פרק 1
אריסיה ואדור
לפני אלפיים מיליוני שנים בקירוב התנגשו שתי גלקסיות; ביתר דיוק, הן חלפו זו דרך זו. מאה או מאתיים מיליון שנה לכאן או לכאן אינן משנות במאומה, מפני שפרק זמן מעין זה, לכל הפחות, דרוש כדי להשלים את המעבר ההדדי. באותה עת בערך — במסגרת אותו מרווח שגיאה של פלוס־מינוס עשרה אחוז, לפי הסברה המקובלת — כמעט כל השמשות בשתי הגלקסיות רכשו לעצמן כוכבי לכת.
יש שפע של ראיות התומכות בסברה שהולדתם של כוכבי לכת כה רבים, כמעט בעת ובעונה אחת, כאשר שתי הגלקסיות עברו זו דרך זו, לא הייתה בגדר צירוף מקרים גרידא. אבל יש גם אסכולה הגורסת שזו הייתה מקריות ותו לא; שלכל השמשות יש כוכבי לכת, כשם שלכל החתולות יש חתלתולים, ואין טבעי מזה.
בין כה ובין כה, רשומות אָרִיסִיָה מבהירות חד וחלק כי בשום זמן לפני תחילת התחברותן של שתי הגלקסיות, לא נמצאו יותר משלוש מערכות שמש בכל אחת מהן; ובמשך רוב הזמן התקיימה רק אחת. לכן, כאשר השמש של כוכב הלכת שבו נולד גזעם הזדקנה והצטננה, עשו האריסיאנים מאמצים נואשים לשמר את תרבותם; כי היה עליהם לפתור, במירוץ נגד הזמן, את הבעיות ההנדסיות הכרוכות בהעברת כוכב לכת משמש זקנה לצעירה.
הואיל ושום דבר חומרי לא הושמד כאשר נאלצו האֶדוׂרִים לעבור למישור הקיום הבא, גם הרשומות ההיסטוריות שלהם נעשו זמינות. רשומות אלה — תיקים וסרטים ותקליטוני נגן מסגסוגת פלטינה, עמידים עד בלי גבול אפילו באטמוספירה המאכּלת של אדור — עולות בקנה אחד עם רשומות אריסיה בעניין זה. ממש לפני שהחלה ההתחברות הייתה מערכת שמש־וכוכבי־לכת אחת, ורק אחת, בגלקסיה השנייה; ועד להופעת אדור, הגלקסיה השנייה הייתה נטולת חיים תבוניים מכול וכול.
וכך, במשך מיליונים על מיליונים של שנים, רבים מספור, כל אחד משני הגזעים התבוניים, שכל אחד מהם היה יחיד ובודד בגלקסיה שלו, אם לא בכל רצף המרחב־זמן, לא ידע מאומה על משנהו. שניהם כבר היו עתיקים בעת ההתחברות. אבל היה רק עוד היבט אחד ויחיד שבו היו השניים דומים היה זה: לשניהם היו נפשות רבות עוצמה.
הואיל ואריסיה הייתה דומה לכדור הארץ בהרכב, באטמוספירה ובאקלים, האריסיאנים באותה עת היו דמויי־אדם באורח מובהק ביותר. לא כן האדורים. אדור הייתה ועודנה כוכב לכת גדול ודחוס; הנוזל המכסה חלק מפניה היה סמיך, בוצי ורעיל; האטמוספירה שלה הייתה ערפל מטונף ומאכּל. אדור הייתה ועודנה מיוחדת במינה; כה שונה מכל עולם אחר, בשתי הגלקסיות, עד שעצם קיומה היה בגדר חידה נטולת הסבר — עד אשר גילו רשומותיה את העובדה שמקורה לא היה כלל במרחב־זמן הרגיל, אלא היא הגיעה ליקומנו מאיזה יקום אחר, נוכרי ושונה להחריד.
