מילים, מילים, מילים

 

יהודה ויזן בחר, ערך, תרגם והעיר מסות, הערות וחלקי הערות על המלט, המחזה הידוע ביותר בעולם, אשר גם מי שלא ראה או קרא אותו, נדמה לו שהוא מכיר, כולל ״להיות או לא להיות״, פתיחה למונולוג שאפילו פוליטיקאים ישראלים נטולי השכלה ספרותית נוהגים לצטט. ההערות נכתבו בידי שמונה משוררים, סופרים ואנשי רוח אנגלים, וכן אחד גרמני, אחד צרפתי ואחד אמריקאי; חלק מהם גם מתייחסים איש לדברי רעהו או יריבו בענייני המלט, הדמות והמחזה, לעתים ובקושי רב גם להצגה ולו פוטנציאלית של היצירה.

לכל אוהבי המלט האנתולוגיה הזאת היא מתת אהבה אמיתית, נחת של ממש לאוהבי דיונים ואבחנות מחודדות ומסוגננות כדבעי, כתובות לעילא, משעשעות ואירוניות, מאמצע המאה ה–18 עד אמצע המאה ה–20, ולרוב לא ממש ברוח תקופתנו אנו, תקופת ה״ניו–קריטיסיזם״, סטרוקטורליזם, סמיוטיקה למיניה, פמיניזם ועוד כמה וכמה גישות מודרניסטיות ופוסט–מודרניות.

כדין אנתולוגיות, כך גם זו משקפת את טעמו ואת ההומור, חשוב לציין, של העורך, שכן הותיר מחוץ לספרון - וביודעין - ספריות שלמות של דברים על המלט, וטוב עשה שלא הסביר את העדפותיו: הן מתבהרות היטב מתוך הקריאה. הלקט הזה נקרא כפרוטוקול של משפט זוטא שנערך לאחת הדמויות ה״ספוגיות״ ביותר בספרות המערב: מה לא אמרו עליו? וקצת ממה שכן נאמר, מובא כאן. אגב, מאז המשפט המפורסם שנערך לדיבוק (תל אביב, תרפ״ו) של אנ–סקי של הבימה, לא התייחסו ב[ארץ–]ישראל ברצינות כה גדולה לדמות ספרותית. גם מבחינה זו האנתולוגיה היא תרומה נאה.

כמי שהתאהב בדמותו של הנסיך הדני בהשראתה של מורתי הנפלאה ד״ר מלכה שקד, חשבתי בהיותי בן 17, כמו רבים אחרים וכמו כותבי הקטעים באנתולוגיה הזאת והעורך שלה, שרק אני באמת ובתמים מבין את המלט לעומקו, את התלבטויותיו המתבגרות בין חשיבה נוקבת לבין מעשה, בין פעולה, דרמטית ובימתית, שהוא נמנע ממנה, לבין פעלתנויות זוטרות הממלאות את רוב שהותו על הבמה. מאוחר יותר הבנתי שבגיל 17 הדיבור הוא–הוא המעשה, מין פרפורמטיביות משונה המוקנית בעיני המתפלסף–המתבגר להגיג הנאמר, לא בהכרח לפעולה המתבקשת ממנו. הצרה היא שגם המלט ידע זאת וסבל מחוסר המעש שלו, מאי–נקמה.

עוד יותר מאוחר למדתי שאת המחזה המלט השלם כמעט אין מציגים, שכן זה היה אורך כתשע שעות, וכל במאי בוחר לו אוסף קטעי המלט מקוצר, לעתים מעובד, התואם את האינטרפרטציה הבימתית. בעוד שהמלט אומר לשחקנים ״כי הם האספקלריה אשר לזמן וקיצור דברי ימי ימיו״, יודגש שהמלט עצמו הוא מראה ואבן–בוחן לבמאיו, לשחקניו, למבקריו ולאוהדיו, קוראים וצופים מהודו ועד כוש, ודרכו הם מפרשים את עצמם ואותו דרך עצמם. כך בערך טען ת״ס אליוט: ״אלה מוצאים לעתים תכופות בהמלט ביטוי עקיף למימושם כאמנים. שכל כזה היה לגתה, שעשה מהמלט ורתר; או לקולרידג', שעשה מהמלט קולרידג' [...]״. המלט, עוד מושג מבריק שאליוט טבע, הוא ״תואֵם אובייקטיבי״, מכשיר ספרותי המעורר בנמעניו דמיון ורגש סובייקטיביים. כאמור: ״ספוג״.

