המשיחיות הריקה של ג'ורג'יו אגמבן

 

 

בעומק הכתיבה של ויויאן ליסקה טמון מסר. כמו ב"המספר" של בנימין, היא משוכנעת ביכולתו העליונה של הסיפור ה"נושא עמו תועלת, גלויה או סמויה". יתרה מזאת, ליסקה משוכנעת בכוחו של הסיפור להעביר מסר ביקורתי. מנקודת המבט הזו, היא קוראת את הפילוסופיה של "מצב החירום" של ג'ורג'יו אגמבן כסיפור פילוסופי של התחקות אחר מקורות המחשבה הרדיקלית, או ביתר פירוט, כפילוסופיה המספרת סיפור ביקורתי אך "מְנַצֵּר", גואל, סיפור פאוליני שמטרתו איתור הזמן המשיחי ב"זמן שנותר".

ויואן ליסקה שייכת למבקרים החריפים וחדי העין של התיאוריה העכשווית, במיוחד זו המחברת בין האסתטי־ספרותי ובין הפוליטי. עמדתה הביקורתית בולטת כגישה מתודולוגית וכבחירה אתית החומקת במודע מדוגמות. את התיאוריה הביקורתית שלה ניתן להמשיל להופעת ג'ק־אין־דה־בוקס ("רוני קפצוני" כפי שהמשחק נקרא בעברית), שבה הקופסה הצבעונית והמנגנת חושפת, באמצעות הליצן הפורץ־מתפוצץ מתוכה, את הפנים המצחיקות־מבהילות־מאיימות של המעטפת. ליסקה קוראת את התיאוריה באופן צמוד כל כך, עד שהיא נשמעת רוב הזמן כנעימה, כתיאורית. רק ההשתקעות הגמורה תוביל את הקורא אל ההופעה המהממת של הפער הנחשף באחת, הגמד התיאולוגי המתרומם במפתיע מעל הסף ומנפץ אותו בסוף השיר.

ליסקה מכירה את העולם האמוני והיא ביקורתית ביחס אליו. כמנהלת תוכנית תיאוריה תרבותית, כפרופסור לספרות גרמנית וכראש המכון ללימודי היהדות באנטוורפן, היא מתעדת הופעות עכשוויות של תיאוריה ביקורתית, מפנימה את שפתן ומייצרת ביקורת מפתיעה מתוכן. כמבקרת פוליטית מדויקת היא שייכת — ובה בעת גם אינה שייכת — למסגרות ציבוריות שונות, וכקוראת שיטתית היא מתפתית בגלוי לקריאה הביקורתית והמתוחכמת של "מצב החירום" בתיאוריה העכשווית, אבל גם מבקרת את כשליה.

בכתיבתה עד כה הקדישה ליסקה מקום נרחב להגות היהודית־גרמנית כעמדה של כתיבה: ולטר בנימין וגרשום שלום, פרנץ קפקא ומקס ברוד, אלזה לסקר שולר, חנה ארנדט ואחרים/ות. בספרה האחרון When Kafka Says We: Uncommon Communities in Twnetieth Century German-Jewish Literature מתווכחת ליסקה עם ההתקבלות העכשווית של קפקא באופן כזה המזכיר את הוויכוח שלה עם אגמבן. בניגוד לשורת החיבורים הדנים בקפקא כנציג כתיבת ה"תווך" (in-betweeness) האינדיבידואלית־קיצונית, תיאוריה שהפכה למקובלת בעיקר מאז דלז וגואטרי, ליסקה שבה דווקא אל ה"אנחנו" של קפקא. ה"אנחנו" הזה אינו קול רגיל של קולקטיב, אלא גוף ראשון־רבים העונה על קולן של החיות או קולם של המודרים, השוליים והאומללים. האינדיבידואל של קפקא, היא כותבת, הוא "כל צורת הפרדה בתוך הכלל". לכן גם המספר שלו הוא "מי שנמצא גם בחוץ וגם בפנים, גם צופה מהצד וגם חבר בקהילה, גם שופט וגם משתף פעולה", משתתף לא־שמח בריקוד המעגל. "המספר", היא כותבת, "הוא מי שחוצה את גבולות הקהילה ב'בעצם...' קטן אחד".

כתיבתה של ליסקה אינה קלה. קריאתה באגמבן סבוכה, קריאה העוקבת באופן מדויק אחר מערכת הטיעון המורכבת שלו ואחר מערכת ההרמזים שהוא מספק לתיאוריה שלו. מהחיבור בין ולטר בנימין וקרל שמיט, דרך יעקב טאובס (Taubes) וגרשום שלום ועד הסיכום הפאוליני־משיחי, אגמבן הוא, מבחינתה, קודם כול מי ש"הצליח להשיב דרך המחשבה הרדיקלית" לשאלה שהציבה הטוטליטריות של המאה ה-20, בעיקר דרך מושגי "החיים הערומים", ה"הומו סאקר" וביקורת "מצב החירום". אל מול אגמבן, ליסקה מדגישה את מחיר התיאוריה, את מחיר "הניצור" הכולל, שהנו מרכיב בולט במיוחד בהקשר של "סובייקטים" יהודים, כמו בנימין וטאובס. אגמבן מצטרף, לדידה, אל גדולי ההוגים התיאולוגיים־פוליטיים בתקופה המודרנית, אך גם בוחר בבירור צד אפירמטיבי (שהוא אינו תמיד מודה בו) של "הופעות חדשות של המסורת המשיחית", בעיקר בהקשר הפאוליני.

מנקודת מבט זו ברור מדוע ליסקה מדגישה, בעקבות אגמבן, את "השאלה העקרונית העומדת במרכז חיבורו של אגמבן: כיצד ניתן להעביר הלאה לעתיד — בלא שלל הבעיות הנלוות — את הניסיון, את המושגים ואת התרבות של מסורת־העבר?". אגמבן בוחר במחשבה הרדיקלית של פאולוס כנקודת מוצא ומזהה את ההוגים היהודים־גרמנים כממשיכיה. פרנץ קפקא, ולטר בנימין, יעקב טאובס ואחרים הם כולם ממשיכי המרד הפאוליני ב"חוק", מרד שמקורו במהפכה האוראלית הנוצרית כנגד ההלכה הכתובה וכנגד הסמכות הריבונית. ליסקה, בדרך מנוגדת, בוחרת לפתוח את הביקורת באיתור הפער שבין אגמבן, ארנדט ובנימין, בניסיון לענות על השאלה התיאורטית ומשם לחזור — דרך אגמבן — לקריאה המבריקה של בנימין ושלום בקפקא וב"לפני החוק" שלו. דומני כי בנקודה זו ליסקה מציבה פרדיגמה יהודית המאחדת בין אתיקה של סיפור לאתיקה של ביקורת פוליטית. היא עושה זאת דרך קריאה צמודה בכמה טקסטים של בנימין, שאותם היא מפרשת, בניגוד לאגמבן, כטקסטים העוסקים במשיחיות כתורה נרטולוגית. בדיון מפורט המקדים את "אידיאת הפרוזה" של אגמבן, היא מצטטת מרשימותיו של בנימין: "רעיון הפרוזה חובר חיבור הדוק לרעיון ההיסטוריה האוניברסלית", כלומר מהמרד הסיפורי־פוליטי, ולא מהמרד הפאוליני בהלכה הכתובה ("הזיהוי בין אסתטיקה של אין ואתיקה של אובדן היחס") יוצאת, לדעתה, הבשורה — הקריאה של בנימין להשבת קולם של "חסרי הביטוי". כאן פורצים הפנים החבוים מקופסת השפה.