כשם שכוכבי הלכת היו שונים, כן היו תושביהם. האריסיאנים עברו את השלבים הרגילים, מפראות וברבריות עד לציוויליזציה. תקופת אבן. תקופות ארד, ברזל, נחושת וחשמל. למען האמת, יש רגליים לסברה כי רק משום שהאריסיאנים עברו את השלבים השונים הללו, כן עברו אותם גם כל הציוויליזציות שבאו אחריהם; כי הנבגים שמהם התפתחו החיים על פניהם ההולכים ומצטננים של כל כוכבי הלכת בגלקסיות המחוברות היו אריסיאניים במוצאם, לא אדוריים. אין ספק אמנם שנבגים אדוריים היו בנמצא, אבל הם היו כה נוכריים, מן הסתם, עד שלא היה ביכולתם להתפתח אפילו באחת מהסביבות, גם אם הן שונות עד מאוד זו מזו, המתקיימות מדרך הטבע (או המתפתחות בדרך הטבע) במרחב ובזמן הרגילים.
האריסיאנים — בייחוד אחרי שהשתחררו מעבודת כפיים הודות לאנרגיה האטומית — התמסרו במרץ הולך וגובר לחקר אפשרויותיה הבלתי־מוגבלות של הנפש.
לפיכך, עוד לפני ההתלכדות, לא היה לאריסיאנים צורך בחלליות או בטלסקופים. בכוחות הנפש לבדם, הם צפו באוסף הכוכבים בעל צורת העדשה שהיה עתיד להיקרא כעבור זמן רב בשם ערפילית לוּנדמַרק, בפי אסטרונומים טֶלוּרִיִים, כאשר הלך והתקרב לגלקסיה שלהם. הם צפו בדריכות, בפרטי פרטים ובהתרוממות רוח מרובה, בהתרחשותו של אירוע שהסתברותו המתימטית זעומה מאין כמוה; כי הסיכוי לפגישתן של שתי גלקסיות בהתנגשות ישירה, מרכזית, במישור המשווני שלהן, ומעברן המלא זו דרך זו, הוא אינפיניטסימלי במידה כזו שאפילו בעיני המתימטיקאים, אין שום הבדל של ממש בינו לבין אפס.
הם צפו בהולדתם של כוכבי לכת רבים מספור, ותיעדו בדיוק רב, בזיכרונם המושלם, את כל פרטיהן של כל ההתרחשויות; בתקווה שברבות העידנים, הם או צאצאיהם יוכלו לפתח סימבולוגיה ומתודולוגיה שיוכלו להסביר את התופעה שלא היה לה כל הסבר בשעתה. נפשות אריסיאניות פטורות מדאגה, פעלתניות, דרוכות ומרוכזות לחלוטין שוטטו במרחב כולו — עד שאחת מהן נתקלה בנפש אדורית.
אמנם כל אדורי היה יכול ללבוש צורת אדם, אם רצה בכך, אבל הם לא היו דומים לבני־אדם משום בחינה. וגם אי־אפשר לתאר אותם כאָמֶבּוׂאִידיים, משום שמונח זה מעלה על הדעת רכות וחוסר ארגון. הם היו גם מרובי יכולות וגם מרובי שוני. כל אדורי היה יכול לשנות לא רק את צורתו, אלא גם את מרקמו, לפי צורכי הרגע. כל אחד מהם יצר — שרבב — גפיים, כל אימת שהצטרך להם, בכל מקום שהוא; גפיים מתאימים במדויק לתכלית הנחוצה באותה שעה. אם היה צורך בקשיוּת, הגפיים היו נוקשים; אם היה צורך ברכות, הם היו רכים. קטנים או גדולים, קשיחים או גמישים; פרוקים או חסרי מפרקים — אחת היא. קורים או כבלים; אצבעות או כפות רגליים; מחטים או טפרים — כולם פשוטים באותה המידה. מחשבה אחת, והגוף מותאם לתפקיד.
הם היו חסרי מיניות: נטולי מין במידה ששום צורת חיים טלורית מפותחת יותר מן השמרים אינה מתקרבת אליה כלל. אין זאת אומרת שהם היו הֶרמָאפרוׂדיטים, או אַנדרוׂגִינוּסים, או פַּרתֶנוׂגֶניים. הם היו חסרי מיניות מכול וכול. והם גם היו, מכל בחינה מעשית למעט מוות אלים, בני־אלמוות. כי כל אדורי, כאשר התקרבה נפשו לרוויה אחרי מיליוני שנות חיים וקפאה על שמריה, פשוט התחלק לשתי בריות חדשות־עתיקות. חדשות ביכולת ובהתלהבות; עתיקות במיומנות ובעוצמה, כי כל אחד מה"צאצאים" קיבל את מלוא הידע והזיכרונות של ה"הורה" היחיד.