לימים אהבתי במיוחד את המחזה–בתוך–מחזה ״מלכודת העכברים״, שבו לוכד המלט את מצפונו של המלך דרך הבדיון הבימתי, ואף מצאתי, אמנם לא חידוש גדול (שהרי כבר אודן תהה מדוע קלאודיוס אינו מגיב למופע הפנטומימה, ״מדוע לחכות למחזה שבתוך המחזה?״), שהפנטומימה לפני המחזה–בתוך–מחזה היא בובת מטריושקה בתוך ״מלכודת העכברים״. אבל אולי זה חידוש? יש עוד חֶזקה, עוד בובה אחת בפנים, ובפי המלט - ״אויה אח, הסוס נשכח״, רמז לאביו המלך שנרצח, עוד רמה של מטא–תיאטרוניות המרמזת גם היא על היחס בין כל הצגת המלט על במה כלשהי לבין הקהל והאולם, ואף בין האולם–כולל–במה לבין העולם בחוץ.

ויזן בחר לאנתולוגיה שלו בעיקר בקטעים ספרותיים–פילוסופיים המבליטים שאלות של זהות, של שניות, של ספקנות וחשיבה. לדעת וולטר, למשל, ״אפשר לחשוב שהיצירה היא פרי דמיונו של פרא–אדם שיכור. אך בין גסויות יוצאות דופן אלה, שהופכות את התיאטרון האנגלי לאבסורדי ולברברי כל כך עד היום, הרי שבאורח מוזר עוד יותר יש בהמלט תכונות נעלות הראויות לגדולי הגאונים״. א״א פו מחזק את דעת וולטר: שייקספיר ״כתב על המלט כאילו היה המלט; ומשדמיין, בראשונה, את גיבורו נרגש עד כדי אובדן שפיות חלקי עקב התגלותה של הרוח - הוא (המשורר) הרגיש כי אך טבעי הוא שיהא אנוס להגזים את הטירוף״. גם סמואל ג'ונסון טוען ש״המלט, לאורך המחזה כולו, מוּנע יותר משהוא מניע״.

אחד–עשר השחקנים שהעלה ויזן למגרש בועטים בגולגולתו של המלט גיבורם במלוא העידון והמרץ. ויפה עשה המאמן שכלל גם את גתה הגרמני במשחק. וילהלם מייסטר, צעיר מיוסר, רגיש ואינטליגנטי, שעוצב במתכונת אופיו של הנסיך הדני, מספר לחבריו שרצה לשחק את המלט וקיווה ״לחדור לעומקו של התפקיד, אם אהיה נוטל כביכול על שכמי שלי את נטל הדיכאון הכבד, ותחת עומס זה אהיה מפלס לי דרך בעקבות דמות המופת שלפנַי, בתוך המבוך המופלא של תהפוכות הרוח והמעללים. הרביתי לשנן ולהתאמן, וסברתי כי מעט מעט יעלה בידי להיות עם גיבורי לבשר אחד״.

באנתולוגיה מובאות גם כמה הערות על משחק, כמו זו של וילהלם של גתה. האזליט אומר, בהפרזה מסוימת, ש״איננו אוהבים לראות את מחזותיו של המחזאי שלנו משוחקים, ופחות מכול את המלט. אין עוד מחזה שנפגע כל כך כשהוא מועבר לבמה. את המלט עצמו, כך נדמה, ניתן לגלם אך בקושי״. נכון, האזליט, אבל דווקא זה האתגר. ו״ה אודן, באבחנה מרתקת, קיצוני עוד יותר: ״המחזה נכתב נגד שחקנים בכוונה תחילה, ומעצם טבעו אין שחקן יכול לגלם את תפקיד המלט. שחקן מסוגל לגלם כל דבר מלבד שחקן. את המלט צריך לגלם שחקן שהובא מהרחוב, ואת יתר הדמויות צריכים לגלם שחקנים מקצוענים. העניין הוא שהמלט הוא שחקן ואינך מסוגל לשחק את עצמך. אתה יכול רק להיות עצמך״. אפשר שכיום נהוג יותר לתהות האם קשה יותר להיות עצמך מאשר לשחק את עצמך, ומה זה ה״להיות״ (או לא) הזה אם לא מקבץ של משחקים או אוסף של ״מקרים״ (בלשון הפילוסופיה הימי–ביניימית)? המונולוג הידוע במחזה אמנם מחפש זהות אך אינו מסמן מציאה.

