פרק ראשון:
מרפובליקה דמוקרטית לדיקטטורה נטולת משפט חוקתי
נעימות המלחין טוסקניני נדחקו מפני צליליו הצורמים של וגנר. טוסקניני הגיע לארץ ישראל בשנת 1936 וניצח על התזמורת הסימפונית ברחבי הארץ. בה בעת האזינו בגרמניה לריכרד וגנר האנטישמי, שכתב יצירות שצליליהן שימשו מקור השראה לנאציזם המתפתח.
שישים ותשע שנים טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב־1.9.1870, הצליח הצבא הפרוסי־גרמני לגבור על צרפת. ההשפלה הייתה קשה עבור הצרפתים, שצפו בהליכתו לשבי של נפוליאון השלישי, הקיסר, ובחתימת צרפת על הסכם 1871 להעברת שטחים לטובת גרמניה, וכן בתשלומי פיצויים גבוהים לגרמניה. ביסמרק הצליח לאחד את גרמניה לאחר ניצחונו על צרפת, ולחוקק את חוקת גרמניה של הרייך השני. ביסמרק לא אִפשר לזרמי הדמוקרטיה לחדור למערכת השלטונית של גרמניה.
הייתה זו "יריית הפתיחה" ביחסי צרפת־גרמניה. ביסמרק סלל את דרכה של ארצו לתרבות הנקם והמלחמה של מלחמת העולם השנייה. גרמניה הפכה למעצמה צבאית עם תשתית תעשייתית חזקה. תאוות הכיבושים של גרמניה תאמה את יכולותיה הצבאיות. מלחמת העולם הראשונה הייתה נדבך ביניים לתוקפנות הגרמנית שהובילה למלחמת העולם השנייה. עם תום מלחמת העולם הראשונה נחתמו הסכמי שלום בין המדינות המנצחות לבין מדינות המרכז. באירופה קמו תשע מדינות חדשות, שבעבר היו חלק מ"אירופה הישנה". אירופה של האימפריות הגדולות הצמיחה את: פינלנד, ליטא, אסטוניה, לטביה, צ'כוסלובקיה, אוסטריה, הונגריה, יוגוסלביה ופולין.
פולין
הסכמי ורסאי (28 ביוני 1919), אשר מדינות ההסכמה (ביניהן: בריטניה, צרפת, רוסיה, ארה"ב, יפן, איטליה וסרביה) כפו על גרמניה, קבעו את גבולותיה המערביים של פולין, אך פולין נשארה עם בעיות רגיונאליות בגבולותיה. בעיית הגבול עם ליטא נסבה סביב העיר וילנה, ששני הצדדים רצו בה. בשנים 1921-1919 עברה העיר מצד לצד תוך קרבות קשים, עד שחבר הלאומים קבע כי העיר תישאר בידי הפולנים.
בגבולה של פולין עם גרמניה צצו בעיות רגיונאליות משמעותיות שעתידות להשפיע בהמשך. שטחי שלזיה העילית, פוזנן והפרוזדור הפולני של פרוסיה המערבית עברו לפולין. וכך, גרמניה נחלקה לשניים: פרוסיה המזרחית (שהייתדה מנותקת) וגרמניה (פרוסיה המערבית). פולין אמנם קיבלה גישה נוחה לים הבלטי, אך הפרוזדור הפולני יהפוך בעתיד לאזור בעייתי, מאחר ששימש אזור מעבר בין שני חלקי גרמניה, דבר שהפולנים לא ראו בעין יפה. גם שטחי שלזיה הפכו לשטחי מחלוקת, שכן פולין רצתה לקבל יותר שטחים משלזיה הגרמנית. בגבול פולין־אוקראינה היה זה אזור גליציה שהפך לאזור מחלוקת בין שתי המדינות, זאת מאחר שחבר הלאומים קבע שגליציה תהא אוטונומית תחת פיקוח פולני, אך הפולנים נהגו בה כבשטח פולני לכל דבר. בגבול עם רוסיה פרץ סכסוך בשנת 1919. בשנת 1920 פלש הצבא הרוסי לתוך השטח המזרחי של פולין והגיע עד ורשה. במאמץ עליון הצליחו הפולנים להדוף את הצבא הרוסי, והגבול נקבע סופית בשנת 1921 לאחר התערבותן של המעצמות הגדולות.
בעיה רגיונאלית משמעותית לעתיד לבוא הייתה עיר הנמל דנציג. על פי החלטת חבר הלאומים, הפכה דנציג ל"עיר חופשית", והפולנים בנו מולה נמל חדש - גדנסק (גידיניה). בתחילת שנות ה־30 החל המיעוט הגרמני, שישב ברובו בדנציג, לעורר שאלות לאומיות (בתמיכת הנאצים) ולתבוע את החזרת דנציג "הביתה". פולין התעלמה מהבעיה. פולין התכחשה להתגברות התעמולה הנאצית בדנציג בשנות ה־30, דבר שיהיה בעוכריה.
