הקדמה
היום אני עומד לגלות לכם סודות רבים. אני עצמי גיליתי אותם לפני כ-18 שנים, כאשר הייתי במצב בריאותי רעוע. אז, בשיא הקריירה המקצועית שלי כרופא, מצאתי את עצמי בסכנת מוות ובמצב של ייאוש מוחלט.
שאלתי את עצמי, כיצד הגעתי למצב הזה? מה השתנה בי שגופי הולך ונחלש? מדוע התרופות שאני מקבל אינן עוזרות לי לחזור לבריאות תקינה? הייתי רק בן 62. בניסיון למצוא תשובה סרקתי שוב ושוב את ספריית בית החולים, אך לשווא.
ההארה הגיעה כשביום בהיר אחד מצאתי על דלפק הספרנית ספר רפואי חדש שהגיע לספרייה. הספר, "Endocrinology of Aging" ("אנדוקרינולוגיה של הזיקנה"), בעריכת ד"ר ג'ון מורלי וד"ר לוקרטיה ואן-דן-ברג, מציג מחקרים שנערכו עד שנת 2000 אודות השינויים הביולוגיים המתפתחים בגופנו במהלך חיינו, משנות ה-30 לחיינו ועד לגיל 70.
המידע והממצאים המוצגים בספר ריתקו אותי. בבית הספר לרפואה לא לימדו אותנו אודות שינויים ביולוגיים המתרחשים בגופנו בגיל המבוגר. למדנו שם שההזדקנות היא תהליך טבעי ובלתי הפיך, שהיא מלווה בירידה תפקודית של הגוף ובהתפתחות של מחלות שונות עד יום מותנו, וקיבלנו כמובן מאליו את הצורך שלנו כרופאים לטפל במחלות אלו. לימדו אותנו להאזין לחולה ולבצע סוגים שונים של בדיקות גופניות ומעבדתיות כדי לאמת באופן אובייקטיבי האם קיים מצב חולני הקשור לתלונותיו. למדנו לתת לחולים תרופות כדי לרפא זיהום או להרגיע כאבים, ובעת הצורך לבצע פעולות פולשניות שונות. ואולם, רק לעיתים רחוקות הצלחנו לרפא מחלה רצינית כגון סוכרת, או לסלק את המחלה מגוף החולה באמצעות תרופות בלבד. למרות הפיתוח המתמיד של מגוון תרופות, מרביתן נועדו להרגיע את התסמינים או את עוצמת המחלה, אך המחלה עצמה איננה נעלמת. במקרים רבים, היא מתפתחת בשקט וממשיכה לחולל נזקים בגופנו מבלי שאנו חשים בה, עד שהגוף אינו יכול עוד לעמוד בה והיא מתפרצת, לעיתים עד כדי מצב חירום המחייב פינוי דחוף לחדר מיון. רבים ממאמצינו כרופאים מכוונים למרדף אין-סופי לגילוי המחלה מוקדם ככל האפשר אצל חולים בעלי גורמי סיכון. כקרדיולוג אני יודע היטב שגילוי מוקדם של מחלת לב פירושו שנוכל להשתלט מוקדם יותר על המחלה ולהקטין את הנזק שהיא תגרום לשריר הלב. על אף כל זאת, המחלה ממשיכה ללוות את החולה, לעיתים שנים רבות. כך, תהליך ההזדקנות נעשה קשה יותר ויותר, מייסר ומלווה בכאבים רבים ובאיכות חיים ירודה.
