הרהורים של היסטוריון

 

יעל דגן

 

"אני מספר לכם על קרבות שבהם לא צפיתי, מתאר בניינים שנעלמו זמן רב טרם הולדתי, ומדבר על אנשים שמעולם לא פגשתי". כך תיאר מארק בלוך (1886-1944) את עבודתו כהיסטוריון בהרצאה שנשא בבית הספר התיכון של אמיאן (Amiens), המובאת לראשונה בעברית בספר זה. שבועיים לאחר שנשא את דבריו החלה מלחמת העולם הראשונה והטילה אותו למציאות מטלטלת. אפשר לראות במשפט זה תהייה מתמשכת על הקשר בין ניסיונו האישי של ההיסטוריון ובין עבודתו כחוקר, נושא שננסה לעמוד עליו בהקדמה זו בהקשר חייו של מארק בלוך — ההיסטוריון והעד.

 

מארק בלוך נהג לצטט את המכתם הערבי: "בני האדם דומים יותר לבני דורם מאשר לאבותיהם". מעניין שדווקא היסטוריון מצדד באמרה זו, ויש בכך כדי לבטא את השקפתו של בלוך על ההיסטוריה, השקפה שעשויה להפתיע לא מעט הדיוטות, שכן הוא ידע שההיסטוריה אינה חפירה בנבכי העבר שתכליתה למצוא בו מהויות בלתי משתנות או רשימה של ציוויים והמלצות להווה. כל התבוננות בעבר צריכה להיות מודעת למרחק בינו ובין ההווה, ועוד נחזור לנקודה זו בהמשך. באשר לביוגרפיה של בלוך, אפשר ליישם עליה פתגם זה ללא כל קושי. מארק בלוך, יליד 1886, צאצא למשפחה יהודית מושרשת מדורות באלזס, גדל באווירת ראשית הרפובליקה השלישית, הערבה לשוויון אזרחיה. למרות גילו הצעיר הוא חווה את פרשת דרייפוס כאירוע מכונן. אביו ההיסטוריון הצטרף למחנה התומכים בדרייפוס כמו ידידיו ועמיתיו מהאקול נורמל סופרייר, שעם נציג מובהק שלהם, הגרמניסט הנודע שארל אנדלר (Andler), בילו הבלוכים את חופשת קיץ 1894 בכפר קטן באזור הז'ורה (Jura) השוויצרי. כרבים מבני דורו, לא ראה מארק הצעיר במוצאו היהודי מרכיב משמעותי בזהותו. הוא גדל במשפחה חילונית. אמנם הוא נשא לאישה את סימון וידאל בטקס יהודי (ככל הנראה בלחץ משפחתה של רעייתו), אבל בצוואותיו השונות דרש שלא תיערך לו לוויה דתית. הוא נאלץ להתמודד עם מוצאו כל אימת שסבל מאנטישמיות, אך לא ראה בכך סיבה לשינוי השקפת עולמו, שלפיה נאמנותו למולדת הצרפתית ולמשטר הרפובליקני הייתה מכריעה. ללא ספק ליהדות כזהות חיובית לא היה כל משקל בעולמו, אך לעצם העובדה שבעיני אחדים מבני דורו הייתה יהדותו בבחינת פגם מולד היה משקל רב, ויש להניח שהפטריוטיזם הפנטי משהו שלו הוא תגובה למציאות זו, שבה שייכותו של יהודי לאומה הצרפתית טעונה הוכחה. גם לכך עוד נחזור.

אין אנו יודעים הרבה על ילדותו ועל נעוריו של בלוך, אך אם להקיש מבני דורו, אפשר לשער שהוא ראה בסיומה החיובי של פרשת דרייפוס, בזיכויו של הקפיטן היהודי (אמנם רק ב-1906, כלומר 12 שנים לאחר התפרצות הפרשה) ובעיקר בשינויים הפוליטיים שבאו בעקבות זעזוע זה, אות מעודד. כתלמיד תיכון בלוך הצטיין בלימודיו וזכה בפרסים רבים, ולאחר מכן התקבל לאקול נורמל סופרייר היוקרתי, שאביו היה מבוגריו וממוריו. עתידו המקצועי סלול לפניו. האוניברסיטה המתחדשת של העשור הראשון של המאה הקודמת פותחת לרווחה את שעריה למלומדים מסוגו. האווירה מחושמלת ומאתגרת. ב-1898 מייסד אמיל דורקהיים (Durkheim) את כתב העת L'Année sociologique, שבו משתתפים סלסטן בוגלה (Bouglé), מרסל מוס (Mauss) ופרנסואה סימיאן (Simiand). הסוציולוגיה (בגרסתה הצרפתית) באה אל העולם. שארל־ויקטור לנגלואה (Langlois) ושארל סניובוס (Seignobos) (סניובוס יהיה ממוריו של בלוך באקול נורמל סופרייר) חשים שהקרקע בוערת תחת אושיות הדיסציפלינה ההיסטורית ומפרסמים כתב הגנה שהופך להיות התנ"ך של דורות של תלמידים: מבוא ללימודי ההיסטוריה (Introduction aux études historiques). שנתיים לפני כן כבר כתב גבריאל מונו (Monod), בכתב העת שייסד, La Revue historique, הצהרת כוונות שתכין את הקרקע לשינוי פרדיגמה בדיסציפלינה ההיסטורית: "אנו רגילים לייחס חשיבות גדולה מדי בהיסטוריה לביטויים רבי ברק, לתופעות יוצאות דופן וארעיות בפעילות האנושית, להתמקד באירועים הגדולים של האישים הגדולים במקום לשים לב לתנועות הגדולות והאטיות של המוסדות, לתנאים הכלכליים והחברתיים, המהווים חלק באמת חשוב של ההתפתחות האנושית, שאותו יש בידינו לנתח ברמה גבוהה של ודאות, ובמידה מסוימת למצוא את החוקיות שלו". בשנת 1900 ייסד אנרי בר (Berr) את כתב העת La Revue de Synthèse historique, שבו יפרסם בלוך את אחד ממאמריו הראשונים, כתב עת ששאף לדיאלוג בין מדענים מתחומים שונים ולרב־תחומיות. ב-1903 מתח פרנסואה סימיאן ביקורת חריפה על ההיסטוריה המסורתית ותקף את שלושת "אליליה": אליל הפוליטיקה, אליל האינדיבדואל, אליל הכרונולוגיה. דורקהיים יעורר את הדיון מחדש חמש שנים לאחר מכן.

כמו אביו גוסטב, מומחה להיסטוריה של העת העתיקה, קיבל מארק הכשרה כהיסטוריון. השפעתו של האב בבחירת מקצועו של הבן הייתה מכרעת. בהקדמתו למלכים עושי הנס הוא כותב: "לאבי אני חייב את המיטב שבהכשרתי כהיסטוריון. השיעורים שנתן לי מהילדות ושמעולם לא חדלו השפיעו עליי השפעה עמוקה שהייתי רוצה שלא תימחה לעולם". הוא בחר בימי הביניים כתחום התמחותו. הוא זכה ב"תעודה ללימודים גבוהים בהיסטוריה וגיאוגרפיה" מן הסורבון ב-1907, עבר את קונקורס ההוראה הלאומי (agrégation) ושהה בגרמניה הודות למלגות מחקר. ב-1912 התמנה לשנה אחת למורה בבית הספר התיכון של מונפליה (Montpellier), ובשנה שלאחר מכן בבית הספר התיכון אמיאן, שם נשא את הרצאתו "ביקורת היסטורית וביקורת העדות" הפותחת את הספר שלפנינו.

המתודה הביקורתית

 

ההרצאה "ביקורת היסטורית וביקורת העדות" נותנת ביטוי לסגולותיו של בלוך כהיסטוריון וכמורה. היא אמנם הייתה מיועדת לקהל לא מקצועי, אבל הנושאים שהועלו בה מרכזיים לעבודת ההיסטוריון ומאפשרים למתוח קו ישר ממנה ועד לספרו האחרון, אפולוגיה על ההיסטוריה או מקצועו של ההיסטוריון.1 השפה הבהירה, המדויקת והקולחת, שפע הדוגמאות, כל אלה יהיו מעתה לסימני ההיכר של הסגנון הבלוכי. עניינה המרכזי היה להציג את עיקרי המתודה הביקורתית ואת מעלותיה כשיטה לחשיפת האמת, ולא רק בתחום לימודי ההיסטוריה. בלוך משווה את ההיסטוריון מצד אחד לפיזיקאי העובד במעבדה, ומצד אחר לשופט־חוקר, הממונה בשיטת המשפט הקונטיננטלית על החקירה הפלילית בשיתוף עם המשטרה (בניגוד לשיטה האדוורסרית, האנגלו־אמריקאית, המוכרת אצלנו, שבה השופט מתערב רק לאחר שהסתיימה החקירה). המדען, ההיסטוריון, השופט — שלושתם חותרים בעבודתם לגילוי האמת. אלא שבניגוד למדען, נבצר מן ההיסטוריון לערוך ניסויים בעצמו, ואין הוא עד ראייה לניסויים "הטבעיים" (כך יקרא בלוך לאירועי העבר) שהתרחשו במהלך ההיסטוריה. אם כן, ההיסטוריונים דומים יותר ל"שופטים־חוקרים הממונים על חקירה ענפה של העבר. בדומה לעמיתינו מבית המשפט, אנו גובים עדויות, אשר בעזרתן אנו מנסים לשחזר את המציאות".

החתירה לאמת, אצל ההיסטוריון כמו אצל השופט־החוקר, מתבצעת הודות לבחינתן הביקורתית של העדויות. רעיון זה מופיע כבר בספרם של לנגלואה וסניובוס, שלפיו תלותו של ההיסטוריון בתעודות מוחלטת, וכל מסקנותיו מתבססות על תצפית לא ישירה, רעיון שבהמשך בלוך יסתייג ממנו.2 מכל מקום, העדויות כוללות שני סוגי מוקשים לחשיפת האמת: הכזב והטעות. המאמר גדוש בדוגמאות עסיסיות של זייפנים, בין שהם שקרנים פתולוגיים — כמו המלומד הגרמני שפיברק בשלמותו את הסיפור הפניקי של סנכוניאתון, או וארן־לוקא (Varin-Lucas), שבדה מלבו התכתבות בין גלילאו לפסקל — ובין שהם סתם רברבנים, כמו הגנרל מרבו (Marbot), ממצביאי נפוליאון, שיצר סביב עצמו את אגדת אומץ לבו המופלא. הטעות קשה יותר לזיהוי, מפני שלא בנקל אפשר לחשוף את גורמיה. כך או אחרת, הדרך להכריע בין עדויות סותרות, או לקבוע אם עדות היא מהימנה או לא, היא להשוות בין התעודות השונות. שתי עדויות שונות בתכלית השינוי מצביעות על כך שלפחות אחת מהן שגויה או מזויפת. שתי עדויות דומות מדי מבחינת ניסוחן מחשידות את כותביהן בהעתקה. במלאכה זו, מדגיש בלוך, "אין לספור אלא לשקול". הרוב אינו קובע, אלא משקלה של העדות, גם אם היא עמדת מיעוט. משום כך יש לשאול: האם העד כן? האם הוא מסוגל לספק עדות מהימנה?

