האור ירד אל בית-המלאכה דרך הפתח הפתוח בתקרה. זה היה מרֻבּע גדול של אור בהיר וכחֹל, חלל לבן על-פני המרחב אין-קץ של תכלת הרקיע, ששם עברו בחפזון עדות של צפרים.
אך משנכנסו אל החדר הגדול, החשוב והמרֻפּד, הועמו קצת קרני-האור הפזיזות שירדו מן השמים, התרככו, התנמנמו בתוך הרפידות, הלכו וגועו בתוך הוילונות, האירו אך מעט את הפִּנות החשכות, ורק מסגרות-הזהב אשר שם הָדלקו כמו פנסי-אש. המנוחה והתנומה נראו ככלואות במקום הזה, זו המנוחה המצויה בבתי אמנים, ששם נגלתה העבודה של נפש האדם. בתוך אלה הכתלים, משכן המחשבה, ששם מתאבקת המחשבה, מתאמצת בכל כֹחה להִגָלות, הכל נראה כעָיֵף ויגֵע ותשוש, משבאה המחשבה לנוח. הכל נדמה כמת לאחר אלה השעות של מַשבֵּר בחיים; והכל שובתים: כלי-הבית, הרפידות, התמונות הגדולות שלא נגמרה מלאכתן, כאִלו המעון כֻּלו יגע יגיעות בעליו, נשא עמו את עמלו, והשתתף במלחמתו שערך וחזר וערך יום-יום. ריח קליל ומַלאֶה של צבעים, של שמן-בֹּטם ושל טַבּק, נִדף ועלה ונקלט על-ידי המרבדים והרפידות של הכסאות; ובעד הדממה הכבדה לא הפריע שום שאון, מלבד הצריחות הקצרות והעליזות של הסנוניות, שחלפו על-פני החלונות הפתוחים, וקול המונה של פּריז אשר נשמע כמעט מעל הגגות. שום דבר לא זע, מלבד קרעי ענן קל של עשן כחֹל, שעלו לנֹכח התקרה מן הסיגַרה אשר בפי אוֹלִיבְיֵי בֶּרְטֵין, השוכב סרוח על הספה ופולט דרך שפתיו את העשן.
מבט עיניו התעלם במרחקי השמים ולבו בקש תֹּכֶן לתמונה חדשה. מה אמר לעשות? – את זה לא ידע עוד. הוא לא היה אמן קבוע ובוטח בעצמו, כי-אם חסר-מנוחה, ורוח-הקֹדש שבו בקשה בלי-הרף ובלי-קביעות את תקונה בכל גִלוּיי האמנות. הוא מצא עֹשר, כבוד, הגיע לפרסום רב, ועד סוף ימיו היה כאדם שאינו ידוע אל-נכון, מה האידיאל שאליו שאף. בתחלה לקחו את לבו עתיקות רומא, והוא היה למֵגֵן על המסֹרֶת של הקדמונים וכמוהם העלה את החזיונות הגדולים של ההיסטוריה; אחרי-כן נחה עליו רוח חדשה והוא צִיֵר תמונות בני-דורו בטעם צַיָרי-המופת. הוא היה איש משכיל, מתלהב, מתמיד בעבודתו, אוהב בכל נפשו את אמנותו, אשר ידָעָהּ עד להפליא, ובגלל יפי-רוחו הגיע במלאכתו לידי שלֵמות רבה וגמישות גדולה של כשרונו ושל סגֻלותיו בכל הנוסחאות של האמנות. אפשר גם זאת, כי הבכורה, שנתן פתאֹם העולם ליצירותיו המעֻדנות, המצֻינות והמתֻקנות, השפיעה על רוחו ומנעה בעדו להיות למה שהיה ראוי לכך מטבעו. אחרי הנצחון בראשיתו, הטרידוֹ החשק תמיד, שלא מדעת, למצא חן בעיני הבריות, הטהו בחשאי מן הדרך שבחר בה, המעיט את דמותו. ואמנם החשק הזה למצֹא חן בעיני הבריות התגלה בו בצורות שונות והוא שהועיל הרבה להגדיל את שמו.
החשיבות של נמוסיו, כל מנהגי חייו, הסלסול שהיה מסלסל בעצמו, שמו שקנה לו בכֹחו וזריזותו, ידיעתו לאחֹז בחרב ולרכֹּב על סוס – כל אלה שִמשוּ מרכבת-כבוד, שעברה לפני פרסומו שהלך וגדל. אחרי ציורו “קלֵיאופַּטרה”, הציור הראשון שעל-ידו קנה לו שֵׁם לפנים, לקח פּתאם את לב פּריז, אשר נתנה כתר בראשו, ובבת-אחת היה לאחד האמנים המזהירים בדורם, הנרָאים לכֹּל ביער-הטיול, שאולמי-התערוכות מושכים אותם אליהם, שהאינסטיטוט מכניס אותם בימי-נעוריהם, הוא נכנס שמה כמנצח בהסכם כל העיר.