והנה גיליתי לפתע ספר שחושף בפניי בפעם הראשונה את קיומו של השעון הביולוגי, המנהל את החיים הגופניים, המנטליים וההורמונליים שלנו, ומסביר את השינויים הביולוגיים המתרחשים בגוף, אשר מובילים למרבית המחלות המוכרות בגיל הזיקנה. כאשר סיימתי את קריאתו הבנתי שיש דרך אחרת לטפל במחלות שבהן חליתי ולתקן את השינויים הביולוגיים המתחוללים בגופי. שינויים אלה הם שגרמו לי להיות שמן ולסבול מסוכרת, יתר לחץ דם, כולסטרול גבוה ומחלת סרטן הדם. מהספר למדתי שבשלב כלשהו בחיינו, הגוף מפחית בהדרגה את ייצורם של חומרים ביולוגיים רבים הנחוצים לתפקודם התקין של התאים, הרקמות והאיברים השונים, ואשר שומרים על בריאותנו ועל חיוניותנו בשלושה העשורים הראשונים לחיים. ההזדקנות, כך התברר לי, נובעת מכישלונן של מערכות הגוף לתפקד באופן תקין בגלל חסר בחומרים אלו. עם הזמן, מוביל החסר המתמשך למחלות שונות ההופכות את הגוף לשברירי, להיחלשות השרירים, העצמות והסחוסים וגמישות כלי הדם, וגורמות לאגירת שומנים ולעלייה במשקל. כך, בסיועם של הרגלי תזונה גרועים ושל גורמים סביבתיים ושינויים ביולוגיים שונים, השתבש חילוף החומרים בגופי והמחלות החלו להתגלות בזו אחר זו. תהליך זה, שאודותיו אסביר בפירוט בפרקים הבאים, מוביל בסופו של דבר להתפתחותה של הזדקנות קשה ומייסרת, מלווה בכל המחלות שאני סבלתי מהן.
כאשר קיבלתי את תוצאות בדיקות הדם שלי ממעבדת בית החולים, התברר לי שהערכים של מרבית הבדיקות ההורמונליות נמצאו בגבולות ה"נורמליים". ערכים אלה, שעליהם מסתמכת הרפואה המערבית, נבנו על-ידי בדיקות שבוצעו באוכלוסייה הכללית באנשים בני 70-20 המוגדרים כ"בריאים". ואולם, כפי שתואר בספרם של ד"ר מורלי וד"ר ואן-דן-ברג, הערכים ה"נורמליים" בגיל 70 רחוקים מאלו המאפיינים את הגילים הצעירים. כך לדוגמה, בעוד שבגיל צעיר רמת הסוכר הרצויה הינה בין 75 ל-85 מ"ג/מ"ל, הרי שבגיל מבוגר ערך של 100 עד 110 מ"ג/מ"ל מוגדר עדיין כרמה תקינה שאינה דורשת טיפול אלא רק דיאטה. כך גם לגבי רמותיהם של ההורמונים הביולוגיים שגופנו מייצר. בעוד שבגיל 20, הערכים של ההורמונים הביולוגיים נמצאים ברמה מיטבית ובגבול העליון של העקומה הנורמלית, הרי שבגיל 70 הם נמצאים בחלקה התחתון של העקומה. דוגמה לכך היא ערכי הטסטוסטרון הגברי (איור 1), שהערך הנורמלי שלהם בבדיקות המעבדה נע בין 28.7 pmol/L בגיל 20 (הגבול העליון של הנורמה), ל-8.4 pmol/L בגיל 70 (הגבול התחתון של הנורמה).
איור 1 - רמת הטסטוסטרון הממוצעת בגברים על-פי הערכים הנורמליים של המעבדות בארץ ולפי האוכלוסייה הכללית שגילה בין 20 ל-70. האיור מדגים ירידה הדרגתית וממוצעת של הטסטוסטרון מגיל צעיר עד גיל מבוגר.
אני פעלתי על-פי הדוקטרינה של הרפואה המערבית, כפי שלימדו אותנו באוניברסיטה. כל הערכים המעבדתיים שנמצאים בין הערכים הנורמליים של האוכלוסייה הכללית הם סימן לכך שאני "בסדר" ו"בריא" ו"מתאים לגילי" למרות תלונותיי. במילים אחרות, האמנתי שהסטטיסטיקה היא שקובעת אם אני בריא או חולה, ולא התלונות ומצבי הגופני. אלא שהמסקנה הזאת, כך התברר לי, הייתה שגויה. בגיל מבוגר, רמותיהם של חומרים טבעיים רבים, בהם ויטמינים, הורמונים ומינרלים, אינן מספיקות לצורך תפקוד תקין של הגוף. אף שערכיהם בבדיקות הדם נחשבים ל"נורמליים", הרי שבפועל, ערכים אלו מצביעים על חסרים ועל בעיות בריאות. כשמדובר בהורמונים הביולוגיים, הפרשנות של בדיקות המעבדה צריכה להיות רגישה במיוחד לשינויים החלים במהלך החיים, שכן ייצור ההורמונים על-ידי הבלוטות משתנה בהתאם לדרישות הגוף - גיל, מתח נפשי, לידה, המחזור החודשי ועוד. ההורמונים הם החומרים הביולוגיים החזקים ביותר בטבע. יותר מתרופות, הם משפיעים על הגנים שלנו ומשנים את התנהגות הגוף כולו לטובה, אך לעיתים גם לרעה. לכן, כאשר רמת הטסטוסטרון נמצאת בשיאה, אנו מרגישים אנרגטיים ובריאים. אך כשרמתו יורדת משמעותית בגיל 70, אנו חשים עייפים וחסרי אנרגיה ומתלוננים על תופעות שונות. גם צורת הגוף ותפקודו משתנים בהתאם. ככל הנראה, החסרים והשינויים הללו הם שגרמו לעלייה ברמות הכולסטרול והסוכר שלי, להשמנה ולהיחלשות המערכת החיסונית.