מת'יו ארנולד מעיר: ״משנתקבלה ההכרעה למקם את ההתרחשות בעולם זה של בעיות, הלכה הבעיה עצמה ונתבהקה בכל עוצמת כישרונו של שייקספיר, בכל כוח עידונו. כך, אם כן, נעשה המלט לא לטרגדיה שעוקבים אחריה בהבנה מלאה וברגש עמוק, שהם האידיאל של הטרגדיה, כי אם לבעיה המשוועת לפירוש ופתרון״. בהערה זו ניתן לראות ניצוצות של עמדה המעדיפה את העניין הנידון במחזה על פני הסוגה שאליה משייכים אותו.

כמי שהניח יסודות מוצקים לפיתוח התפיסה המטא–תיאטרונית בדרמה ובאמנות הבמה בתקופות מאוחרות יותר ועד ימינו, ״מלכודת העכברים״ של שייקספיר היא הוכחה ניצחת שאודן טעה. לפחות מאז שש דמויותיו של לואיג'י פירנדלו המחפשות אחר המחבר שברא אותן, ורוב דמויותיו של סמואל בקט, והרבה מאלה של פטר הנדקה - אם למנות רק שלושה מחזאים חשובים - שחקנים משחקים שחקנים (המשחקים שחקנים), ובהצלחה מסחררת. ״תורי לשחק״, אומר האם, למשל, בסופמשחק של בקט. ברוח זו ראוי להבין גם את אבחנתו החדה של אוסקר וויילד. המלט שלו, ״במקום לנסות להיות הגיבור של סיפור חייו, מבקש להיות הצופה של הטרגדיה של עצמו״ (הנאה מיוחדת הסבה לי הערתו של וויילד על רוזנקרנץ וגילדנשטרן - ראו שם ואל תחמיצו!). לכן גם נעים ונוח להסכים עם צ'סטרטון: ״לכל אורך סיפורו יכולים אנו לחוש באמונתו הנחרצת של המלט כי טעות בידו. הספקן האמיתי לעולם אינו סבור שהוא טועה, כי הספקן האמיתי אינו סבור כי ישנה בכלל איזו טעות. מפלס אחר מפלס הוא שוקע ביקום חסר תחתית. אך המלט היה היפוכו הגמור של הספקן. הוא היה אדם חושב״.

על העמדה החצויה, על המשחק המשוור מעדנות בין מה שסארטר כינה התודעה המציבה לבין התודעה

המש(ו)קפת, עלינו להודות לשייקספיר בכלל, ולהמלט בפרט, על ההליכה על–פי–תהום בין מעשה (שטוח?) לבין היגוג מעמיק. אין כמו במת התיאטרון הניצבת בהווה החלל–זמני של כאן ועכשיו כדי לסמן ולהציג את המעֵבר שבחוץ כמו גם את המעֵבר שבפנים, וכיום יותר מאי פעם. כאשר התודעה האנושית, בעיקר מהמאה ה–17 ואילך, הפכה בהדרגה מכלי של השתקפות עצמית למושא הנידון עצמו, גם התיאטרון הצטרף לחגיגה. המלט היה מראשוני המזמינים לנשף הזה, וכך גם ההצגה–בתוך–הצגה שיזם, ביים והשקיף עליה, כמי שמתבונן בחייו שלו. במונולוג הידוע מוצבת השאלה ״להיות או לא להיות?״. בתיאטרון התשובה היא להיות ולא להיות בו בזמן.

האנתולוגיה הזאת מציגה כמה מהמבקרים שהבינו עד כמה מרכזי הוא התיאטרון במחזה ובחייו הבימתיים של המלט, בעמידתו רגל פה, במציאות, רגל שם, בתיאטרון, שניהם על הבמה... יום בהיר אחד עוד יעובדו הטקסטים האלה למחזה.

* הציטוטים מתוך המלט מובאים מתרגומו של אברהם שלונסקי (ספרית פועלים, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1946). ההקדמות והערות השוליים הן של המתרגם, וכן כל המופיע בסוגריים מרובעים בגוף הטקסט.