ההצלחה הוליכה אותו עד אשר קרבו ימי-הזקנה, והיא מפנקת אותו ומלטפת אותו.
והנה שוכב האיש תחת השפעתו של היום הבהיר ההולך ואור בחוץ ומבקש לו תֹּכֶן פיוטי. הסיגרה והסעֻדה התישו מעט את רוחו והוא שוכב והוזה, עיניו אל חלל החדר, משַׂרטט בדמיונו על-פני תכלת הרקיע צורות חפזון, פני נשים נאות המטַילות בשדרות-היער או על המפסעה ברחוב, פני אוהבים ואוהבות על שפת הים, – כל אלה דברים, שהיו מניחים את דעתו. הציורים המתחלפים עמדו בשמַים לנגד עיני רוחו עמומים ומתנועעים; והסנוניות העפות כחץ מקשת וחוֹצוֹת את האויר נראו, כאלו באו למחֹק את הציורים ולמתֹח עליהם קו, כמו בהעברת קולמוס.
הוא בקש ולא מצא מאומה. כל התמונות שעברו בדמיונו היו דומות פחות או יותר אל אלה שכבר צִיֵר, כל הנשים שנגלו לעיני רוחו היו בָנוֹת או אחָיות לאלה שרוחו, רוח אמן, יָלד אותן זה-כבר; והפחד העמום, אשר תקף אותו זה כשנה, כי הוא התרוקן, כי תם ונשלם סדר רעיונותיו, כי רוח-הקֹדש נסתלקה ממנו, בא ועמד לפניו שעה זו, שעשה חשבון עבודתו, שראה את אפיסות-כחו לברֹא חדשות, לגלות עולם לא-נודע.
הוא קם לאִטו והלך לבקש בתוך תיקיו, בין הרשימות העזובות שם, אולי ימצא דבר, אשר יעורר בלבו רעיון חדש.
ומתוך עִשון התחיל מהפך את הרשימות, את השרטוטים, את התבניות, אשר היו גנוזות עמו בארון עתיק גדול; אחרי-כן, כאשר היה לו לזרא עמל-שוא זה ורוחו נדכא מתוך תלאה זו, השליך את הסיגרה, שרק בפיו זמן שגור ברחוב, גחן והרים מתחת כסא אבן-משקלֶת, שהתגוללה שם.
הוא הסיר בידו השניה את המסך מעל הרְאִי, ששִמש לו להַראות את דיוק העמידות, לכוֵן יפה, את הפֶּרספֶּקטיבות לבחֹן את האמת של ציורים, ובעמדו לנֹכח הראִי זרק וקבל את האבן והסתכל בבבואה שלו.
הוא היה נודע לשֵם בין הצַיָרים בכֹח גופו, אחרי-כן קנה לו שם בעולם ביָפיו. ואולם הזִּקנה רבצה עליו כמשׂא. קומה גבוהה, כתפים רחבות, חזה מלא, אך כרסו גדלה כמו של לוחם בא-בשנים, אף כי בכל יום ויום היה עוסק בהתגוששות והיה רוכב על סוס בדיקנות מרֻבּה. ראשו נשאר הדור ויפה כשהיה לפנים, אף כי היֹפי נשתנה. שערות השׂיבה, הסמיכות והקצרות, הוסיפו רוח-חיים על עיניו השחורות תחת הגבות העבות והאפלות. השׂפם הנאה, שפם של איש-צבא זקן, נשאר שחור כמעט ושִׁוה על פניו מין הוֹד ועֹז שאינו מצוי.
בעמדו לפני הראי ורַגליו ישרות, קומתו זקופה, עשה באבני- המשקֹלֶת את כל התרגילים הנהוגים והתבונן בנחת-רוח אל שרירי ידיו, שהראו נפלאות בכחן וּמַאֲמָצָן.
אך פתאֹם ראו עיניו בתוך הראי, שהשתקף בו בית-המלאכה כֻלו, והנה זזה היריעה, ואחרי-כן הופיע ראש אשה, רק ראש בלבד.
ומאחוריו נשמע קול שואל:
– היש איש בבית?
– יש – ענה האיש והִפנה ראשו. אחרי-כן זרק את אבן-המשקֹלת על הַכְּבִיר ורץ אל הדלת בזריזות מעֻשׂה קצת.
אשה נכנסה אל הבית לבושה שמלה צחורה. לאחר נתינת שלום שאלה האשה:
– עוסק היית בהתעמלות?
–כן – ענה האיש – הנה התהדרתי לפני הראי ונתפשתי בשעת קלקלתי.
היא צחקה ופתחה שוב:
– המעון של השוער היה ריק, ובדעתי, כי בשעה זו אתה יושב תמיד יחידי, נכנסתי מבלי נטילת רשות.
– חזיז! מה יפה אתְּ! מה רב ההדור!
– כן, לבושה אני שמלה חדשה. האמנם נאה היא לדעתך?