ואם קשה לתאר במילים את ההיבטים הגופניים של האדורים, אין כמעט כל אפשרות לכתוב או לצייר, בכל מערכת סמלים ידועה לציוויליזציה, תמונה נאמנה של הנפש האדורית — נפשו של כל אדורי באשר הוא. הם היו חסרי סובלנות, שתלטנים, טורפניים שאינם יודעים שובע, קרים, קשוחים ואכזריים. הם היו חדי הבחנה, מיומנים, בעלי התמדה, אנליטיים ויעילים. לא היה בהם שמץ של אפילו אחד מהרגשות ומהרגישויות שבהם חוננו הגזעים הנאמנים לציוויליזציה. לשום אדורי לא היה מעולם משהו שאפשר לתאר, אפילו במידה מועטה מאוד, כחוש הומור.
הם לא היו צמאי דם ביסודם — כלומר, הם לא אהבו שפיכות דמים לשמה המתוק — אבל הם לא התנגדו לשפיכות דמים, כשם שלא העדיפו אותה. כל כמות של הרג שתקדם או תוכל לקדם אדורי אל מטרתו הייתה רצויה; הם הסתייגו מטבח חסר תכלית, לא מפני שהיה טבח אלא מפני שהיה חסר תכלית — ולפיכך חסר יעילות.
ובמקום המוני המטרות שאליהן חתרו הישויות השונות של כל אחד מגזעי הציוויליזציה, לכל אדורי ואדורי הייתה מטרה אחת בלבד. מטרה זהה: עוצמה. עוצמה! ע—ו—צ—מ—ה!!
הואיל ואדור הכילה בתחילה הרבה גזעים שונים, שמן הסתם היו דומים זה לזה, כמו גזעי האדם השונים בכדור הארץ, נקל להבין שראשית ההיסטוריה של כוכב הלכת הזה — בעת שנמצא עדיין במרחב שלו, כלומר — הייתה מלחמה אחת רצופה, במשך עידנים. ומכיוון שיש קשר מוצק בין מלחמה לבין קִדמה טכנולוגית, ומן הסתם תמיד יתקיים הקשר הזה, הגזע הקרוי עתה בפשטות "האדורים" רכש טכנולוגיה שאין דומה לה. כל שאר הגזעים נעלמו. וכמוהם כל שאר צורות החיים, גבוהות כנמוכות, שהיו למכשול ממין זה או אחר על דרכם של אדוני כוכב הלכת.
ואז, אחרי חיסול כל התנגדות גזעית, היות ויצר השתלטנות לא בא על סיפוקו ולא יבוא על סיפוקו לעולם, נלחמו האדורים הנותרים בינם לבין עצמם: מלחמות "בלחיצת כפתור," שבהן השתמשו במכונות השמדה כאלה שההגנה היחידה מפניהן הייתה תשתית סלעים פלנטארית בעובי בלתי־מתקבל על הדעת.
בסופו של דבר, אחרי שלא היו מסוגלים עוד להרוג או לשעבד אלה את אלה, כרתו הנותרים — המועטים יחסית — מעין שלום ביניהם. מכיוון שהמרחב שלהם היה חסר מערכות כוכבי לכת מכול וכול, הם גמרו אומר להעביר את עולמם ממרחב למרחב, עד אשר ימצאו מקום משופע בכוכבי לכת, כך שכל אדורי יוכל להיות אדון יחיד למספר הולך וגדל של עולמות. זו הייתה תוכנית ראויה מאוד, משום שהבטיחה מוצא לתאוות העוצמה שאינה יודעת שובע — ובכך הכירו האדורים עצמם — של כל אחד מהם. לכן החליטו האדורים, לראשונה בהיסטוריה הארוכה להפליא של אי־שיתוף פעולה ביניהם, לאחד את משאבי הנפש והחומר שלהם ולפעול כקבוצה.