מלאכה זו אינה יישום של תורת המשחקים, גם אם ההסתברות ממלאת בה תפקיד חשוב, כפי שיראה בלוך בהמשך. הגורם האנושי, הפסיכולוגיה, יוצר הטיה שאין בהפשטה המתמטית. בד בבד, אין היא שלוחה של המוסר. בניגוד למלאך המופיע בשער הקתדרלה, המבדיל בבטחה בין צדיקים לרשעים, תפקיד ההיסטוריון אינו להפריד בין עדים רעים לעדים טובים, אלא לדעת להרכיב מתוך עדויותיהם, הכוללות בדרך כלל אמת ושקר בערבוביה, תמונה נאמנה למציאות. ההשוואה בין עבודתו של ההיסטוריון לזו של השופט־החוקר מסתיימת ברגע שתמונה זו הורכבה. שניהם נדרשים למידה רבה של אי־משוא־פנים כדי להתעלם מהעדפותיהם האישיות בהליך חיפוש האמת. אולם על ההיסטוריון להישאר ניטרלי מבחינה מוסרית גם לאחר שקבע את האמת. תפקידו אינו לשפוט אלא להבין, כך יכריז בלוך באפולוגיה (עמ' 155-159). בנקודה זו נשאר ההיסטוריון דומה יותר למדען. כמוהו עליו להפריד בין אישיותו ובין תוצאות עבודתו. בחינה ביקורתית של מיתוסים, כדוגמת אלה המופיעים באגדות שנפוצו בימי הביניים, מובילה אל המסקנה הבלתי נמנעת שהאירועים המתוארים בהם לא היו ולא נבראו. האם בשל כך האגדות משוללות כל ערך היסטורי? לא ולא: הן מבטאות את התודעה הקולקטיבית של התקופה שבהן חוברו: "עתה, משלמדנו לקרוא אותם נכונה [את השירים העתיקים], הם מציגים לפנינו תמונה ברורה של הרוח האמיצה והילדית, צמאת המסתורין והסערות של התקופה שבה נוצרו. יופיין ועצם סגולתן של האגדות טמון בביטויָם הנאמן של הרגשות ושל אמונות העבר". שני עקרונות יסוד מופיעים בהערה זו: התעודה ההיסטורית מספרת יותר על התקופה שבה נוצרה מאשר על המאורעות המתוארים בה; אגדות וסיפורי בדיה הם צוהר אל העבר לא מבחינת האירועים שהתרחשו בו אלא מבחינת האופן שבו נהגו לחשוב ולהרגיש, דבר שלימים יכנה בלוך "מנטליות", מושג מפתח של אסכולת האנאל.

למתודה הביקורתית יש שימוש גם מחוץ לכותלי הספרייה וחדר העבודה של ההיסטוריון. לפני חריצת משפט, השופט־החוקר נעזר באותם כלים ביקורתיים כדי לשחזר את העבר. בסיום ההרצאה פונה בלוך אל תלמידיו ומזכיר להם שכמה מהם אולי יהיו ביום מן הימים שופטים־חוקרים. אחרים ייקראו לכהן כמושבעים. וגם אלה שלעולם לא יהיו בתפקיד בבית משפט ישתתפו, כאזרחים במדינה ריבונית, בדיונים ובהליכי הכרעה בעניינים הדורשים הפעלת כלים ביקורתיים. ביקורת העדות היא כלי אמין מאוד לתכלית זו, יטען בלוך.

מלחמת העולם הראשונה פרצה שבועיים לאחר שניתנה הרצאה זו, הספוגה כל כולה אופטימיות ואמונה בכוחו של המדע להגיע אל האמת, בכוחו של השופט־החוקר ליישם משפט צדק, בכוחה של המתודה הביקורתית לחשוף את העבר ולחמש את האזרח בכלי ביקורת. האם תערער המלחמה את יסודותיה של אמונה זו?

המלחמה הגדולה: 'ניסוי אדיר בפסיכולוגיה חברתית'

 

בלוך בן ה-28, חייל מילואים בדרגת סמל, גויס לפלוגת חי"ר ומוצב עם יחידתו בסדן (Sedan) בקרבת הגבול הבלגי. הוא משתתף בנסיגה הגדולה של סוף אוגוסט לתוך חבל שמפניה, ובראשית ספטמבר נוטל חלק בהתקפת הנגד הצרפתית ובקרב על המארן (Marne). בינואר 1915 הוא לוקה בקדחת טיפוס המעיים ומאושפז בבית חולים בטרואה (Troyes). שם התחיל בלוך בכתיבתם של זיכרונות המלחמה שלו, שייעלמו לשנים רבות עד לפרסומם הראשון ב-1969. בפתחם נתן ביטוי עז לחתירתו הקפדנית אחר האמת ולספקנותו השיטתית כלפי הזיכרון, אף אם יהיה זה זיכרונו הוא: "איני רוצה להפקיר את חמשת החודשים המדהימים שחוויתי זה עתה לגחמות הזיכרון. זיכרוני נוהג למיין את העבר באופן שאינו עושה עמו צדק. הוא מעמיס עליי פרטים נטולי כל חשיבות ומשמיט תמונות שכל פרט שלהן יכול היה להיות בעל ערך כה רב! אני רוצה שמלאכת ההכרעה, שהזיכרון עושה באופן פגום כל כך, תהיה שמורה הפעם להיגיון".

ב-1 ביוני 1915 שוב נשלח בלוך לחזית, לאחר שכבר זכה בציון לשבח (הראשון) ולאחר שניסח את צוואתו. הוא מצטרף לגדוד חי"ר אחר ומוצב בארגון (Argone), שם הוא משתתף בקרבות ומועלה לדרגת סגן משנה. ב-1916 מועבר גדודו של בלוך לסום (Somme) ומשתתף שם במערכה הנוראה שהחלה ב-1 ביולי. באוקטובר הועבר הגדוד לאלג'יריה למשימת שיטור: הגיוס שם עורר מהומות. ביוני 1917 הוצב הגדוד שוב בחזית, הפעם באזור שמן דה־דאם (Chemin des Dames), שבו התחוללו קרבות קשים. בלוך סיים את המלחמה בדרגת סרן, כשבאמתחתו ארבעה אותות גבורה שזכה בהם הודות לאומץ הלב, קור הרוח והתושייה שהראה במהלך הקרבות, ושהיה גאה בהם עד יומו האחרון.

"היה לי הכבוד להשתתף בחמשת חודשי המערכה הראשונים של 1914-1915", כתב בלוך בראשית זיכרונות המלחמה שלו. ב"מכתב פרידה" שחיבר לבני משפחתו למקרה שלא יחזור משדה הקרב הכריז: "יצאתי למלחמה מתוך נכונות מלאה להקריב את חיי. זאת התכלית היפה ביותר. אשקר אם אומר שאיני מצטער על החיים. יהיה זה משום עוול כלפיכם, שכה הנעמתם אותם עליי. אולם אתם לימדתם אותי להעמיד דברים אחדים מעל לחיים עצמם".3 בניגוד ללוחמים ותיקים אחרים, בלוך לעולם לא ישנה את עמדתו בנקודה זו, לא יצטער על השנים האלה ולא יפקפק בצדקת המלחמה. בניגוד ללוחמים ותיקים אחרים, בלוך לא יהפוך לפציפיסט בין שתי המלחמות, ואף לא יימנה עם מאוכזבי הרפובליקה שינהו אחר אידיאולוגיות משיחיות. המלחמה אכן דבר נורא היא, אבל בלוך לעולם לא יצטער על כך שהתנסה בה ולו בשל התודעה שכך מילא את חובתו כאזרח, פטריוט רפבוליקן.

אולם שלל המלחמה של בלוך אינו מתמצה באותות גבורה. הדבר הראוי לציון באופן שבו בלוך חווה את המלחמה הוא החלטתו לנצל את ההזדמנות שניתנה לו לצפות ולנתח את מה שהוא מכנה "ניסוי אדיר בפסיכולוגיה חברתית". מרשימה העובדה שלמרות מעורבותו העמוקה והתגייסותו הפטריוטית המלאה, עלה בידו להשתמש בתצפיותיו כדי להעלות באופן נקי מכל הטיה אידיאולוגית שאלות יסודיות על התנהגות בעת מלחמה ועל היווצרותם של אגדות ומיתוסים. כזכור, בהרצאתו מיולי 1914 הדגיש בלוך את העובדה שכהיסטוריון אין לו גישה ישירה לאירועים שעליהם הוא כותב. לפיכך נאלץ להסתפק במסמכים ובעדויות כדי לשחזר את העבר. החוויה המטלטלת של המלחמה גרמה לבחינה מחודשת של הנחת יסוד זו. מעתה הבין בלוך שניסיון החיים של ההיסטוריון מספק לו חומר רב ערך להבנת ההיסטוריה. בהקשר זה ידווח בלוך בעתיד על עמדתו הנבונה של מורו ועמיתו, ההיסטוריון הבלגי אנרי פירן (Pirenne), שאמר לו בעת פגישתם בכנס בסטוקהולם: "מסתבר שבנו פה בית עירייה חדש. הבה נבקר בו תחילה". ואף הסביר: "אילו הייתי סוחר עתיקות, הייתי מתעניין רק בדברים ישנים. אלא שהיסטוריון אנוכי. לכן אני אוהב את החיים". ובלוך מוסיף: מגדולתו של מתמטיקאי דגול לא ייגרע מאומה אם יתנהל בעולם בעיניים עצומות. אבל מלומד שאינו מתבונן באנשים, בדברים, במאורעות, מן הראוי לקרוא לו "סוחר עתיקות". טוב יעשה אם יוותר על היומרה להיות היסטוריון.4

חשיבותה של מלחמת העולם הראשונה לחייו של בלוך, כאדם, כאזרח וכהיסטוריון, עצומה. מכיוון שהטילה אותו לתוך ניסיון אנושי קיצוני ועשיר כאחד, היא הפכה אותו לאדם מורכב יותר, ובשל כך להיסטוריון מעמיק יותר. ההיסטוריה, יצטט בלוך את פוסטל דה קולאנז' (Coulanges), "אינה הצבר של אירועים מסוגים שונים אשר התרחשו בעבר. ההיסטוריה היא מדע החברות האנושיות". או כפי שיסכם בהקדמה שיכתוב ב-1939 לספר שלא ייכתב: "ההיסטוריה אינה מדע העבר כולו, אלא היא מדע האדם בעברו, דבר שונה בתכלית". מגמה זו תתחזק בעתיד ותהיה מסימני ההיכר של אסכולת האנאל: כל מה שאנושי, מן הראוי שיעניין את ההיסטוריון. "הומו רליגיוס, הומו אקונומיקוס, הומו פוליטיקוס [...] — סכנה חמורה היא לראות בהם יותר ממה שהם באמת: רוחות רפאים נוחות, כל עוד אין הן נעשות מטרד. היצור היחיד העשוי בשר ודם של ממש הוא האדם, ואין בלתו; הוא המאחד באחת את כל אלה גם יחד".5 זה המניע לגישתה הבין־תחומית של אסכולת האנאל: על ההיסטוריה לאחד תחת קורת גגה את כל מדעי החברה האחרים: הכלכלה, הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה. עליה להיחשף אליהם, להתחכך עמם, לשאול מהם פרדיגמות ומנגנונים מושגיים יעילים וליצור באמצעותם סינתזות בעלות אופי היסטורי גלובלי והשוואתי,6 וכל זאת כדי להבין את האדם.

