הקדמה
בשנת 1990 ביקר ג'ורג' מוטואה נדוטו (Ndotto), השר לענייני שיקום ופיתוח של אדמות צחיחות וצחיחות—למחצה של קניה, במכון לחקר המדבר בקריית שדה בוקר. במסגרת ביקורו הוא הגיע גם למרכז למשאבי מים. לבקשתו סיפרתי לו, כמייסד וראש המרכז, על תולדות המרכז שהקמתי ב—1975 יחד עם עוזריי רונית נתיב ז"ל ואילון אדר. בתום ביקורו הזמין אותי השר לערוך סקר בחלק הצפון—מזרחי של ארצו, במסגרת ניסיון של ממשלת קניה למנוע את הרעב שגורמות הבצורות המכות באזור הזה שוב ושוב. ביקשתי ממהנדס המים זאב גולני ז"ל, עמיתי בעבודה על בעיות דומות באיראן, לחבור אליי, ויחד ביצענו סקר של מקורות המים באזור הצפון—מזרחי של קניה. באזור שבו נערך הסקר שוטטו מסיגי גבול מסומלי השכנה, מזוינים בנשק אוטומטי, בעוד שמחלקת החיילים שליוותה אותנו הייתה חמושה רק ברובים. מטרתם של המסתננים מסומלי הייתה להרוג את הפילים שנותרו באזור, לנסר את הַחַטִּים שלהם ולהבריח אותם לסוחרי שנהב בסומלי. כשהם נתקלו בקרנף הם ירו בו, ניסרו את הקרן שלו, טחנו אותה, ואת האבקה מכרו לסוחרים מקומיים; אלו מכרו אותה לסוחרים סינים, שכן ברפואה הסינית הוא משמש תרופה.
מהסקר ומהחקלאים המקומיים למדנו שבאזור הנסקר קיים מאגר של מי תהום שטוחים. כמה מן המקומיים חפרו בארות אל מאגר זה, ובעזרת משאבות יד שאבו והשקו חלקות קטנות שסיפקו להם ולמקנה שלהם מזון ואף אפשרו להם למכור חלק ממנו בשוק המקומי. המשך המחקר הביא את זאב גולני ואותי למסקנה שהמאגר הזה של מי תהום משתרע מתחת לאזור כולו. לפיכך המלצנו להגדיל בעזרת מימון ממשלתי את מספר המפעלים המשפחתיים שיהיו מבוססים על בארות שטוחות שמימיהן יישאבו בעזרת משאבות המוּנעות בדלק. יתר על כן, עם התפתחות האזור יהיה אפשר לקדוח קידוחי מים לעומקים גדולים יותר ולצייד את הקידוחים במשאבות המופעלות בדלק או בחשמל, בהתאם להתפתחות האזורית. מקורות המים החדשים ישמשו לאספקת אוכל למקומיים ולייצור ירקות, פירות, מקנה ואפילו דגים בשביל מרכזי האוכלוסייה בקניה, ובעתיד גם לייצוא למדינות אחרות. המלצה נוספת שלנו הייתה ליישב את הנוודים סביב מקורות המים החדשים ולהדריכם בשיטות של חקלאות שלחין. הדרכה מכוונת תוכל להעבירם בהדרגה מדרך חיים של נוודים לדרך חיים של חקלאים, וכך יהיו מובטחים מרעב בשנות בצורת.
השר הקנייתי אמנם אימץ את המלצותינו, אך הן לא יושמו מכיוון שבקשתה של ממשלת קניה לקבל סיוע כספי מהבנק העולמי ומארגוני האו"ם נדחתה בשל התנגדותם של מומחי מוסדות אלה להצעות שלנו. המומחים האלה טענו שיש להשקיע רק בפיתוח של שיטות "ירוקות" של קציר יבולי מים (השיטות הנבטיות). אחת הטענות שלהם הייתה שהמונח "פיתוח בר—קיימא" לא מוזכר בדו"ח של הישראלים. מומחי הבנק העולמי הסתייגו גם מן ההמלצה להתערב בדרך החיים המסורתית של הנוודים ומן הניסיון להופכם ליושבי קבע.
הדו"ח שלנו צפה שהבצורת תכה שנית, ואז לא יהיו שיטפונות שיאפשרו קציר יבולי מים והאוכלוסייה המסכנה תסבול שוב מרעב. לצערנו התגשמה התחזית הפסימית של הדו"ח, ושוב נראו על מסכי הטלוויזיה תמונות של מוכי רעב. אין ספק שאילו נחפרו כמה אלפי בארות שטוחות (אם לא יותר), ואחריהן היו נעשים שאר הצעדים שהצענו, היה מספר האנשים שגוועו ועדיין גוועים מרעב באזורים אלה קטן בהרבה.
לאור הישנות המשברים הכלכליים שהביאו למראות חוזרים ונשנים של מאות מסכנים - גברים, נשים וטף הגוועים ברעב בצפון קניה - הגעתי למסקנה שהדגם הרעיוני של פיתוח בר—קיימא שפותח בארצות הלחות והשבעות אינו מתאים לאזורים הצחיחים והצחיחים—למחצה של כדור הארץ. יש לפתח דגם רעיוני חדש, שבשלב הראשון יאפשר לתושבים המקומיים לשרוד, ובשלבים המתקדמים יותר יאפשר פיתוח אזורי שיביא לעלייה ברמת החיים. במקביל יש להכין תוכניות ארוכות טווח להתקדמותם הכלכלית והתרבותית של המקומיים. לאורך פרקי הספר יוצג הדגם הרעיוני שפיתחתי יחד עם צוות המכונים לחקר המדבר של אוניברסיטת בן—גוריון בנגב. אני מציע לקרוא לדגם הרעיוני הזה "פיתוח מקדם".