במרוצת הזמן אכן הושגה מעין ברית; לא בדרכי שלום, ולא בלי חיכוכים קטלניים ביותר. הם ידעו שהדמוקרטיה, מטבע ברייתה, אינה יעילה; לכן אפילו לא שקלו צורת ממשל דמוקרטית. ממשלה יעילה חייבת להיות רודנית. והם גם לא היו דומים בדיוק או שווים בדיוק ביכולותיהם; זהות מושלמת בין שני מבנים כה מורכבים אינה אפשרית מבחינה מעשית, וכל הבדל, גם אם הוא פעוט, היה צידוק מספיק לריבוד בחברה האדורית.
כך קרה שאחד מהם, בעל עוצמה גדולה יותר כחוט השערה וחסר מעצורים במעט יותר מכל השאר, נעשה הגבוה מכול — הוד עליונותו המוחלטת — וקבוצה של כתריסר אחרים, חלשים ממנו רק במידה אינפיניטסימלית, נעשתה המועצה שלו; ממשלה שהייתה עתידה להיקרא לאחר זמן בשם החוג הפנימי. מספר חברי הממשלה הזאת השתנה במקצת מעידן לעידן; גדל באחד כאשר התחלק אחד מהם, פחת באחד כאשר קנאתו של עמית או שאפתנותו של זוטר הצליחה להתנקש בחיי מי מהם.
הנה־כי־כן, כעבור זמן רב מאוד התחילו האדורים לעבוד בשיתוף פעולה אמיתי. התוצאות, בין הרבה דברים אחרים, היו השפופרת העל־מרחבית והמנוע חסר־ההתמד לחלוטין — מנוע שאותו היה עתיד למסור לציוויליזציה, כעבור מיליוני שנים, אריסיאני שנטל לעצמו את השם בֶּרגֶנהוׂלם. תוצאה אחרת, שאירעה זמן קצר אחרי שהחלו שתי הגלקסיות לעבור זו דרך זו, הייתה הגחת כוכב הלכת אדור למרחב הרגיל.
"עלי להחליט עכשיו אם לעשות את המרחב הזה מרכז הקבע שלנו, או להמשיך בחיפושים," הקרין הגבוה מכול באורח בוטה אל חברי מועצתו. "מצד אחד, יידרש זמן־מה עד שאפילו כוכבי הלכת שכבר נוצרו יתחילו להצטנן. ועוד זמן יידרש להתפתחות חיים במידה הדרושה כדי להיעשות חלק מהאיפריה שאנחנו מתכננים, או להעסיק את יכולותינו במידה ממשית כלשהי. מצד שני, כבר הוצאנו מיליוני שנים על סריקת מאות מיליוני רצפים, ובשום מקום לא מצאנו שפע של כוכבי לכת מעין זה שימלא קרוב לוודאי, ובתוך זמן לא־רב, את שתי הגלקסיות האלה. אולי יש גם יתרונות מסוימים בעצם העובדה שכוכבי הלכת האלה עדיין אינם מאוכלסים. עם התפתחות החיים בהם, נוכל לעצב אותם כאוות נפשנו. קרוׂנגֶנֶס, תאר את ממצאיך לגבי אפשרויות פלנטאריות במרחבים אחרים."
המונח "קרונגנס" לא היה שם, במובן המקובל של המילה. מוטב לומר, הוא היה יותר משם. הוא היה מפתח מחשבתי, קצרנות נפשית; ריכוז וקיצור של תבנית החיים או האגו של אותו אדורי מסוים.
"לגמרי לא מבטיחים, הוד עליונותך," ענה קרונגנס מיד. "שום מרחב בטווח הקליטה של מכשירַי אינו מכיל אפילו חלק זעום ממספר העולמות הראויים ליישוב שיתקיימו במרחב הזה בבוא הזמן."
"טוב ויפה. האם יש למישהו אחר מכם התנגדות מוצדקת לביסוס האימפריה שלנו כאן, במרחב הזה? אם כן, העבירו אלי את מחשבותיכם מיד."
