי הטלת איסור על הוצאתו להורג של אדם כמוה כהכרזה פומבית שהחברה והמדינה אינן בגדר ערכים מוחלטים, ופסיקה ששום דבר אינו מסמיך אותן לחוקק חוקים לצמיתות, או ליצור מצב בלתי הפיך. אילולא עונש המוות, גבריאל פֶּרִי ובְּרַזִיַאק[65] היו אולי עדיין עמנו. או-אז היינו יכולים לשפוט אותם, לפי השקפתנו, ולהכריז בגאווה את פסק-הדין, במקום שהם ישפטו אותנו כעת בעודנו מחרישים. אילולא עונש המוות לא היתה גופתו של רייק[66] מרעילה את הונגריה, אירופה היתה מקבלת טוב יותר את גרמניה שהיתה פחות אשמה, המהפכה הרוסית לא היתה שוקעת בגסיסה עטוּיַת בושה, הדם האלג'ירי היה מעיק פחות על מצפוננו. אילולא עונש המוות לא היתה אירופה מגואלת בגופות הגודשות כבר עשרים שנה את אדמתה המדולדלת. כל הערכים נטרפו ביבשת שלנו בשל הפחד והשנאה, השוררים בין איש לרעהו כמו גם בין האומות. המאבק הרעיוני מתבצע באמצעות החבל והלהב. שוב אין זו חברה אנושית וטבעית המיישמת את זכויות הדיכוי שלה, אלא אידיאולוגיה השולטת ותובעת את קורבנות האדם שלה. "הדוגמה שהגרדום נותן תמיד," ניתן היה לכתוב, "היא שחיי האדם שוב אינם קדושים שעה שסבורים כי כדאי להורגו." כדאיות זו הולכת וגוברת ככל הנראה מיום ליום, הדוגמה מתפשטת, הזיהום פושה בכל מקום. ויחד עִמו האנדרלמוסיה של הניהיליזם. לפיכך יש לעצור בצורה דרמטית ולהכריז, מן ההיבט העקרוני והממסדי כאחד, שבן-האנוש ניצב מעל למדינה. יתר על כן, כל אמצעי, שיפחית את לחץ הכוחות החברתיים על הפרט, יעזור בדילול הגודש המעיק על אירופה הסובלת משטפי דם, ישפר את הליכי החשיבה שלה ויסייע בהחלמתה. מחלתה של אירופה טמונה בעובדה שהיא אינה מאמינה בדבר וטוענת לדעת הכול. אבל אין היא יודעת הכול, עוד רב המרחק, ואם לשפוט על-פי ההתמרדות והתקווה שאנו שרויים בהן, היא אכן מאמינה בדבר-מה: היא מאמינה שבנקודת גבול מסתורית נושקת מצוקתו הקיצונית של האדם לגדולתו הנשגבת. רוב האירופים איבדו את האמונה. יחד עִמה אבדו גם הצידוקים שהיא הציגה בתחום הענישה. אבל רוב האירופים מוקיעים גם את הסגידה למדינה, שהתיימרה לתפוס את מקום האמונה. מהיום והלאה, במחצית הדרך, בטוחים ולא בטוחים, נחושים בדעתנו שלא להיכנע עוד לעולם ולא לדכא עוד לעולם, עלינו להכיר בה בעת בתקוותנו ובבורותנו, לדחות את החוק המוחלט, את היישום הבלתי הפיך. אנו יודעים די והותר כדי לומר, שפושע גדול מסוים ראוי לקבל מאסר עולם עם עבודת פרך. אבל אין אנו יודעים די כדי לצוות על שלילת עתידו, לאמור, על ההזדמנות המשותפת שלנו לכפרה. באירופה המאוחדת של מחר, בשל מה שטענתי זה עתה, מן הדין שהביטול החגיגי של עונש המוות יהא הסעיף הראשון בקובץ החוקים האירופי שכולנו מייחלים לו.

מן האידיליות ההומניטריות של המאה השמונה-עשרה ועד לגרדומים העקובים מדם עובר קו ישר, והתליינים של היום, כידוע לכול, הם אוהבי הבריות. הואיל וכך, אי-אפשר שלא להסתייג מן האידיאולוגיה ההומניטרית, כשמדובר בסוגיה כסוגיית עונש המוות. ובטרם אסיים, אבקש לשוב ולומר שהתנגדותי לעונש המוות אינה נובעת מאשליות באשר לטוב לבן הטבעי של הבריות ואף לא מאמונה בתור זהב עתידי. נהפוך הוא, ביטול העונש נראה לי הכרחי מסיבות של פסימיזם שקול, של היגיון ושל ריאליזם. ואין להבין מכאן שרחשי הלב אינם חלק מן הדברים שאמרתי. כי מי שבילה שבועות רבים במחיצתם של טקסטים, של זיכרונות ושל אנשים שנגעו בגרדום, מקרוב או מרחוק, לא יוכל בשום פנים לצאת מן המְצרים האיומים האלה כפי שנכנס אליהם. יחד עם זאת, ומן הדין לחזור על הדברים, איני סבור שלא קיימת שום אחריות בעולמנו וכי צריך להיכנע לנטייה מודרנית זו, למחול לכול, לקורבן ולרוצח כאחד, באופן מבולבל. בלבול זה, שהוא רגשי לחלוטין, עשוי ממורך לב יותר משהוא נובע מנדיבות, והוא מצדיק בסופו של דבר את הגרוע ביותר השורר בעולמנו. מרוב ברכות נותנים ברכה גם למחנה העבדים, לכוח השפל, לתליינים המאורגנים, לציניות של המפלצות הפוליטיות הגדולות; בסופו של דבר אתה מסגיר את אַחֶיך. דבר זה ניכר סביבנו. אבל במצב הנוכחי של העולם, דורש בן התקופה חוקים ומוסדות להחלמה, המרסנים אותו מבלי לשוברו, המובילים אותו מבלי לרסקו. בהיותו מושלך אל תוך הדינמיקה חסרת המעצורים של ההיסטוריה, הוא זקוק לפיזיקה כלשהי ולחוקי איזון אחדים. לשון אחר, הוא זקוק לחברה המושתתת על שיקול דעת ולא לאותה אנרכיה שיהירותו שלו וכוחה חסר השיעור של המדינה השליכוהו לתוכה.