עד פרוץ המלחמה התנהלו חייו של בלוך על מי מנוחות, בסביבה מגוננת שידע להפיק ממנה את המיטב: משפחה חמה ותומכת, סביבה חומרית אמידה, רקע תרבותי עשיר. מה גדול הניגוד בין חיים שלווים ומוגנים אלה ובין המציאות של שדה הקרב, של יחידת חיל רגלים במשימות השגרה שלה בתנאי שדה? אטיין בלוך יציין בצדק את אחד המפגשים הראשונים של אביו, וללא ספק המפגש הראשון המשמעותי, עם צרפתים בני מעמדות נמוכים בזמן המלחמה: "במהלך שנת המלחמה הראשונה שלו הוא חי עם אנשי היחידה ולמד להכיר חלק מהאוכלוסייה שבשל מעמדו החברתי לא התאפשר לו להכיר קודם לכן [...]. ייתכן שניסיון זה אינו זר לגמרי לביטחונו המלא בעם הצרפתי שהוא מביע בתבוסה המוזרה".7 מארק בלוך מסכם זאת בזיכרונות המלחמה שלו: "מ-10 באוגוסט 1914 עד 5 בינואר 1915 ניהלתי חיים שונים לגמרי מחיי הקודמים, חיים ברבריים, אלימים, לעתים פסטורליים, לעתים קרובות חיוורים ומונוטוניים, שבתוכם משולבים רגעים של קומדיה ורגעים של טרגדיה אכזרית. בחמישה חודשי מערכה, זהו יבול עשיר של ניסיון".8

יבול זה כולל בראש ובראשונה את מאמר המופת "הרהורים של היסטוריון על ידיעות השווא של המלחמה", המופיע בספר זה. במרכזו נמצאת חרושת השמועות האופיינית למצב המלחמה. "ידיעות השווא" האלה, שמועות שנפוצות במהירות רבה ושאיש אינו יודע מה מקורן ומדוע הן מופצות, האין הן דוגמה מובהקת לטעויות הקולקטיביות הממלאות את ההיסטוריה והמקשות על הבנתה? אלא שבמקום לראות ב"טעויות" אלה מטרד, הוא מתייחס אליהן כעובדות היסטוריות בפני עצמן, כמושא מחקר:

הטעות אינה בבחינת גוף זר בלבד שיש לסלקו בדייקנות המרבית; ההיסטוריון רואה בטעות עצמה נושא ראוי למחקר, שעליו הוא שוקד בהשתדלו להבין את השתלשלותן של פעולות האדם. כתבים כוזבים הלהיבו את ההמונים. תולדות האדם גדושות ידיעות שווא על צורותיהן השונות: רכילויות, הונאות, אגדות. כיצד הן נוצרות? ממה הן ניזונות? כיצד הן מתפשטות ומתעצמות במעבר מפה לפה או ממסמך למסמך? מבחינתם של שוחרי ההיסטוריה, אין שאלות מלהיבות מאלה.

חלקו הראשון של המאמר פורש סקירה שיטתית של ניסויים שערכו חוקרים שונים בתחום "פסיכולוגיית העדות". כאן מדגים בלוך את עקרון הבין־תחומיות ומיישם אותו הלכה למעשה. לדידו הפסיכולוגיה היא דיסציפלינה ששום היסטוריון רציני אינו רשאי להתעלם ממנה. לימים יטען בלוך ש"בחלק ניכר מפעולתה, המתודה הביקורתית אינה אלא פסיכולוגיה יישומית".9 ובאפולוגיה: "העובדות ההיסטוריות הן במהותן עובדות פסיכולוגיות".10 סקירתם של כמה ניסויים בפסיכולוגיה חברתית מובילה למסקנה הבלתי נמנעת שהזיכרון האנושי מוגבל מאוד ביכולתו לשחזר מאורעות ולתאר מצבים. כפי שכבר אמר בהרצאתו בבית הספר באמיאן: "לא זו בלבד שמוחנו, בדומה לסל נצרים מחורר, מאבד בדרך את מקצת הזיכרונות הנצברים, אלא שאת העובדות עצמן הוא קולט באופן חלקי בלבד". הפעם מגבה בלוך קביעה זו בעזרת ניסויים שהוכיחו פעם אחר פעם עובדה אנושית זו, אף שחלוצי המתודה הביקורתית בהיסטוריה כבר הבחינו בה. המסקנה העולה מחולשת אנוש זו, סבור בלוך, אינה שיש להטיל ספק בכל עדות שהיא, אלא בסוג מסוים של עדויות, המהוות את הבסיס ל"היסטוריה סיפורית" או "ספרותית" או "ציורית", הנסמכת על בדיה, שכן ההיסטוריון יודע מעט מאוד על הפרטים החזותיים והסיפוריים של העבר. לעומת זאת, ההיסטוריה המשפטית, הכלכלית או הדתית אינן מאבדות מתוקפן. "מה שעמוק יותר בהיסטוריה הוא גם מה שבטוח יותר", מעיר בלוך, ורומז בכך לעיקרון חשוב מאין כמוהו בהיסטוריית האנאל: היסטוריה של מבנים חברתיים, כלכליים ומנטליים, ולא היסטוריה של אירועים ותיאורים.

האם הפסיכולוגיה עשויה להאיר להיסטוריון את סוגיית ידיעות השווא? לצערנו לא, קובע בלוך. הסיבה היא שניסויים בפסיכולוגיה מסוגלים לבודד תופעות אינדיבידואליות, אבל כמעט בלתי אפשרי להעמיד ניסוי בפסיכולוגיה חברתית:

במיוחד חסר ליצירי־מעבדה אלה המרכיב העיקרי שבידיעות השווא שבהיסטוריה. לעתים קרובות הן אמנם נוצרות מהתבוננויות אישיות בלתי מדויקות או מעדויות חלקיות; אולם פסול ראשוני זה אינו חזות הכול, ולמעשה, אין הוא מסביר דבר. הטעות נפוצה, מתעצמת, ובמילה אחת חיה, אבל בתנאי אחד: הימצאותה של מצע מתאים בחברה שבה היא נפוצה. באופן בלתי מודע, בני האדם מבטאים דרכה את דעותיהם הקדומות, את איבותיהם, חששותיהם וריגושיהם העזים. רק מצבי רוח קולקטיביים מיוחדים מסוגלים להפוך תפיסה מוטעית לאגדה — אחזור לכך בהמשך. כיצד יוכלו ניסויים, ערוכים היטב ככל שיהיו, לבטא תנודות חברתיות עמוקות אלה?

לפיכך יש להסתפק ב"ניסויים טבעיים" שהחיים מספקים לנו בלי התערבות המדען. "המלחמה האירופית" שהסתיימה לא מכבר מעמידה מעין "ניסוי טבעי רחב. [...] ניסוי אדיר בפסיכולוגיה חברתית, בעל עושר עצום". בסיומו של המאמר בלוך חוזר על הרעיון: "המלחמה, כפי שטענתי קודם, הייתה בבחינת ניסוי ענקי בפסיכולוגיה חברתית. הברכה שבניסוי אינה מנחמת על זוועותיו: נחמה כזאת תהיה משום חובבנות בעלת טעם רע. אך מאחר שהיא התרחשה, ראוי להפיק ממנה את לקחיה לטובת הידע שלנו. הבה נמהר לנצל שעת כושר זו, ונקווה שתהיה אחת ויחידה".

בחלקו השני של המאמר פונה בלוך לסקירת המחקרים העיקריים העוסקים בידיעות השווא במלחמה. הוא דן בארבעה חיבורים שהוקדשו לנושא זה. שני הראשונים לוקים בפגמים רבים, בין היתר, קובע בלוך, מכיוון שהם מתיימרים לספק תובנות כלליות בלי להתבסס במידה מספקת על מקרי בוחן יחודיים. "סינתזה רחבה מתאפשרת רק לאחר שמונוגרפיות רציניות הכשירו לכך את הקרקע. לעת עתה, בנושא ידיעות השווא של המלחמה, אנו זקוקים למחקרים קפדניים ומוגבלים על נושאים ייחודיים כגון מקרים אופייניים מבודדים או מסכת אגדות מוגדרות היטב, לרבות מוצאן והסתעפויותיהן". ההיסטוריון האנגלי אומן (Oman) הקדיש מחקר לידיעת השווא על "התגבורות הרוסיות", ובלוך מתעכב עליו באופן ביקורתי למדי. אולם ההישג הגדול ביותר בתחום זה שמור לסוציולוג הבלגי ואן לנגנהובה (Langenhove), שבלוך גומר עליו את ההלל. עבודתו של ואן לנגנהובה מספקת לבלוך את עיקר הממצאים שמתוכם הוא מפתח את רעיונותיו על אודות "ידיעות השווא". ואן לנגנהובה מראה כיצד נולדה בקרב הגרמנים הפולשים לבלגיה אגדת המיליציות העממיות (francs tireurs), ממפגש בין ייצוגים קולקטיביים על אודות התנגדותם של אזרחים צרפתים במלחמת צרפת־פרוסיה (1870) ובין התנגדותו של הצבא הבלגי לפלישה. מצבם הנפשי של החיילים מעורער בשל הניתוק מסביבתם הטבעית ובשל העייפות והחרדה המאפיינים את מצבו של הלוחם. על כן הללו השלימו בנקל פערים קוגניטיביים והמציאו את אגדת הלוחמים־המורדים צמאי הדם. פרט בנאלי כמו חרכים המשמשים להתקנת פיגומים בבתים הבלגיים פורש בנקל כחרכי ירי של עם נכון למלחמה. אזרחים בלגים תמימים היו בעיני הפולשים לאויבים מסוכנים, ועל כן מעשי טבח רבים בוצעו בהם. על כך מוסיף בלוך את ההערה המעמיקה הזאת: "מן הרגע שהטעות הובילה לשפיכות דמים [...], היא נקבעה סופית כעובדה. אנשים המונעים מכוחו של זעם עיוור וברוטלי, גם אם תמים, ביצעו הצתות והריגות; מעתה היה חיוני עבורם להאמין באמונה שלמה בקיומן של 'זוועות', אשר הן בלבד יכלו לשוות ללוחמתם צביון של הגינות".