שום מחשבת התנגדות לא הובעה, כי אף לא אחת מהמפלצות לא ידעה מאומה על אריסיה ועל האריסיאנים. למען האמת, גם אילו ידעו, ספק רב אם הייתה מועלית התנגדות כלשהי. ראשית, מפני ששום אדורי, מהגבוה מכול ומטה, לא יכול להעלות על הדעת או להודות בנסיבות כלשהן כי גזע כלשהו במקום כלשהו התקרב אי־פעם או יוכל להתקרב אי־פעם לאדורים, מכל בחינה שהיא; ושנית מפני שכמקובל בכל משטר רודני, אי־הסכמה לדעתו של הגבוה מכול אינה מסייעת לאריכות ימים.
"טוב ויפה. עכשיו נתייעץ בשאלה... רגע אחד! המחשבה הזאת אינה שייכת לאחד מאיתנו! מי אתה, הזר, וכיצד אתה מעז לפלוש לדיוני החוג הפנימי?"
"שמי הוא אֶנפִילִיסטוׂר, סטודנט זוטר מכוכב הלכת אריסיה." גם השם הזה היה סמל. והאריסיאני הצעיר עדיין לא היה זקיף, כפי שהיה עתיד להיעשות — עם רבים מעמיתיו — בתוך זמן קצר, כי לפני הופעת אדור לא היה לאריסיה צורך בזקיפים. "אינני פולש, כידוע לכם. לא נגעתי אפילו באחת מנפשותיכם; וגם לא קראתי אפילו אחת ממחשבותיכם. חיכיתי עד שתרגישו בנוכחותי, כדי שנוכל להתוודע אלה לאלה. התפתחות מפתיעה, באמת ובתמים — במשך מחזורי זמן רבים חשבנו שאנחנו צורת החיים המתקדמת היחידה ביקום הזה..."
"שתוק, רמש, בנוכחות אדוניך. הנחֵת את ספינתך והיכנע, ואז נרשה לכוכב הלכת שלך לשרת אותנו. אם תסרב, או אפילו תהסס, ימותו כל בני גזעך עד האחרון."
"רמש? אדונים? להנחית את ספינתי?" מחשבתו של האריסיאני הצעיר הייתה סקרנות טהורה, בלי שמץ של פחד, מגינת נפש או יראת כבוד. "להיכנע? לשרת אתכם? נראה לי שאני קולט את מחשבתך בלי שום עמימות, אבל המשמעויות לגמרי..."
"אתה תפנה אלי בתור 'הוד עליונותך'," פקד הגבוה מכול בצינה. "נחת עכשיו או מות עכשיו — זוהי האזהרה האחרונה שתקבל."
"הוד עליונותך? ודאי, אם זו צורת הפנייה הנהוגה. אבל במה שנוגע לנחיתה — ולאזהרה — ולמוות — בלי ספק ברור לך שאינני נוכח כאן בגוף? והאם ייתכן שאתם חריגים במידה כזו שאתם סבורים שיש ביכולתכם להרוג אותי — או אפילו את הקטן בתינוקות אריסיה? איזו פסיכולוגיה משונה — ממש יוצאת דופן."
"מות, אם כן, רמש, אם זה מה שאתה כל־כך רוצה!" נהם הגבוה מכול בזעם, ושיגר חץ נפשי שהאנרגיות שלו, לפי חשבונו, היו אמורות לקטול כל יצור חי.
אבל אנפיליסטור הדף את ההתקפה הפראית בלי מאמץ גלוי. מנהגו לא השתנה. הוא לא החזיר מהלומה.
אז שיגר האדורי גשושת בדיקה, אבל הופתע שוב — לא היה ביכולתו להתחקות אחר מחשבתו של האריסיאני! ואנפיליסטור, בעודו בולם את האדורי המשתולל, הקרין מחשבה שקטה, כמי שפונה אל הנמצא בסמוך אליו:
"התקשרו אלי, בבקשה, אחד או יותר מהזקנים. יש כאן מצב שאינני מוסמך לטפל בו."