חמורה עוד יותר הייתה בעיית המיעוטים בפולין. לאחר שפולין קיבלה שטחים נרחבים מגרמניה ומגליציה, נוספו אליה מיעוטים לאומיים אשר היו קשורים למדינות האם המקוריות. אותם מיעוטים לאומיים דיברו בשפתם שלהם, חיו תחת הריבונות הפולנית, אך לא ראו עצמם חלק מהאומה הפולנית. אף כי למיעוטים היה ייצוג ב"סיים" הפולני, הם קופחו משמעותית. המיעוטים נרדפו, זכויותיהם קופחו, והפולנים הצרו את צעדיהם.
היהודים נרדפו בידי פולנים אנטישמיים, בעיקר בשנים 1920-1918, בזמן מלחמת רוסיה־פולין הם הואשמו בסיוע לאויב הקומוניסטי. האוקראינים נאבקו על שמירת זכויותיהם, תושבי גליציה לא זכו לאוטונומיה, כפי שקבע חבר הלאומים. הגרמנים בפולין, בעיקר בדנציג, חשו שהפולנים מצרים את צעדיהם, עת נבנה נמל גדנסק החדש מול דנציג. הפולנים ביטלו את שירותי הנמל הגרמניים של דנציג וחייבו להשתמש בשירותי הנמל של גדנסק. הפולנים נהגו במיעוט הגרמני בזלזול ובחוסר אכפתיות כ"נקמה" על כך שהמיעוט הפולני בגרמניה (כמיליון נפש) סבל מהשפלה ומיחס מפלה.
בשנים 1935-1926 היה יוזף פילסודצקי האיש החזק בפולין, לאחר שביצע הפיכה צבאית ומינה עצמו לראש הממשלה, לנשיא ולשר הביטחון. הוא הצליח לדכא כל פעילות אופוזיציונית ומינה קצינים בכירים לתפקידי מפתח בשלטון. פילסודצקי הכתיב את חוקתה של פולין, אשר פורסמה בשנת 1935, ובה הורחבו סמכויות נשיא המדינה. החוקה אפשרה לנשיא לפזר את ה"סיים" ולמנות שרים על פי רצונו. הדיקטטורה של פילסודסקי גרמה לפולין להישאר מדינה אגררית, ענייה ונחשלת כלכלית. הוא הצליח להביא שקט פוליטי, וחתם עם צרפת על הסכם סיוע הדדי כדי להבטיח שגרמניה לא תתפשט מזרחה. הוא חתם על הסכם אי־התקפה עם ברית המועצות. הוא חתם על חוזה אי־התקפה עם היטלר.
צ'כוסלובקיה
צ'כוסלובקיה זכתה בעצמאות ב־18 באוקטובר 1918. הסלובקים התאחדו עם הצ'כים, וצ'כוסלובקיה הפכה לרפובליקה. תומס מסריק נבחר לנשיא המדינה הדמוקרטית החדשה. גם מדינה זו ידעה משברים רגיונאליים שהשפיעו על דרכה העתידית.
בעיית הגרמנים בחבל הסודטים - 3 מיליון גרמנים התגוררו בחבל הסודטים. היהודים ראו בגרמניה את ארץ מולדתם והתקשו לקבל את מרותה של צ'כוסלובקיה. אל המיעוט הגרמני הסתננה המפלגה הנאצית, שהסיתה לאיחוד חבל הסודטים עם גרמניה. הממשל הצ'כוסלובקי התקשה לעמוד מול דרישתם ונקט אמצעים תקיפים להשתקת תעמולתם. בשנת 1937 העניקה צ'כוסלובקיה כמחווה לאומית אוטונומיה תרבותית לחבל הסודטים.
הסכסוך בין הצ'כים לסלובקים - הרפובליקה התקשתה לאחד את שני העמים, שהיו שונים בתפיסת עולמם ובדרך חייהם. הסלובקים חשו נחותים ומופלים לרעה מול הצ'כים. בעוד הסלובקים השמרנים היו חקלאים, היו הצ'כים ליברלים שואפי־קִדמה, בעלי ההון, וריכזו את הכוח התעשייתי.
בעיית המיעוט היהודי - האנטישמיות הייתה בעיקרה בסלובקיה, אך לאחר עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933 חלחלה האנטישמיות גם לעבר חבל הסודטים, שם הייתה אהדה רבה לשלטונו החדש של היטלר.
צרפת
לאחר מלחמת העולם הראשונה ליקקה צרפת את פצעיה, המלחמה הסבה אבדות רבות בנפש, הותירה המוני נכים ובעיות כלכליות קשות מאוד, שנבעו מהרס צרפת במהלך המלחמה. המשטר הדמוקרטי לא היה חסין דיו כדי לעצור את רצף המשברים שפקדו את צרפת.