שאלתי אפוא את עצמי, האם העלאת הערכים של חומרים ביולוגיים אלו לרמות התואמות את הגיל הצעיר תגרום לחידוש פעילותם של התאים והרקמות בגופי ולתפקוד טוב יותר שלהם, והאם בכלל ניתן לחזור לערכים המיטביים כפי שהיו בגיל צעיר? הספר של ד"ר מורלי וד"ר ואן-דן-ברג פתח בפניי אפשרות לגילוי עצמי מחדש, וגם לחיפוש דרך חדשה, שבה, כך קיוויתי, אוכל לתקן חלק מהשגיאות שעשיתי במשך חיי, כגון הרגלי תזונה לא נכונים ונטילת תרופות רבות להקלת התסמינים שמהם סבלתי. לא היה לי מה להפסיד, שכן, כפי שידעתי היטב מלימודיי ומניסיוני כרופא, בגלל מחלתי הממארת, ימיי ממילא היו ספורים, ועתידים היו להיות מלווים בסבל רב. את הסבל הזה עד מותי לא הייתי מוכן לעבור!
ואכן, כשהתחלתי להחזיר לגופי את החומרים הטבעיים הנחוצים לו בהתאם לבדיקות המעבדה, השתפרה בהדרגה הרגשתי. תפקדתי טוב יותר, העייפות נעלמה, המחלות שמהן סבלתי נסוגו ובדיקות המעבדה השתפרו. ספירת הדם של התאים הסרטניים הצביעה על נסיגה, וכעבור שישה חודשים הם נעלמו לחלוטין. הפסקתי ליטול את כל התרופות, ובתוך שנה, בדיקות המעבדה חזרו לרמה המיטבית.
לשמחתי לא היה גבול. כרופא קונבנציונלי, למדתי לתת למטופליי תרופות ולא חומרים טבעיים הזהים לאלו שהגוף עצמו מייצר. הגישה הטיפולית העושה שימוש בחומרים ביולוגיים טבעיים לא הייתה מוכרת לי עד אז. באמצעות האינטרנט התחלתי לחקור האם אנשים נוספים התנסו בגישה זו. התברר לי ששנתיים קודם לכן, בשנת 2000, שני רופאים אמריקנים, ד"ר רוברט גולדמן וד"ר רונלד קלטס (Klatz), פיתחו גישה דומה. להבדיל מהגישה שנוקטת הרפואה המערבית, הדגש בגישה זו הוא על בחינת השינויים הביולוגיים המתפתחים בגופנו במהלך שנות חיינו המאוחרות, הקשר שלהם להתפתחות מחלות, וההשפעות של החזרת הרכיבים הביולוגיים החסרים לגוף, לרמה התואמת את זו שעליה עמדו בגילי 30-20.
התברר לי גם שנערכו מחקרים רבים אודות חומרים טבעיים על-ידי חברות ביוטכנולוגיות, אשר הרופאים אינם מודעים אליהם. להבדיל מחברות תרופות, אשר מפתחות מולקולות "פטנט" חדשות שאינן מיוצרות בגוף - החברות הביוטכנולוגיות מייצרות חומרים ביולוגיים רבים הזהים לאלה שבגוף האדם. כך, כאשר מרכיב ביולוגי מסוים נעלם או נמצא בחסר בגוף, ניתן לתקן את המצב על-ידי נטילת החומר הביולוגי החסר. מאחר שחומר זה זהה לחלוטין לזה שהגוף עצמו מייצר, גופנו יכול לנצלו היטב ובדרך זו לחזור לתפקוד תקין ולשפר את איכות החיים שלנו.