"אנחנו, מיזוג זקני אריסיה, נמצאים כאן." דמוי־קול חמור, עמוק ומהדהד, מילא את נפשותיהם של האדורים; כל אחד מהם ראה במחשבתו דיוקן נאמן בשלושה ממדים של פני אדם קשיש, בעל זקן לבן. "ציפינו לכם, האדורים. החלטותינו על דרך הפעולה שעלינו לנקוט התקבלו מזמן. אתם תשכחו לחלוטין את התקרית הזאת. במשך מחזורים על מחזורים של זמן, שום אדורי לא ידע מאומה על קיום האריסיאנים."
עוד בטרם הוקרנה המחשבה הזאת פנה מיזוג זקני אריסיה למלאכתו, בשקט ובלי מהומה. האדורים שכחו מכול וכול את התקרית שאירעה זה־עתה. איש מהם לא הכיל בנפשו המודעת שמץ של רמז לכך שאדור אינה ביתה של צורת החיים התבונית היחידה במרחב.
ובאריסיה הרחוקה נערכה התייעצות נפשית מלאה.
"אבל למה לא הרגת אותם ודי?" שאל אנפיליסטור. "פעולה כזאת הייתה מתועבת מאין כמוה, כמובן — כמעט בלתי־אפשרית — אבל אפילו אני יכול לתפוס..." הוא השתתק לרגע, כי מחשבותיו החניקו אותו.
"מה שאתה יכול לתפוס, עול־ימים, הוא רק חלק קטן מאוד של השלם. לא ניסינו לקטול אותם מפני שאיננו יכולים לעשות זאת. לא מפני שאנחנו יפי נפש, כפי שרמזת, אלא מפני שהדבר פשוט אינו אפשרי. דבקותם העקשנית של האדורים בחיים היא דבר נשגב לאין שיעור מיכולתך להבין כיום; אילו ניסינו להרוג אותם, לא היה ביכולתנו לאלצם לשכוח אותנו. אנחנו חייבים להרוויח זמן... מחזורים על מחזורים של זמן." המיזוג השתתק, שקל את הדברים במשך כמה דקות, ופנה אל הקבוצה המלאה:
"אנחנו, ההוגים הזקנים, לא שיתפנו אתכם במלוא המחשתנו את השלם הקוסמי, כי עד שהופיעו האדורים הלכה למעשה, תמיד התקיימה האפשרות שממצאינו אולי היו מוטעים. אבל עכשיו אין עוד ספק. הציוויליזציה שציפינו לחזות בהתפתחותה בשלום בכל כוכבי הלכת המרובים של שתי הגלקסיות, לא תקום מעתה בכוחות עצמה. אנחנו, בני אריסיה, נוכל בלי ספק להביא אותה לבשלותה המלאה, אבל המשימה תהיה ממושכת וקשה.
"נפשות האדורים מחוננות בעוצמה כמוסה אדירה. אילו היו יודעים על קיומנו עכשיו, אין ספק שיהיה ביכולתם לפתח בעתיד עוצמות ומנגנונים שבאמצעותם יוכלו לסכל את כל מאמצינו — להשליך אותנו מכאן, מהמרחב והזמן שבהם נולדנו. אנחנו זקוקים לזמן... בהינתן זמן, נצליח. יהיו עדשות... ויהיו בציוויליזציה ישויות ראויות מכל בחינה לענוד אותן. אבל אנו בני אריסיה לבדנו לא נוכל לעולם להביס את האדורים. ואמנם, אף־על־פי שהדבר אינו ודאי עדיין, יש הסתברות גדולה ביותר שלמרות מאמצינו העילאיים להתפתחות עצמית, צאצאינו יצטרכו לטפח, מבריות שיופיעו באיזה כוכב לכת שאינו קיים עדיין, גזע חדש לגמרי — גזע שיכולותיו יעלו לאין שיעור על יכולותינו — גזע שיירש את מקומנו כנוטרי הציוויליזציה."
חלפו מאות שנים. אלפי שנים. עידנים קוסמיים וגיאולוגיים. כוכבי לכת הצטננו ונעשו מוצקים ויציבים. חיים נוצרו וגדלו והתפתחו. והחיים, במהלך האבולוציה שלהם, התנהלו תחת השפעתם הסמויה אך החזקה של שני הכוחות המנוגדים, אריסיה ואדור.