בחלק השלישי והאחרון של המאמר בלוך ממשיך לפתח את תובנותיו על ידיעות השווא ומדגים אותן באמצעות אירועים מניסיונו האישי כלוחם. הוא מתאר ידיעת שווא שהתאפשר לו לעקוב אחריה מראשיתה. שבוי גרמני שנחקר ומסר את מקום מגוריו הפך בפיהם של חיילים ביחידה למרגל מתוחכם, וכל זאת מפני שטעו בפירוש שם העיר שממנה בא. מקורה של ידיעת השווא, אם כן, בטעות תמימה. אלא שהמצע שעליו היא מתפתחת ונקלטת הוא "התודעה הקולקטיבית", שבה פסיכוזת הריגול מצאה אחיזה. בלוך מסיק: "ידיעת השווא היא האספקלריה שבה 'התודעה הקולקטיבית' מתבוננת בקלסתר פניה של עצמה".

מדוע ידיעות השווא נפוצות כך כך בזמן מלחמה? בלוך מציע שני הסברים. ראשית, ההתרגשות והעייפות מחבלות בחוש הביקורת. גם כאן נדרש בלוך לדוגמה מניסיונו האישי. בימי הנסיגה הגדולה של הצרפתים משטחי הצפון והמזרח, שהגרמנים פלשו אליהם באוגוסט 1914, אחד ממפקדיו סיפר לו שהרוסים מפציצים את ברלין. בלוך מתוודה: "לא עמדו לי כוחות הנפש הנחוצים כדי לשלול תמונה מפתה זו; במעורפל הרגשתי אמנם את האבסורד שבה, והייתי מן הסתם פוסל אותה, אילו אך יכולתי לחשוב. אבל היא נעמה לי מכדי שרוחי המדוכאת בגוף התשוש תוכל לכפור בה. הספק המתודי הוא בדרך כלל אות לבריאות מנטלית. חיילים רצוצים, שרוחם מעורערת, לא יכלו להפעילו". גם זו הערה רבת תובנות. בבואנו להסביר את העבר ולהעריך החלטות שהתקבלו בלהט האירועים, האם אין אנו שוכחים לעתים קרובות מדי להביא בחשבון שאנשים אינם פועלים בתנאי מעבדה אלא תחת לחצים שבהם העייפות והחרדה משחקות תפקיד מכריע? על אחת כמה וכמה נכון הדבר במצב מלחמה.

הסיבה השנייה נעוצה בהטלתה של צנזורה. היעדר ידיעות מהימנות בעיתונים, שירותי הדואר המשובשים, העובדה שהמכתבים היו נתונים תחת פיקוח חמור, כל אלה הביאו לחידושה של המסורת שבעל פה, "אֵם האגדות והמיתוסים": "במהלך נועז, שעורך הניסויים החצוף ביותר לא היה מעלה על דעתו, דילגה הצנזורה מאות שנים אחורה, והחזירה את חייל החזית לעולם התקשורתי ולמצב המנטלי של העידנים הישנים, בטרם היות העיתון, בטרם עלון החדשות המודפס, בטרם הספר". על יסוד תובנה זו בלוך משחזר את מסלולה של ידיעת השווא מרגע המצאתה. בדרך כלל, מקורן של ידיעות השווא אינו בקו האש עצמו, מפני ששם החיילים מבודדים מאוד. הניתוח של בלוך את התנאים שבהם מצוי חייל החפירות מעורר השתאות ברגישותו האנתרופולוגית: "קשה לדמיין בדידות קשה מזו של החיילים בעמדות הקדמיות, לכל הפחות במהלך מלחמת החפירות הנייחת. נכון הוא שהם לא חיו לבדם. אך הם היו מחולקים לקבוצות קטנות, המופרדות אלה מאלה. לנוע — פירושו בדרך כלל לסכן את חייך. זאת ועוד, לחיילים אסור היה לזוז ללא פקודה". שמועות נולדות במקומות שבהם אנשים נפגשים: בסוללות התותחים, בשיירות, במטבחים. משם חוזרת השמועה לקו האש. וכאן מגיע בלוך לעוד תובנה, על דרך האנלוגיה בין ההווה לעבר, מושא המחקר שלו:

בעבר התקיימו חֲבָרות כגון אלה, דלילות אוכלוסין, שבהן המגע בין התאים החברתיים השונים היה קלוש ונדיר — בימות החול באמצעות קבצנים נודדים, נזירים גובי צדקה או רוכלים, ובמועדים — בירידים או בחגיגות הדתיות. תפקיד זה של רוכלים או נוודים מכל סוג, נוסעים מזדמנים שלא היה אפשר לצפות את הופעתם, היה נתון בחזית לקַשָּׁרים, לטכנאים שתיקנו את קווי הטלפון, לתצפיתני הארטילריה, כולם אנשי מפתח שהקצינים תשאלו ברעב למידע, אך אשר התרועעו מעט עם החיילים הפשוטים. תקשורת סדירה, תכופה הרבה יותר, נוצרה בשל הצורך באספקת מזון. המטבחים היו בבחינת "כיכר העיר" של עולם בזעיר אנפין זה. שם נפגשו פעם או פעמיים ביום ספקי המזון מהנקודות השונות, והיו מפטפטים ביניהם או עם הטבחים. אלה בדרך כלל ידעו רבות, משום שמדי יום זכו להחליף מילים אחדות עם הנהגים שסיפקו מזון לחטיבות, אנשים בני מזל שחנו לפעמים בסמוך לאזרחים. כך, לרגע, מסביב למדורות במקום פתוח לכל רוח או סביב למוקדים של מטבחי השדה נוצרו קשרים רופפים בין חוגים שונים למדי. לאחר מכן נעו טורי האספקה לעבר הדרכים או לעבר החפירות והביאו עמם לקווי החזית, יחד עם סיריהם, את ידיעות השווא, מוכנות ומזומנות לעיבוד מחדש. על גבי מפה של החזית, מעט מאחורי הקווים השזורים המסמנים בפיתוליהם האין־סופיים את העמדות הקדמיות, יכולים אנו לסמן רצף אזורי: זהו אזור היווצרותן של האגדות.

ייתכן שדווקא העובדה שבלוך אינו היסטוריון של זמנו אלא של ימי הביניים הקלה עליו להשתחרר מנטיית המלומד להפרדה בין ניסיונו האישי למקצועו כהיסטוריון. עם זאת, אין בכך כדי להפחית מן הנועזות שבמהלך ובמקוריותו: מעטים הם חוקרי העבר שהעזו לעשות זאת. כך למשל ההיסטוריון החשוב ביותר של מלחמת העולם הראשונה בזמנו, פייר רנובן (Renouvin), שמר על שתיקה מוחלטת בכל הנוגע לניסיונו הוא במלחמה, על אף שחווה אותה על בשרו בקו האש ואף איבד בה זרוע. רנובן, היסטוריון קפדן ואמין, הוא נציג של הגישה הפוזיטיביסטית בהיסטוריה, ועבודתו התמקדה בתיאור המהלכים המדיניים והצבאיים הכרוכים במלחמה. חיי היום־יום במערכת השוחות, העולם המנטלי בחזית, מאחורי קו האש או בעורף לא עניינו אותו כהיסטוריון ממשיך דרכו של סניובוס ושל היסטוריית האירועים. בלוך, לעומתו, מגלה בתנאי הקיום הייחודיים של החפירות מאפיין שמאפשר לו להבין לעומקם את ימי הביניים. כפי שראינו, אין זו גישה הרואה בימי הביניים דבר מה "פרמיטיבי" שהמלחמה הגדולה מעלה לתחייה בשל אופייה "הפראי". מדובר במשהו שונה לגמרי, בעצם העובדה שהמלחמה משיבה אל העולם את התקשורת שבעל פה, ששלטה בכיפה בטרם התפשטות הדפוס, וזאת בשל כינונה של צנזורה:

רוכלים, להטוטנים, צליינים, קבצנים — כל אלה מילאו את מקומם של הניידים הקטנים של עולם החפירות. המפגשים הסדירים התנהלו בשווקים או לרגל חגיגות דת. כך היה בימי הביניים המוקדמים, למשל. דמיון רב שורר בין כרוניקות המנזרים, אשר התבססו על תחקור עוברי האורח ששימשו כמודיעים, ובין פנקסי הידיעות שיכול לנהל הרב־טוראי שלנו הממונה על האספקה, לו רק מצא בכך טעם. החברות ההן היו מאז ומעולם מצע משובח לתרבית של שמועות שווא.11

ההתמודדות עם ידיעות השווא הולידה אצל בלוך את ספרו המקורי ביותר, אם לא החשוב ביותר, המלכים עושי הנס (Les Rois thaumaturges), שראה אור ב-1924, ושאפשר להציגו כניסיון להתחקות אחר ידיעת שווא ענקית שייחסה למלכי צרפת ואנגליה סגולה על־טבעית לריפוי מחלת החזירית (scrofula), אמונה עממית שרווחה למן ימי הביניים ועד שלהי המאה ה-18. אולם אפשר להרחיק ולומר, בעקבות חוקרים אחדים, שחוויית המלחמה של בלוך היא שהעניקה למושג המרכזי של אסכולת האנאל, "מנטליות", את משמעותה המורכבת והעמוקה. בדומה לאמונות הקולקטיביות (croyances collectives) של דוקרהיים, שבלוך ופבר הושפעו ממנו עמוקות, "מנטליות" היא מערכת האמונות המאפשרת לחברה, הודות לפונקציה הקוגניטיבית שלה, להבטיח את לכידותה הפנימית. אך בניגוד לדורקהיים, בלוך יכלול במושג "מנטליות", לצד אמונות סדורות ברמה המודעת, גם מערכת של רגשות, דימויים ומבנים לא מודעים. כשם שהמנטליות מאפשרת לחברה להגדיר ולייצב את עצמה, טוען בלוך, יש בה גם פוטנציאל מערער שעלול להטיל אותה למערבולת של חרדות והרס פנימי. אולם כדי לחבור להיסטוריון לוסיאן פבר (Febvre) ולהקים את אסכולת האנאל, יהיה על בלוך להמתין לסיומה של המלחמה האירופית ולמינויו למשרתו האקדמית הראשונה בעיר שטרסבורג.

מלאכתו של המדיאבליסט והמתודה ההשוואתית

 

הניצחון במלחמה וצירופן מחדש של אלזס ולורן לצרפת הקנו לאוניברסיטה בשטרסבורג תפקיד והילה מיוחדים. בלוך, שאביו בחר בצרפת ולכן עזב את אדמת אלזס לאחר שעברה לידי הגרמנים ב-1870, התמנה למרצה באוניברסיטה שהמדינה ביקשה להפכה למודל והשקיעה בה יותר כסף מבכל אוניברסיטאות ערי השדה גם יחד, כדי לפאר את האומה המנצחת וכדי לבסס את מעמדם של השפה, המדע והתרבות הצרפתיים בעיר הספר ה"משוחררת". בטקס הפתיחה של האוניברסיטה השתתפו נשיא הרפובליקה ריימון פואנקרה, ראש הממשלה ז'ורז' קלמנסו וראש המטה הכללי של הצבא, המרשל פוש.