רפואה כזו מכונה רפואת אנטי-אייג'ינג, או רפואה פונקציונלית למניעת מחלות. תוך התייחסות לגוף כאל יחידה שלמה, היא חוקרת את חוסר האיזון ואת התפקוד הלקוי במערכות השונות בגוף ותרה אחר הגורם למחלות. לצורך הריפוי, היא משתמשת בחומרים ביולוגיים התואמים את אלו שבגופנו. זאת, בשונה מהרפואה הקונבנציונלית, שבה מחולק הגוף ליחידות נפרדות (לב, כבד, מוח, מערכת העיכול ועוד), כשכל מומחה מטפל ביחידה אחת ואינו רואה את התמונה הכללית. התרופות שבהן משתמשת הרפואה הכללית משפיעות לרוב על תסמין או בעיה מסוימת, ומאידך, גורמות לעיתים קרובות לתופעות לוואי שונות, שכן הגוף מזהה את המולקולה החדשה של התרופה כחומר זר, הפוגע במערכות האנזימטיות השונות בתאים. דוגמה מובהקת לכך היא הסטטינים - התרופות המקובלות כיום לטיפול בכולסטרול גבוה (מעל 200 מ"ק/מ"ל). כדי להקטין את הסיכון לטרשת העורקים, תרופה זו משתקת מערכות אנזימטיות אחרות ומייצרת פחות כולסטרול וחומרים מזינים אחרים בכבד וגם בתוך התאים. בדיקות המעבדה בקרב אנשים הנוטלים סטטינים מראות ברוב המקרים שרמת הכולסטרול ירדה לערכים מיטביים, כלומר - "על הנייר" יש שיפור במצב. אלא שירידה זו מלווה בתופעות לוואי, כגון עייפות, קושי במאמץ, כאבי שרירים, וכפי שדיווח לאחרונה ה-FDA - גם שכיחות גבוהה של סוכרת והפרעות קוגניטיביות, בשל הפרעות בפעילות האנזימטית האחראית לניצול הסוכר בתאים. כמובן, הרופא והחולה אינם מייחסים את העלייה של הסוכר בדם לתרופה, אלא לסיבות אחרות: למחלת סוכרת חדשה או לתהליך ההזדקנות. כפי שהיטיבה להגדיר זאת ד"ר ריטה רחמני (2014), "המחלה הנפוצה ביותר היום היא 'מעבדטיטיס'. אנחנו רואים את הבעיה על הנייר, נותנים תרופה ורואים שיפור על הנייר, וכולנו בריאים ומרוצים. הבעיה היא שאי אפשר לתת תרופה על הנייר, ושהוא יסבול מתופעות לוואי". בסופו של דבר, מתברר שאף כי חולים רבים מקבלים את התרופה במשך שנים, היא אינה מונעת התפתחות טרשת עורקים (חסימת עורקים), ובמקרים רבים, החולה יעבור בדיקה פולשנית כלשהי כדי לשחרר את החסימה בעורקים אף שבמשך שנים הוא קיבל סטטינים, שאמורים היו למנוע את החסימה.