הנני משוכנע שביטול עונש המוות יעזור לנו להתקדם לעבר חברה מעין זו. אם צרפת תפתח ביוזמה הזאת, היא תוכל להציע לארצות שיש בהן עונש מוות, משני צדדיו של מסך הברזל, להרחיבה גם אליהן. אבל ראשית דבר עליה לשמש דוגמה. או אז יוּמר עונש המוות בעבודות פרך, עם מאסר עולם לפושעים שמניחים שלא ניתן להחזירם למוטב, ולפרק זמן קצוב לגבי האחרים. לאלה שסבורים שעונש זה קשה מעונש המוות יש להשיב, שמפליא הדבר שעונש זה לא הוצע אם כן במקרה של בריות כמו לנדרו,[67] ואילו עונש המוות לפושעים מדרגה שנייה. כמו כן יש להזכיר לאנשים אלה, שעבודות הפרך מותירות בידי הנידון את האפשרות לבחור במוות, בעוד שהגיליוטינה אינה מותירה שום דרך חזרה. לחלופין, לאלה הסבורים שעבודות הפרך הן עונש קל מדי יש לענות קודם כול שהם לוקים בחוסר דמיון, ושנית, ששלילת החופש נתפסת בעיניהם כעונש קל, רק משום שהחברה בת-זמננו לימדה אותנו לבוז לחופש.[68]

קין לא הוצא להורג, אלא הוא נושא, בעיני האנשים, אות קלון: זהו הלקח ששומה עלינו להפיק מן התנ"ך, לא כל שכן מספרי הבשורה, במקום לשאוב השראה מן הדוגמאות האכזריות של חוקי דת משה. מכל מקום, אין כל מניעה לערוך ניסיון מוגבל בזמן (למשך עשר שנים, למשל), אם עדיין קצרה ידו של בית-הנבחרים שלנו לחזור ולזכות בקולות הבוחרים בעניין המשקאות החריפים באמצעות הצעד החשוב הזה של הציביליזציה, לאמור, ביטול עונש המוות לצמיתות. ואם דעת הקהל ונציגיה באמת אינם יכולים לוותר על החוק הרשלני הזה, המסתפק בסילוקו של מה שאין הם משכילים לתקן, מן הראוי שבעודנו ממתינים ליום של תחייה ושל אמת, לא נבצע למצער את ה"טבח הטקסי"[69] הזה, המסאב את חברתנו. עונש המוות במתכונתו הנוכחית, נדיר ככל שיהיה, הנו טבח בזוי, עלבון צורב לאדם ולגופו. קטיעה זו, הראש החי והעקור, סילוני הדם הארוכים, מקורם בתקופה ברברית שביקשה להרשים את העם באמצעות מחזות משפילים. היום, כשמוות מתועב זה מבוצע בחופזה, מה טעם יש בסבל הזה? למען האמת, אנו הורגים בעידן הגרעין משל חיינו עדיין בעידן משקל הקפיץ הידני. ואין בנמצא אדם בעל רגישות רגילה שעצם המחשבה על ניתוח גס זה לא יעלה בו קבס. אם צרפת אינה מסוגלת להכריע בעצמה בנקודה זו, ולהעלות לאירופה ארוכה אחת מני אלו שהיא זקוקה להן, מן הראוי שתשנה לפחות, בתור התחלה, את אופן ההוצאה להורג. המדע, המשמש להרג רב כל-כך, יוכל למצער לעזור להרוג באופן הגון. סם הרדמה, שיעביר את הנידון ממצב של שינה למצב של מוות, שיישאר בהישג ידו במשך יום אחד לפחות כדי שיוכל להשתמש בו לפי ראות עיניו, ושיינתן לו במתכונת אחרת, אם הנידון יפגין התנגדות או חוסר רצון, סם הרדמה מעין זה יבטיח את סילוקו של הנידון, אם דבקים בעניין הזה, אבל בה בעת יפגין גם מעט הגינות במקום שהיום אין בו דבר מלבד ראוותנות מגונה.

אני מציין את הפשרה הזאת, שמא ניאלץ לעתים להתייאש מכך שהחוכמה והתרבות האמיתית ייקנו שליטה על האחראים לעתידנו. לדידם של אנשים מסוימים, שמספרם גדול מן המקובל לחשוב, הידיעה מהו באמת עונש המוות, ואי היכולת למנוע את החלתו, הן קשות מנשוא מן הבחינה הפיזית. גם הם נושאים בעונש, בדרכם הם, על לא עוול בכפם. מן הראוי להקל לפחות את נטל המראות המחליאים הרובץ עליהם, והחברה לא תצא נפסדת. אבל בסופו של דבר, גם צעד זה יהיה בלתי מספיק. כל עוד לא יוּצא המוות אל מחוץ לחוק, לא תשרור השלווה בלבּם של היחידים ואף לא בערכיה של החברה.