האווירה באוניברסיטה המחודשת והמושקעת, בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, לפחות, מאתגרת ורבת גירויים. ב"מפגשי השבת", מיוזמתו של המומחה לתרבות הודו סילבן לוי (Lévi), פוגש בלוך את עמיתיו במדעי הרוח השונים. מקצתם יהיו לשותפים לפרויקט המדעי, ואף לידידי אמת, כמו מוריס הלבווקס (Halbwachs), תלמידם של ברגסון ודורקהיים, מראשוני הסוציולוגים ומהמקוריים שבהם, מחברו של הספר הידוע הזיכרון הקולקטיבי (1950). האוניברסיטה של שטרסבורג פתוחה יותר ותוססת יותר מאחיותיה: הסוציולוגיה, דיסציפלינה חדשה ועדיין לא מוכרת במרחב האקדמי, תזכה בה לראשונה לקתדרה (הלבווקס יעמוד בראשה). בפורום הזה, גרעין אסכולת האנאל, מתוודע בלוך אל ההיסטוריון גבריאל לה ברא (Le Bras), מומחה למשפט הרומי בימי הביניים, אל ההיסטוריון ז'ורז' לפבר (Lefebvre), מחברה של תזה על איכרי צפון צרפת בזמן המהפכה, 12ועוד אל רבים אחרים שישתפו פעולה עם כתב העת אנאל בעשור הבא. מומחים מתחומים שונים במדעי האדם מציגים את הנושאים שהם חוקרים ודנים על ספרים שראו אור. ואולם ההתלהבות טבועה בחותם הטרגדיה של המלחמה הגדולה שאך הסתיימה. בהרצאת הפתיחה לקורס שלו בהיסטוריה מודרנית מביע ההיסטוריון לוסיאן פבר חרדה גדולה, תחושת היותו ניצול, שריד של פורענות, ומפקפק בלגיטימיות של הוראת היסטוריה בעולם של תלי חורבות. 13

המפגש של מארק בלוך ולוסיאן פבר הוא מאורע מכריע: לא רק מבחינת הביוגרפיה של כל אחד מהם אלא באשר לעתיד מדע ההיסטוריה, שכן השניים יהפכו לידידים ויחד הם ייסדו את אסכולת האנאל. הביוגרפיות של שני המלומדים דומות: שניהם תוצרים מובהקים של החינוך האליטיסטי של הרפובליקה השלישית. פבר, יליד העיר ננסי, היה — כמו אביו, פרופסור לדקדוק — בוגר האקול נורמל סופרייר, וזכה במלגה מקרן תייר (Thiers), שגם בלוך נהנה ממנה בצעירותו. מ-1906 היה שותף פעיל של אנרי בר בכתב העת שלו Revue de synthèse, לימים אחד ממקורות ההשראה של פרויקט האנאל. שם למעשה כבר נתקל במארק בלוך, כשבלוך פרסם ב-1913 את חיבורו "L'Ile de France, les pays autour de Paris" ("איל דה פראנס, חבל הארץ סביב פריז"). לאחר שלימד בבית הספר התיכון של בזאנסון ובאוניברסיטה שבעיר, הגן פבר על התזות הנועזות שלו בהיסטוריה של העת החדשה המוקדמת. ב-1911 הוא התמנה למשרה באוניברסיטה של דיז'ון כראש הקתדרה להיסטוריה של בורגונדי ושל האמנות הבורגונדית. כמו בלוך, הוא גויס בדרגת סמל באוגוסט 1914, לחם במלחמת החפירות כפטריוט, השתחרר ב-1919 בדרגת סרן והתמנה לראש הקתדרה להיסטוריה של העת החדשה המוקדמת בשטרסבורג. פבר, בשמונה שנים מבוגר מבלוך, כבר היה היסטוריון מוכר שמאחוריו פרסומים חשובים.

בלוך ימהר להדביק את הפער. ב-1920 הוא הגן על עבודת הדוקטורט שלו מלכים וצמיתים (Rois et Serfs), וזו התפרסמה מיד. עבודה זו בוחנת את מעמדם של הצמיתים בצרפת בתקופתם של לואי ה-10 ופיליפ ה-5 (מאה 14) ומפריכה את האגדות שנקשרו בשמם כאילו שחררו צמיתים מתוך רגשות אציליים. ב-1924 יצא לאור ספרו השני, המלכים עושי הנס. כאמור, וכפי שהבחינו היסטוריונים ידועים כמו ז'אק לה־גוף (Le Goff) וקארלו גינצבורג (Ginzburg), עבודה זו יונקת את השראתה מהרהוריו של מארק בלוך על ידיעות השווא של המלחמה, והיא ניצבת כהמשך ישיר לה. 14ספרו השלישי, המאפיינים המקוריים של ההיסטוריה הכפרית הצרפתית (Les Caractères originaux de l'histoire rurale française), התפרסם ב-1931. זהו ספר חלוצי על תולדות צרפת הכפרית. ספרו הרביעי והאחרון שראה אור בחייו הוא החברה הפיאודלית (La Société féodale). הכרך הראשון שלו התפרסם ב-1939, השני ב-1940. הוא נחשב עד היום לספר מופת בתחומו. פבר אמר עליו :

כאשר התפרסמו בזה אחר זה שני הכרכים של החברה הפיאודלית, היה ברור לכול שמדובר בהישג מזהיר: היסטוריון גדול נולד. היסטוריון גדול של אירופה: זה המונח ההולם. ללא צל של ספק, את ההיסטוריה של החברות הפיאודליות, מקור החברה שלנו, אפשר ללמוד אך ורק במסגרת האירופית — במובן האנושי של המילה — שנוצרה מהתקרבות של יסודות נורדיים, חיצוניים להשפעה הרומית, ויסודות ים־תיכוניים, שהתפרקו והתפוררו לאחר קריסת האימפריה. בלוך היטיב לדעת זאת מכל אדם אחר.15

ספרים אלה עשו את בלוך לאחד המדיאבליסטים הדגולים בזמנו ועד היום. אולם תרומתו להיסטוריה אינה מתמצה בהם. מראשית דרכו הקדיש בלוך מאמצים ניכרים להתמודדות עם שאלות מתודולוגיות ואפיסטמולוגיות, ולכן הוא מרתק היסטוריונים של תקופות ואזורים גיאוגרפיים כה רחוקים מתחום התמחותו — מערב אירופה בימי הביניים. אולם ניתוחיו התיאורטיים של בלוך לעולם אינם מנותקים מהפרקטיקה ההיסטוריוגרפית, ממלאכתו של ההיסטוריון, שבעיני בלוך עליו להיות בראש ובראשונה אומן מיומן. דוגמה מאלפת לתובנות בעלות ערך כללי הנובעות ישירות מתחום התמחותו כמדיאבליסט היא המאמר "לקראת היסטוריה השוואתית של חברות אירופיות" שנשא כהרצאה בקונגרס הבינלאומי השישי של מדעי ההיסטוריה שהתקיים באוסלו, ושהקורא העברי יכול לראשונה לפגשו בספר זה.

ראינו כבר במאמר על "ידיעות השווא של המלחמה" כיצד בלוך מנהל דיאלוג עם הפסיכולוגיה הניסיונית. כעת הוא משוחח עם דיסצילפינה אחרת במדעי האדם: הבלשנות. המודל שלו הוא ספרו של הבלשן החשוב אנטואן מייה (Meillet), המתודה ההשוואתית בבלשנות (1925). לטענתו של בלוך לימודי ההיסטוריה מפגרים מאוד אחרי הבלשנות, בשני מובני ההשוואה האפשריים: השוואה של חברות רחוקות זו מזו בזמן ובמרחב והשוואה של חברות קרובות זו לזו, בעלות גבול משותף, ובו־זמניות. מדובר בשתי השוואות שונות לחלוטין. הראשונה חותרת למצוא יסודות משותפים בחברות שאי־אפשר להניח שום קשר ביניהן, ומצביעה על אמיתות כלליות ביותר על אודות הטבע האנושי, כפי שעושה הבלשנות הכללית כאשר היא משווה שפות ללא כל מוצא משותף זו לזו (כפי שעושים גם חומסקי ותלמידיו בהתחקותם אחר "הדקדוק האוניברסלי"). ואולם ההשוואה המוגבלת ביותר היא גם העשירה ביותר, וזו ההשוואה מהסוג השני, שבה מניחים את קיומם של מגעים בין החברות השונות כפי שהבלשנות ההיסטורית לומדת את קיומן של שפות במסגרת משפחות גדולות (שפות הודו־אירופיות לדוגמה). זהו סוג ההשוואה שבלוך מעוניין לערוך כהיסטוריון של החברה הפיאודלית, ואותו הוא ינסה להציג לפני עמיתיו.

התועלת הראשונה הצומחת מן ההשוואה אינה נעוצה בהבנת התופעות אלא פשוט בזיהוין. תופעות דומות בחברות שכנות עשויות להופיע בצורה שונה, במקום אחד ישאירו עקבות ברורים ובמקום אחר לא ישאירו כל עקבות נראים לעין. רק ההיכרות עם התופעה בארץ שכנה תוכל לעורר אצל ההיסטוריון את הרצון לחפש תופעה דומה באזור שבו הוא מתמחה. בלוך מציין בהקשר הזה שהתופעות אינן קופצות מעצמן מתוך המסמכים. מסמך הוא עד שאינו אומר דבר אם לא מתשאלים אותו נכונה. עוד תועלת הנובעת מן ההשוואה היא ההבחנה בהשפעות גומלין של הקבוצות הקרובות זו לזו. אולם השוואה קפדנית תראה שדמיון לא תמיד מעיד על תופעות של חיקוי. לפעמים אותה תופעה (למשל השדרות או האספות) מופיעה בצורות שונות במקביל, והיא מעידה דווקא על סיבות עמוקות משותפות להופעתן של כל הצורות האלה. ההשוואה, על כל פנים, מאפשרת להימנע מאשליית הייחוד. מי שמתמחה באזור הגיאוגרפי שלו בלבד יתפתה להסיק שהתופעות שהוא מתאר הן חד־פעמיות, ואילו ההיכרות עם חברות שכנות תאלץ אותו להתפקח מאשליה זו. ההשוואה הראויה תאפשר להימנע מטעות נפוצה אחרת: טעות "הדמיון המדומה". לא פעם אנו נוטים לזהות שתי תופעות כאחת מכיוון שמדובר באותו השם. אולם השוואה קפדנית תראה שתרגום שגוי או מילה ששינתה את משמעותה במהלך השנים יצרו קשר אשלייתי בין תופעות שונות למדי (ראו את הניתוח המפורט של תופעת ה-villainage האנגלי וה-servage הצרפתי).