– נוֹי שבנוי, הרמוניה רבה. הוי! יש רשות לאמר, כי בימינו יודעים את סוד הגונים.
הוא חזר סביבה, משש את הארג, החליף בראשי אצבעותיו את סדר הקפולים. כאדם היודע פרק במלבושים, כחיָט מֻמחֶה, כי כל ימי חייו לִמֵד את מחשבתו, מחשבת אמן, ואת שרירי ידיו, שרירי אַתְּלֵט, לסַפּר בפי מכחולו את חליפות המלבושים העדינים ולגלות את יפי-האשה הכלוא והשבוי במאסר של הקטיפה ושל המשי או תחת השלג של הסַלסָלות.
והוא סים את בדיקתו ויאמר:
– נאה מאד. השמלה יאה לך מאד.
היא קבלה ברצון את שבחיו, לבה שמח כי נאה היא וכי מצאה חן בעיניו.
לא צעירה היא, אך יפה עודנה, לא גדולה מאד, אך רעננה היא ומזהירה בזוהר המיוחד לבת-ארבעים, שנודף ממנה ריח של בגרות; מראה כמראה שושנה זו שמתפּתחת והולכת עד אשר תמה פריחתה. ובשעה אחת תבּוֹל.
היא גנזה תחת שערותיה הצהבהבות את הנוי המזורז של הנעורים, זה הנוי המיוחד לבנות פּריז שאינן מזקינות, שנושאות בקרבן כוח מפליא של חיים, מעיין-שאינו-פוסק של און, ובמשך עשרים שנה הן עומדות בלי שנוי, בלי בליה ובלי ירידה, והן שומרות מכל משמר את גופן ונוצרות את בריאותן.
היא הרימה את ההינומה ואמרה בתלונה:
– אכן לא אזכה לנשיקה?
עשנתי זה-עתה – ענה האיש.
פוי! – קראה האשה – ואחר הגישה את שפתיה: גם את הרע אקבל.
ופיות שניהם נפגשו.
הוא נטל מידה את הסוכך ופשט את מעילה הקל מתוך תנועה זריזה ובטוחה, כאדם הרגיל בכך. וכאשר ישבה אחרי-כן על הספּה, שאל אותה האיש בהתענינות:
– מה שלום אישך?
– שלום רב, הוא עומד בשעה זו לנאום נאום בבית-הנבחרים.
– אכן! על מה ינאם?
– בלי-ספק על-אודות צנון או שמן-שומשמין, כדרכו תמיד.
אישה, הגרף גילרוּאַ, הנבחר מגליל אֵר, נעשה מומחה לכל השאלות החקלאיות.
אולם בראותה באחת הפנות ציור לא נודע לה, קמה ועברה על בית-המלאכה, עמדה ושאלה:
– מה הדבר הזה?
– ציור-פּסטל הוא שהחילותי לצייר, תמונת הנסיכה פוֹנטב.
– היודע אתה – קראה האשה קשות – כי אם תוסיף לעשות פרצופי נשים, סגור אסגור את בית-מלאכתך. יודעת אני מאד, לידי מה מביאה מלאכה זו.
– הה! – ענה האיש – איש לא יעשה פעמים תמונה כתמונת אֵני.
– אני מאמינה, כי כן הוא.
היא התבוננה אל תחילת הציור כאשה היודעת פרק באמנות, היא הרחיקה, הקריבה, האהילה על עיניה בידה, ביקשה מקום, שממנו יהי הציור שרוי באורה רבה, אחרי-כן עמדה והודיעה מתוך רצון:
– יפה מאד. ציורי-פּסטל עולים יפה בידך.
הוא שבע רצון לשמוע שבחו ושאל בלחש:
– הכך היא דעתך?
– כן, זו היא אמנות דקה וזקוקה לשאר-רוח מאד. אין זה ענין בשביל בעלי מלאכת-הציור.
זה שתים-עשרה שנה היא מדגישה את נטיתו כלפי אמנות של עולם עליון ונלחמת כנגד חזרתו אל עולם המציאות, ומתוך השקפה של העולם המעודן היא מוליכה אותו ביד רכה אל האידיאל של נוי נמוסי ומעושה קצת.
והיא שאלה:
– מה טיבה של זו, של הנסיכה?
והוא צריך היה לספר לה אלף פרטים מכל המינים, אלה פרטי-הפרטים, שבהם מוצאת האשה ספּוק לרגשי הסקרנות והקנאה שבה העוברים מהערות על-אודות המלבושים אל הערכות של הרוח.
ופתאום שאלה:
– האם היא מתגנדרת בפניך?
הוא חייך ונשבע לה, שלא.
אז הניחה את שתי ידיה על כתפי הצייר ונעצה בו עיניה. להט שאלתה זעזע את האישון העגול שבתוך קשת-העין הכחולה עם הנקודות הדקות-מן-הדקות כנטפי-דיו.