בעידן "הרופא הדיגיטלי", שבו לרופאים יש לרוב דקות ספורות להקשיב לתלונותינו ולרשום תרופה להקלת סבלנו, האחריות המוטלת על המטופלים עצמם לדאוג לבריאותם שלהם גדולה מתמיד. חשוב שהמטופל עצמו ירכוש את הידע הבסיסי הנחוץ כדי להסביר לרופאיו את הבעיות שמהן הוא סובל באופן ברור, ולבצע פרשנות נכונה של בדיקות המעבדה כדי לסייע להם לאבחן את מקור תלונותיו. אינני פוסל את הרפואה הקונבנציונלית, שאותה אני מכיר היטב. היא תופסת מקום של כבוד בכל הקשור בטיפול בתופעות חריפות ובהצלה במקרי חירום; היא הצליחה להאריך את חייהם של אנשים הודות ליכולתה לגלות מחלות רבות בשלב מוקדם ולטפל בהן במקרים רבים לפני שנגרם נזק לגוף. ההישגים ברפואה הדחופה והכירורגית הם אדירים. עם זאת, לעיתים קרובות, הרופאים אינם מסוגלים להתגבר על כמות המידע הרפואי הרב המגיע אליהם באמצעות כתבי-עת מקצועיים ודרך רשת האינטרנט, ונדרש זמן רב ללמוד ולתרגם את המידע הזה לטיפול ולהמלצות מעשיים. לא אחת, הרופאים לומדים על גישה או על תרופה חדשנית שהופיעה לאחרונה, רק כדי לגלות מאוחר הרבה יותר שלמעשה, היא אינה יעילה. במצב זה, מספר החולים שמחלתם אינה משתפרת גדל והולך, וגורם לעומס רב על הרופאים בבתי החולים ובמרפאות. אני מאמין שחובה לחפש דרך אחרת ולשאוף לריפוי המחלות במקום לטיפול סימפטומטי. ספר זה הוא אפוא תולדה של מסע החיפושים שלי. לאחר השתלמות קצרה בארצות הברית ולאור ההצלחה האישית והניסיון התיאורטי והמעשי שרכשתי בטיפול בעצמי ובחולים, הגעתי למסקנה שחשוב לחלוק את המידע החשוב הזה עם הקהל הרחב, וגם עם הרופאים, כדי לסייע לאנשים רבים ככל האפשר לשפר את מצבם הבריאותי. הספר מיועד להעניק לכל אדם המעוניין בכך, את הידע הבסיסי להבנת השינויים הביולוגיים המתרחשים בגופו במהלך השנים, ואת הכלים לזהותם ולטפל בהם מוקדם ככל האפשר, בעזרת הצוות הרפואי. גישה זו יכולה לסייע בטיפול במגוון מחלות בגיל המבוגר באמצעות חומרים ביולוגיים טבעיים המיוצרים על-ידי הגוף עצמו, ובעזרת מעט תרופות או בלעדיהן. על-ידי אימוץ עקרונות רפואת האנטי-אייג'ינג נוכל לעכב או אף למנוע את המחלות בגיל זיקנה ולהחזיר את החיוניות לגופנו. לשם כך, עלינו לברר בראש ובראשונה מהם החומרים הביולוגיים החסרים לגוף, ולהחזירם לרמתם הטבעית, התואמת את זו שאפיינה את הבדיקות שלנו בגיל צעיר. במקביל, ולא פחות חשוב מכך, יש להקפיד על תזונה בריאה ועל פעילות גופנית יומיומית. החזרת החיוניות לגוף אינה משימה קלה; היא דורשת לימוד, התמדה והכרה בכך שהיא הדרך הנכונה למנוע את המחלות הרבות הפוגעות בנו בגיל מבוגר. כולנו תוהים לא אחת כמה שנים נחיה או מה תהיה איכות החיים שלנו. שתי חידות אלה תלויות לא רק ביוזמה שלנו, אלא גם בגורמים תורשתיים, סביבתיים ובאורח החיים שלנו. ביחס לתורשה, אין באפשרותנו לעשות מאומה - רק לקוות שקיבלנו מהורינו גנים טובים. אבל אנו בהחלט יכולים לעשות משהו כדי לא לקלקל את הגנים שקיבלנו. אנו יכולים לעשות משהו כדי לשפר את הסביבה המורעלת שלנו ולהימנע ככל האפשר מחשיפה לחומרים רעילים שונים הקיימים במזון, במים ובאוויר. אנו יכולים לנטרל את המזיקים הנוצרים בגוף או חודרים אליו מן הסביבה, ואשר עלולים להשפיע על הגנים שלנו ולשנות את פעילותם. כך, נוכל לשמור על המבנה התקין של הגנים ולהימנע ממחלות הנובעות ממוטציה גנטית, המתפתחות במהלך החיים. נוכל לשנות מצב זה לטובתנו רק אם נלמד ונרכוש ידע ונאמץ הרגלי חיים בריאים, הרגלים שלהם השלכות רבות על מניעת מחלות וריפוין.
לתשומת לב הקוראים,
לאורך הספר כולו יש טבלאות של תוצאות בדיקות שנעשו במעבדות שונות ולכן הן מצוינות לעיתים ביחידות מידה שונות. הקורא צריך להתייחס בכל מקרה למיקומה של הכוכבית ביחס לטווח הערכים התקינים של הבדיקה, כפי שרואים בחלק הימני של הטבלאות.