מלבד המעלות האלה, המתודה ההשוואתית מגלמת בתוכה לא רק את סגולותיה ככלי עבודה אלא בעיקר כגישה מדעית. היא מחייבת לשקול מחדש חלוקה לאזורים ולתחומי מחקר. להיסטוריון של העת העתיקה או של ימי הביניים ואפילו של ראשית העת החדשה אין שום סיבה להתמקד בארצות לפי גבולותיהן היום, מכיוון שגבולות אלה נקבעו בתקופה מאוחרת יחסית והם תוצאה של מלחמות והסכמים בין מדינות ולא של תופעות היסטוריות ארוכות טווח. אפשר לחוש בהערה זו בהעדפתו של בלוך ל"זמן האנתרופולוגי", מה שפרנן ברודל (Braudel) יקרא לו "הזמן הארוך" או "הטווח הארוך" (Longue durée). באופן מעשי יותר, בלוך מודע לקשיים האדירים העומדים בפני ההיסטוריון השואף להיסטוריה השוואתית: מעבר לקשיים לוגיסטיים ולמכשולים אדמינסטרטיביים, כמה מוחות אנושיים מסוגלים להתמודד עם רוחב היריעה שההשוואה מחייבת? וכיצד אפשר להשוות מבלי שיש בנמצא מחקרים מונוגרפיים העשויים לספק חומר להשוואה? התשובה של בלוך: מצד אחד, יש לארגן את לימודי ההיסטוריה ההשוואתית באופן כזה שיקנה לה מקום בתוך הדיסציפלינה. מצד אחר, יש לטפח בכל מחבר מונוגרפיות את הסקרנות ללמוד מפרי עמלם של היסטוריונים אחרים כדי לפתח את הרפלקס ההשוואתי:

לכותבי המונוגרפיות יש לחזור ולומר, שעליהם לקרוא את מה שפורסם בעבר בנושאים מקבילים לשלהם, לא רק על אודות האזור שלהם עצמם, כפי שאכן עושים כולם, ואפילו לא רק על אודות האזורים הסמוכים, כפי שעושים כמעט כולם, אלא אף על חברות מרוחקות יותר מבחינת הקונטקסט הפוליטי או הלאומי, דבר שלעתים קרובות הם מזניחים.

קביעה זו נכונה שבעתיים היום, בשל ריבוי הידע והפרסומים. אמנם בלוך קורא למעין חלוקת עבודה, שלפיה רוב ההיסטוריונים יישארו מומחים לתחומם ורק קומץ מהם יעסקו בהיסטוריה השוואתית במלוא מובן המילה. אלא שעורכי הסינתזות יוכלו להפיק תועלת מן הניתוחים הפרטניים אך ורק אם הללו התכוונו מלכתחילה לתרום לסינתזה ולשרת אותה. רוחב האופקים של ההיסטוריון הוא תנאי לפוריותו, בין שהוא כותב מונוגרפיות מלומדות ובין שהוא היסטוריון "טוטלי" כפי שיאמר ברודל, "גלובלי" כפי שיאמרו כיום באוניברסיטאות האמריקאיות.

האנאל: היסטוריה כלכלית, חברתית, ו'מנטלית'

 

ההרצאה על המתודה ההשוואתית נישאה חודשים אחדים לפני הולדתו של כתב העת האנאל, שהדיונים הראשונים על הקמתו החלו כבר ב-1921. הרשומות להיסטוריה כלכלית וחברתית (Annales d'histoire économique et sociale), בעריכתם המשותפת של לוסיאן פבר ומארק בלוך, חוללו מהפכה בחקר ההיסטוריה. מעורבותם של שני האינטלקטואלים בפרסום זה עד לאחרון הפרטים, גיוס צוות ההיסטוריונים שיאייש את המערכת, הזמנת המאמרים, פרסום של מאמרים פרי עטם ובעיקר החשיבות האדירה שייחסו השניים לכתיבת סקירות על ספרי היסטוריה של עמיתיהם, הופכות את כתב העת של האנאל לחלק בלתי נפרד מיצירתם של פבר ובלוך. וכך, בלוך התייחס לסקירות אלה כחלק בלתי נפרד מעבודתו כהיסטוריון, שכן הן אפשרו לו להעלות שאלות חדשות ולהציע כיווני מחקר מקוריים. בספר זה נביא רק דוגמה אחת לרשימה מסוג זה, שבה בלוך מנתח את ספרו של עמיתו ז'ורז' לפבר, היסטוריון של המהפכה הצרפתית, המתעניין כמוהו בשאלות של פסיכולוגיה קולקטיבית.

שני מקורות השראה חברו לעצב את כתב העת. מצד אחד ה— Revue de synthèseשל אנרי בר, שממנו נטלו את הרעיון של חקירות גדולות קולקטיביות ככלי ליישום הפרויקט הבין־תחומי שלהם. מצד אחר L'Année sociologique, כתב העת המיתולוגי של אמיל דורקהיים ותלמידיו, שגילם בראשית המאה את המאמץ האפיסטמולוגי ואת הדיאלוג בין מדעי החברה השונים. מעתה ניכס לו האנאל מורשת משותפת זו.16 אף על פי שבמשך רוב שנות ה-30 היה המפעל רעוע מבחינה פיננסית ונשען על מספר קטן מדי של מנויים (אבל איזה מפעל תרבותי חשוב אינו סובל מחולשות אלה, בייחוד בראשיתו?), קנה לו הפרויקט תהילה רבה, ולאחר מלחמת העולם השנייה והקמתו של "בית הספר הגבוה למדעי החברה" בפריז הוא היה לסמל למצוינות, לתעוזה ולברק בחקר ההיסטוריה. קרזיסטוף פומיאן (Pomian), שהקדיש לאנאל מאמר בספרו הידוע של פייר נורה מקומות הזיכרון, מתאר אותו כך:

החדשנות הרדיקלית של האנאל התגלתה לעין במלואה רק בתום עשר שנות פרסום, כאשר התברר שמטרת האסכולה הייתה לשנות מכול וכול את עצם מושג ההיסטוריה ואת הפרקטיקה שלה. העידה על כך תשומת לב רבה ועמוקה לאקטואליה, שיש בה כדי להפתיע לגבי כתב עת שעורכו האחד מדיאבליסט והאחר מומחה למאה ה-16. דובר שם על הקוניונקטורה הכלכלית ועל המשבר, על האבטלה, על הטיילוריזם ועל הרציונליזציה של תעשיית הרכב והתעופה, על חבר הלאומים ועל המשרד הבינלאומי לענייני עבודה, על הסוציאליזם, על האיגודים המקצועיים, על תוכניות החומש הסובייטיות, על הניו־דיל, על הנאציזם, על הרעיונות של מרקס, לנין וסטלין, ואפילו, פעם אחת, על אופנת עילית: פירוט זה אינו ממצה כלל וכלל. במשך עשר השנים הראשונות שבהן הופיע, האנאל היה כתב עת המוקדש לאירועי ההווה [...]. 17

זו גם דעתו של אנדרה בורגייר ((Burguière, בעצמו נציג של האסכולה (מן הדור השלישי), שהקדיש ספר מרתק ומעמיק ליצירה ההיסטוריוגרפית של האנאל. ההתעניינות הרבה בשאלות ההווה בגלגולו הראשון של כתב העת הזה (מאפיין שייעלם לחלוטין לאחר מלחמת העולם השנייה, כשכתב העת ייהנה מיוקרה, יתמסד ויסתגר בדלת אמות המחקר) היא ביטוי של גישתם החדשנית של בלוך ופבר אל ההיסטוריה, שבורגייר מכנה "פרזנטיזם". "כל היסטוריה היא היסטוריה של ההווה" ("Il n'y a d'histoire que du présent"), אמר פבר. המשמעות העמוקה של אמירה פרובוקטיבית זו הנה שמטרת חקר העבר אינה הקמתו לתחייה של עולם שנעלם; מדובר בייצוג של העבר, או ליתר דיוק באקטואליזציה שלו בהתאם לשאלות ולהלך הרוח המאפיינים את תקופתנו אנו. ל"פרזנטיזם" יש אפוא שני מובנים המשלימים זה את זה. מצד אחד הוא נובע מן העובדה שההיסטוריון שואל שאלה שאותה הוא שואב מן התרבות של תקופתו; מצד אחר, הוא שואל שאלה זו באמצעות תהייה על הקשר הגניאולוגי שמסביר אותה, על ידי התמודדות שיטתית עם העבר שעבר אובייקטיבציה. המתודה הרגרסיבית, לשיטתו של בלוך, שיוצאת מן ההווה על מנת להתחקות אחר שורשיו בעבר, היא ביטוי לגישה זו, המתבדלת מההיסטוריוגרפיה המסורתית, הפוזיטיביסטית. זו רואה בעבר את המרשם הנבואי של ההווה, והיא פונה אל העבר לא עם שאלות הנובעות מן ההווה אלא עם התשובות. אין לבלבל בין פרזנטיזם לאנכרוניזם, כלומר הכפפת העבר לצורכי ההווה, לשיקוליו ולעקרונותיו. הפרזנטיזם אינו מנסה לכפות על העבר את מושגי ההווה אלא להבין את ההווה באמצעות התבוננות בעבר ולהבין את העבר מתוך התבוננות בהווה.

רעיונות אלה ואחרים יופיעו בכתבים מתודולוגיים שבלוך יוסיף ויפתח במהלך שנות ה-30, ושיגיעו לבשלות בחיבורו האחרון, אפולוגיה. בהרצאה שנשא ב-1937 לפני קהל של בוגרי בית הספר הפוליטכני הגבוה של פריז, הרצאה הנכללת בספר זה, בלוך מציג את השאלה הישירה: "מה התועלת בהיסטוריה?", ובמיוחד, מה התועלת בהיסטוריה כלכלית, שבה הוא מתמחה, ושאסכולת האנאל העמידה בקדמת הבמה.

הטיעון שבלוך מציג מורכב, אך אינו סובל משום דו־משמעות: לימוד העבר מועיל להבנת ההווה, בתנאי שמגדירים נכונה את טיב היחסים בין העבר להווה. אלה יחסים של המשכיות, שיש בהם רצף ויש שינויים, ולא יחסים של זהות. על כן מדובר קודם כול ב"תועלת שלילית": ההיסטוריה עוזרת להבין שמה שנראה היום כנתון טבעי ונצחי אינו אלא פרי של התפתחות היסטורית ספציפית. כך למשל תופעת המטבע היציב (ההרצאה נישאה שמונה שנים לאחר התמוטטות המערכת הכלכלית העולמית שהחלה עם קריסת הבורסה האמריקאית ב-1929). אשליה היא לחשוב שמטבע יציב הוא המצב הטבעי של האנושות. בפרספקטיבה ארוכת טווח מתברר שיציבות המטבע בצרפת היא תופעה תחומה בזמן, שנמשכה אמנם מאתיים שנה, אך לא תמיד הייתה קיימת. עם זאת, התועלת בהיסטוריה אינה רק שלילית, משום שתופעות אחדות, אם רק מיטיבים לבודדן ולנתחן על כל היבטיהן, מציגות מאפיינים קבועים: "קורה לפעמים שהגורמים המהותיים עומדים בעינם. צירופם מחדש יניב מציאות דומה לתוצאה הישנה". ההיסטוריה, אם כן, אינה חוזרת על עצמה, אבל יש בה יסודות מחזוריים. היכולת להבחין ביניהם ובין התופעות המשתנות היא המפתח לקריאה נכונה של ההווה באמצעות העבר. אולם התועלת המשמעותית ביותר של ההיסטוריה היא בהבנה כיצד העבר חי בתוך ההווה, כיצד הוא יוצר את לשד קיומנו כבני אנוש. בלוך מעלה שני ביטויים לתופעה זו. מצד אחד הזיכרון המועבר מדור לדור בתוך קהילות המטפחות את זהותן סביב מורשת משותפת. הוא מדגים זאת על פי תודעת מעמד הפועלים בימיו, ואף על פי שהוא מסתייג במפורש מן המושג "זיכרון קולקטיבי", ללא ספק רעיון זה שואב את השראתו מעבודותיו של ידידו הלבווקס. ואולם נקודה מכרעת זו אינה זוכה בעבודתו של בלוך לפיתוח של ממש. התופעה השנייה שהוא מתאר בהקשר זה מנומקת יותר. המוסדות החברתיים אינם יצורים המשתנים במהירות. כשחוקרים נושא כמו פיצול הקרקעות (פרצלציה) כפי שעשה בלוך, מגלים שמקורו אינו בקוד נפוליאון כפי שנטען, אלא הרחק בראשיתם של ימי הביניים. דוגמה זו אף ממחישה עיקרון מהותי במשנתו של בלוך: האבחנה בין עבר רחוק לעבר קרוב אינה תקפה, ומי שחפץ להכיר טוב יותר את התקופה שבה הוא חי לא יסתפק בחקירת העבר "הקרוב" בלבד, כפי שהמליצו לעשות לנגלואה וסניובוס וחסידי ההיסטוריה הפוליטית.

המאמר מאפשר להתחקות אחר מקורות ההשראה המגוונים של בלוך. הוא מזכיר את הסוציולוגים אמיל דורקהיים ופרנסואה סימיאן, אבל גם דמויות מהעבר הרחוק יותר, שני היסטוריונים מהמאה ה-19: ז'ול מישלה (Michelet), היסטוריון של המהפכה הצרפתית הידוע בסגנונו הנלהב והסוחף, שאינו פוגם בדייקנותו ובאמינותו, וחוקר העולם העתיק פוסטל דה קולאנז' (Coulanges), שעמו בלוך מנהל דיאלוג אינטנסיבי. בעיני מקימי אסכולת האנאל, קולאנז' — מחברו של La Cité antique — הוא ממבשרי המהפכה ההיסטוריוגרפית של האנאל: בחקירת המוסדות הפוליטיים ביוון העתיקה, בהצגתה של האמונה הדתית כעובדה טוטלית שהתנתה את חיי האזרחים, הוא פילס את הדרך למושג ה"מנטליות".

אסכולת האנאל ידועה בכך שהפנתה עורף ל"פוליטי" לטובת התעמקות בסטרוקטורות עומק: סטרוקטורות כלכליות, חברתיות, מנטליות. ממשיכם של בלוך ופבר, פרנן ברודל, כינה את האירועים הפוליטיים "קצף על פני המים", הווה אומר תופעות שטחיות וחסרות חשיבות של ממש. אלא שהיום מסתמנת מגמה להפריד בין יצירת הדור השני של האנאל, שהגיע לשיא פריחתו בשנות ה-60 של המאה הקודמת ושניכרת אצלו הקצנה בפנייה להיסטוריה כמותית, סטטיסטית, המבוססת על ניתוח סדרות מספריות (מחירים, תעודות לידה ומוות, יבול חקלאי ועוד), ובין הדור הראשון. בתוך כך קיים הרצון לבחון מחדש את יצירתו של בלוך ולזהות בה ממד פוליטי מהותי. אכן, אין הדברים אמורים בפוליטיקה במובן הצר, בכרוניקה של ממשלות או שושלות מלוכה (אם כי ידיעת העובדות חיונית להבנת המציאות החברתית שאותה מנתחים). אבל בתוך המושג "מנטליות", שהוא תו ההיכר המקורי ביותר של אסכולת האנאל, אפשר להבחין בתהייה פוליטית מרכזית. אולריך ראולף, אחד המומחים הגדולים למחשבתו של בלוך, טוען שהשאיפה לצדק, המתגלמת בכתבי בלוך בדימוי השופט־החוקר ובמלך שלמה, היא ליבת עבודתו כחוקר פוליטי. 18אנדרה בורגייר, בספר שכבר הזכרנו, מדגיש את מקומו של בלוך כתלמידו של פוסטל דה קולנאנז' וכמקור השראה למישל פוקו בספרו תולדות השיגעון בעידן התבונה: שלושה חוקרים רחבי יריעה שהבינו שהחברות האנושיות משוקעות לעומקן ביחסי כוח ובשאיפתם של בני האדם לשנותם.

אם היה הוגה פוליטי או לא, זאת שאלה לפרשנים. דבר אחד ברור: בלוך (כמו פבר) נמנע מכל מעורבות פוליטית ישירה באירועי זמנו. שנות ה-30 היו עבורו שנים של יצירה פורייה ושל התקדמות בקריירה. ב-1933 התמנה ידידו ושותפו פבר לקולז' דה פראנס — פסגת ההגשמה המקצועית והיוקרה — ועזב את שטרסבורג לטובת פריז. גם בלוך נשא עיניו לעיר הבירה: לאחר ההתלהבות של ראשית שנות ה-20 שקעה האוניברסיטה של עיר הספר בתרדמה פרובינציאלית. מרכז האנאל עובר עם פבר לפריז, ולבלוך יש אמביציות. הוא נכשל פעם אחר פעם בניסיונותיו להיכנס לקולז' דה פראנס, בין היתר בגלל מוצאו היהודי וקיומן של מכסות בלתי רשמיות. אולם ב-1936 הוא זוכה לבסוף במשרת פרופסור בסורבון וחוזר לפריז עם משפחתו. במהלך שנים אלה נולדים לו שישה ילדים והוא מנהל אורח חיים טיפוסי למעמד הבורגני שאליו היה שייך.

אפשר להשתומם על מיעוט התגובות של בלוך ושל פבר בחליפת מכתביהם לאירועים הפוליטיים הדרמטיים הגודשים שנים אלה. אפשר להרים גבה על אי־מעורבותם הפוליטית בתקופה כה סוערת והרת גורל. בלוך עצמו היטיב לנסח ביקורת זו, בדרך של ביקורת עצמית. בספרו התבוסה המוזרה הוא כותב:

מתוך עצלות ופחדנות, הנחנו לדברים לקרות. חששנו מהתעמתות עם ההמונים, מלעגם של חברינו, מהתנכרותם של מורינו. לא העזנו להיות קול קורא במרחב הציבורי, ולו במדבר, דבר שהיה מקנה לנו למצער את הזכות להצטדק לפני בית המשפט של ההיסטוריה. העדפנו להסתגר בשלווה המפוחדת של בתי המלאכה שלנו. היוכלו הצעירים שבינינו לסלוח לנו על הדם שעל ידינו? 19

עם זאת, מאז שהחלו המהומות של פברואר 1934 בפריז, מעידה חליפת המכתבים בין בלוך לפבר על חרדה הולכת וגוברת של שני ההיסטוריונים אל מול האירועים. כמו כן יהיה זה מוגזם להאשים אותם בפסיביות מוחלטת, שכן השניים חתמו על עצומות והצטרפו ל"ועד המעקב של אנשי הרוח האנטי־פשיסטים" (Comité de vigilance des intellectuels antifascistes) שהוקם בעקבות אירועים אלה. אולם הטון במכתבים מסגיר דיכאון ותחושת חוסר אונים. תמימות או חוסר אחריות: פבר ובלוך נאחזים באתיקה המקצועית שלהם ובמחויבותם למדע כתשובה לאירועים המעיקים. "Mieux vaut travailler" ("עדיף לעבוד") הן מילים שחוזרות שוב ושוב במכתביהם מהתקופה. כפי שיסביר בלוך מאוחר יותר, גישה זו נובעת במישרין מניסיון המלחמה הגדולה של 1914-1918. ראשית, הרצון להתגבר על הפיגור ולהתמסר לגמרי לעבודה האינטלקטואלית אחרי ארבע שנים של חוסר מעש שנכפה על דור השוחות. שנית, הסירוב לרתום את ההיסטוריה לטובת מטרות אידיאולוגיות, תהיינה אלה נאצלות או מפוקפקות. "L'histoire qui sert est une histoire serve" ("היסטוריה שנעשה בה שימוש תועלתני היא היסטוריה משועבדת") הכריז פבר בהרצאת הפתיחה שלו בשטרסבורג למחרת המלחמה העולמית. משמע: הדרך היחידה להיות נאמן למלאכת ההיסטוריה היא לשחרר את ההיסטוריה מכל מחויבות אידיאולוגית, לאומית או אחרת. לכן גם נזהרים השניים כל כך ממעורבות ישירה באירועים ונמנעים מנקיטת עמדה הן כאזרחים והן כאינטלקטואלים. 20ומכאן גם תחושת ייסורי המצפון המכרסמים בהם, שמארק בלוך ייתן להם ביטוי עז בספרו התבוסה המוזרה.

מן התבוסה המוזרה למות גיבורים, 1939-1944

 

מלחמת העולם השנייה שפורצת בקיץ 1939 סותמת את הגולל על אשליית הנורמליות שנמשכה שני עשורים תמימים ושבהם ניהל בלוך חיי בורגנות נוחים בשירות מדע ההיסטוריה. מארק בלוך, סרן במילואים, מתגייס לפי בקשתו למרות הפטור שהוא זכאי לו מפאת גילו (53) ומצבו המשפחתי כאב לשישה ילדים. בספטמבר 1939 הוא מוצב בעיר מולסהיים (Molsheim) עם יחידתו. בעת שהוא יושב שם בחוסר מעש, הוא כותב את הטקסט שאנו כוללים אחרון בספר זה: "הרהורים לעיונו של קורא המתעניין במתודה". המאמר התפרסם לראשונה רק ב-1991, ולמעשה אינו מאמר העומד בפני עצמו, אלא טיוטה לפתח דבר לספר שבכתיבתו הגה בלוך ושלא הוציאו אל הפועל.

ככל הנראה רגשותיו הפטריוטיים התעוררו לתחייה (הם מעולם לא גוועו ממש) בהשפעת האירועים, או אולי שעת המשבר הלאומי שבלוך חש בחומרתו היא שגרמה לו להרהר בכתיבת ספר המוקדש להיסטוריה של צרפת, לאחר פרסומה הטרי של החברה הפיאודלית השוטח את ההיסטוריה של אירופה המדיאבלית. אולם תהיה זו היסטוריה חברתית, מקדים בלוך ומבהיר, ולא היסטוריה של אישים ואירועים. קטגוריית "האומה" לגיטימית בעיניו, בתנאי שעושים לה היסטוריזציה, כלומר רואים בה קטגוריה היסטורית ולא נצחית. מאיזה זמן מותר לדבר על אומה צרפתית? זאת שאלה מהותית, שעליה הוא מבטיח תשובה מאוחר יותר, אך הוא לא יספק אותה. לעומת זאת הוא מדגיש את העובדה שהיסטוריה לאומית יכולה להיכתב אך ורק מתוך נקודת מבט השוואתית: "לא תיתכן היסטוריה אמיתית של החברה הצרפתית שאינה משוקעת בסביבתה של הציביליזציה האירופית. כך בלבד, מבלי לייחס לצרפת תכונות אשר בדין יש לייחסן למערב כולו, יהיה אפשר לאמוד ייחוד לאומי, אשר יובלט מתוך הניגודים".

המשך המאמר מעלה כמה נקודות עקרוניות על אודות עבודתו של ההיסטוריון. רובן יופיעו ביתר פירוט באפולוגיה, ספר שעליו ישקוד בלוך בשנים 1942-1943. אחת הנקודות המרכזיות היא חזרתו של בלוך לדיון בסוגיית המקורות, עם האבחנה החשובה שהוא עורך לראשונה בין "עדויות במתכוון" ל"עדויות בעל כורחן", נושא שאותו יפתח באפולוגיה. סוגיה אחרת היא השימוש בתורת ההסתברות לצורך הניתוח ההיסטורי. עוד נקודה קשורה לעליונותן של עובדות "עומק" על פני תיאורים ציוריים ולא אמינים שגדשו את ההיסטוריה המסורתית. לבסוף מגיע בלוך להגדרת ההיסטוריה כמדע שאינו של העבר אלא של האדם בעבר.

תקצר היריעה מלהביא את שלל הפרטים הדרמטיים הגודשים תקופה זו. נזכיר רק את העיקריים שבהם. בלוך מקבל את המשימה לארגן את אספקת הדלק ליחידה שבה הוא מוצב, בגבול הצפון מול בלגיה. הוא חווה על בשרו את "המלחמה המצחיקה" (תקופת ההמתנה שבה הצבא הצרפתי שרוי בחוסר מעש למרות הכרזת המלחמה על גרמניה, מספטמבר 1939 עד התקפת הגרמנים במאי 1940) ואת התבוסה הנוראה במאי־יוני 1940. על כל אלה ובעיקר על הסיבות למפלה הוא כותב בספרו התבוסה המוזרה. הספר מופיע לראשונה ב-1946, אבל הוא יקבל את מלוא תשומת הלב רק כעבור שנים רבות. כיום הוא נחשב ליצירת מופת בתחום כתיבת "היסטוריה של ההווה", שילוב נדיר של עדות אותנטית ושל ניתוח מבריק.

חוקי הגזע מונעים מבלוך להמשיך לכהן כפרופסור בסורבון. בזכות שירותיו יוצאי הדופן לאומה הצרפתית הוא מקבל היתר מיוחד להוסיף לעבוד באוניברסיטה של קלרמון־פרנד (Clermont-Ferrand) ואחר כך במונפלייה (Montpellier), הנמצאות בתחום "צרפת החופשית" תחת ממשלת וישי. דיונים סוערים מתקיימים בינו ובין פבר (בהתכתבות) על המשך הוצאת כתב העת האנאל ללא שמו היהודי של בלוך. בלוך מסרב בתחילה בשאט נפש ולבסוף מתרצה ומשתף פעולה בשם בדוי. סיטואציה דרמטית זו רק מחריפה את המשבר שבו היו מצויים יחסיהם מסוף שנות ה-30 (המשבר נבע מתחרות, מחילוקי דעות בנוגע לכתב העת, ומעובדת היות כל אחד מהם בעל אישיות חזקה ודעתנית). לבסוף, עם נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה ופלישת הוורמאכט לאזור "החופשי", עזב בלוך את מקום מגוריו במונפלייה והצטרף, בינואר 1943, למחתרת בליון. הוא נעצר על ידי הגסטפו בראשית מארס 1944, נחקר, עונה, וב-16 ביוני, עשרה ימים לאחר נחיתת בעלות הברית בנורמנדי, הוצא להורג על ידי כיתת יורים.

כך, את שש שנות מלחמת העולם השנייה חי העד בלוך באופן אינטנסיבי ביותר מבלי לחדול לתפקד כהיסטוריון. שני ספריו האחרונים, והידועים ביותר, אינם ספריו של מדיאבליסט. האחד הוא פרי הרהוריו כעד וכמומחה לזמנו. האחר הוא יצירתו של אפיסטמולוג. על שני הפרקים האחרונים בחייו — הרדיפות האנטישמיות והמחתרת — לא כתב דבר. אפשר להצטער על העדות שמותו בטרם עת מנע ממנו לכתוב, זאת שהיה מפיק מניסיונו במחתרת. על יהדותו השאיר בלוך מעט הערות, למגינת לבם של היסטוריונים בני זמננו שמתאמצים לייהד אותו בכוח או, לחלופין, להוכיח אותו על "התכחשותו" לזהותו האמיתית כביכול. שתי הגישות לוקות באנכרוניזם גס. בתבוסה המוזרה כתב בלוך בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים את המילים שלהלן. רשאי כל אחד לנסח את דעתו המלומדת והמנומקת על עמדה אידיאולוגית ורגשית זו, אך יהיה מגוחך לנסות לשפוט אותה על פי הערכים של היום. כך על כל פנים רצה בלוך שיזכרו אותו, וכך נסיים הקדמה זו:

יהודי אני. אם לא מבחינת שייכותי הדתית — אין לי בעצם שייכות לשום דת — הרי משום שנולדתי יהודי. איני רואה בכך לא מקור לגאווה ולא לבושה. כהיסטוריון טוב דיו אני יודע שהתכונות הגזעיות הנן מיתוס ושמושג הגזע הטהור הוא אבסורד מוחלט, כאשר הוא מתיימר לאחד בתוכו קבוצה של מאמינים שחיו בזמנים שונים באגן הים התיכון, במרחב הטורקו־כוזרי והסלאבי. אני מצהיר על מוצאי במקרה אחד בלבד: מול אנטישמי. אבל ייתכן שמתנגדי ישתדלו לקעקע את עדותי בטענה שאני "זר". להם אשיב, בלי להוסיף דבר, שאב סבי היה חייל ב-93; שאבי, ב-1870, שירת כחייל בשטרסבורג הנצורה; שעם שני דודיי הוא עזב את אלזס שבה נולד לאחר סיפוחה לרייך השני; שגדלתי על פולחן המסורת הפטריוטית של צרפת שבו היהודים יוצאי אלזס נטלו חלק בהתלהבות; ולבסוף: שצרפת, שממנה רוצים לגרש אותי היום, ואולי (מי יודע?) אף יצליחו בכך, תישאר, בכל מקרה ובכל מצב, המולדת שממנה לא אוכל לעקור את לבי. נולדתי בה, גמעתי ממקורות תרבותה, עברה הוא עברי, איני נושם כראוי אלא תחת שמיה, והשתדלתי למלא את חובתי ולהגן עליה כמיטב יכולתי.21

לקריאה נוספת

1. כתבי מארק בלוך, מהדורות שונות

 

אפולוגיה על ההיסטוריה או מקצועו של ההיסטוריון, תרגמה מצרפתית: צביה זמירי; ערך והקדים מסה: ב"ז קדר, ירושלים: מוסד ביאליק, 2002.

 

החברה הפיאודלית (1939-1940), תרגמה מצרפתית: אורה גרינגרד, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1988.

 

Bloch, Marc, L'Histoire, la Guerre, la Résistance, édition établie par Annette Becker et Etienne Bloch, Paris: Gallimard, “Quatro”, 2006.

 

מהדורה חדשה זו כוללת את כל הטקסטים המובאים בספר זה ועוד רבים אחרים, מלווים בהערות, מבואות, תעודות מקוריות ופרטים ביוגרפיים.

 

Bloch, Marc, Histoire et Historiens, Paris: Armand Colin, 1995.

 

הטקסטים ההיסטוריוגרפיים והמתודולוגיים החשובים ביותר של בלוך מקובצים בכרך זה.

2. מקורות נוספים

 

Bloch, Marc & Febvre, Lucien, Correspondance, édition établie, présentée et annotée par Bertrand Müller, 3 tomes: 1928-1933; 1934-1937; 1938-1943, Paris: Fayard, 1994.

 

חליפת המכתבים בין מארק בלוך ללוסיאן פבר היא לב־לבו של הארכיון של כתב העת האנאל ומאפשרת להתוודע לאישיותם של ההיסטוריונים ולדרך עבודתם.

 

Febvre, Lucien, De la Revue de Synthèse aux Annales. Lettres à Henri Berr, 1911-1954, établissement du texte, présentation et notes par Gilles Candar et Jacqueline Pluet-Despatin, Paris: Fayard, 1997.

 

חליפת המכתבים בין לוסיאן פבר ואנרי בר היא מעין "מבוא" להרפתקת האנאל, שכן ה-Revue de synthèse של בר הוא ממקורות ההשראה החשובים של האנאל.

3. על מארק בלוך ועל אסכולת האנאל

 

http://www.marcbloch.fr/

 

האתר הרשמי של עמותת מארק בלוך, שבו אפשר למצוא מידע רב על האיש ועל יצירתו.

 

Henri Berr et la Culture du XXe siècle. Histoire, science et philosophie, sous la direction d'Agnès Biard, Dominique Bourel et Eric Brian, Paris: Albin Michel/Centre international de synthèse, 1997.

 

Marc Bloch aujourd'hui. Histoire comparée & sciences sociales, textes réunis et présentés par Hartmut Atsma et André Burguière, Paris: Éditions de l'École des hautes études en sciences sociales, 1990.

 

Burguière, André, L'École des Annales. Une histoire intellectuelle, Paris: Odile Jacob, 2006.

 

Dumoulin, Olivier, Marc Bloch, Paris: Presse de Sciences Po, 2000.

 

Fink, Carole, Marc Bloch: A Life in History, Cambridge: Cambridge University Press, 1989.

 

Pomian, Krzysztof, “L'Heure des Annales: La terre — les hommes — le monde”, La Nation, Les Lieux de mémoire, Paris: Gallimard, “Quatro”, vol. 1, 1997, pp. 903-952.

 

Raulff, Ulrich, Ein Historiker im 20. Jahrhundert: Marc Bloch, Frankfurt am Main: Fischer, 1995.

 

Revel, Jacques, “Histoire et sciences sociales. Lecture d'un débat français autour de 1900”, Mil neuf cent. Revue d'histoire intellectuelle 25 (2007), pp. 101-126.