הבעיות הכלכליות של צרפת נבעו ממחסור בכספים לשיקום הריסות המלחמה, אזורים רבים נהרסו עד היסוד ונדרש הון עתק כדי לשקמם. צרפת הייתה חייבת לארה"ב כספים, שאותם קיבלה בזמן המלחמה. עתה לא הייתה צרפת מסוגלת להחזירם. הוצאות הביטחון המשיכו להעמיק, שכן צרפת המשיכה לחשוש מגרמניה. הצרפתים השקיעו הון בבנייתו של קו ביצורים שתפקידו לעצור כל מתקפה גרמנית עתידית.
הדרך הקלה להשגת משאבים כלכליים אילצה את צרפת לפלוש בינואר 1923 לחבל הרוהר בגרמניה. הנימוק לפלישה היה אי־תשלום הפיצויים שהוטלו על גרמניה לאחר המלחמה. בשנות ה־30 העמיק המשבר בצרפת לאחר נפילת הבורסה בארה"ב בשנת 1929. צרפת סבלה מדפלציה, מצבה הכלכלי הורע והיא המשיכה להזרים כספים עבור הוצאות הביטחון.
בעיית אלזס ולורן אף היא הציקה. על פי הסכמי ורסאי, הוחזרו שטחי אלזס ולורן לצרפת. מדובר באזורים שהיו בשליטת גרמניה מאז 1871. תושבי אלזס ולורן, שדיברו גרמנית והתבססו על מערכת החינוך הגרמנית - מאסו בשלטון הצרפתי. התושבים, שזכו לאוטונומיה גרמנית, היו עתה תחת כיבוש צרפתי עוין.
צרפת הנואשת כרתה שורה של בריתות פוליטיות ושל חוזי שלום עם מדינות אירופה: גרמניה, צ'כוסלובקיה, רומניה, בריטניה, יוגוסלביה ופולין. חששה העיקרי של צרפת היה מגרמניה, והיא החלה לבנות את קו מז'ינו - קו ביצורים לאורך מאות קילומטרים מול גבולה של גרמניה. חששם של הצרפתים היה מפלישה גרמנית. קו מז'ינו הפך להיות סמל הכוח הצרפתי, אך מאחוריו הסתתרה אומה חלשה ורופסת.
הבעיות הפוליטיות בצרפת החלישו אותה לחלוטין. ממשלות התחלפו בתדירות רבה. בשנת 1936, שלוש שנים טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כבר ביסס היטלר את כוחו הצבאי והכלכלי. בצרפת הוקמה ממשלה סוציאליסטית בראשות לאון בלום היהודי, ממשלה שדגלה בתיקונים סוציאליסטיים, הלאימה מפעלים ואסרה על התארגנויות פאשיסטיות. בלום ניסה לייצב את המטבע, אך נכשל. הוא התקשה ליטול סמכויות כלכליות, ובשנת 1937 התפטר. את מקומו החליף אדוארד דלדיה, האיש שנודע כפייסן ואנטי סוציאליסט. דלדיה התפייס עם היטלר ונאלץ להיכנע לדרישותיו של הרודן הגרמני בהסכם מינכן.
ביוזמת מוסוליני, שרצה למנוע מלחמה שאין בה לשרת את מטרותיה של איטליה, התכנסה הוועידה במינכן ב־29 בספטמבר 1938, ובה נכחו ראשי ארבע המדינות: היטלר, צ'מברליין, דלדיה ומוסוליני. מטרת הוועידה הייתה לדון במצבה של צ'כוסלובקיה. ברית המועצות וצ'כוסלובקיה לא הוזמנו לוועידה, שבה הוחלט כי צבא גרמניה ייכנס לחבל הסודטים ויכבוש אותו. המדינות נכנעו להיטלר. דלדיה שיתף פעולה עם היטלר, הוא לא היה מסוגל להתנגד לו.
בריטניה
בתום מלחמת העולם הראשונה נפגעה בריטניה בעיקר כלכלית. פגיעה בייצוא הבריטי מאחר שהשווקים באירופה לא היו מסוגלים לקלוט את הייצוא הבריטי, הן משום האנדרלמוסיה בשוקי העולם והן משום שהמדינות הטילו מכסי מגן גבוהים על היבוא. השפל הכלכלי בעולם, לאחר נפילת הבורסה האמריקאית בשנת 1929, השפיע גם על בריטניה. הצי הבריטי נפגע קשות במלחמה מהצוללות הגרמניות ואיבד מאות רבות של אוניות וספינות, שהיו חלק חשוב בצי הגדול בעולם.
ממשלת בריטניה ידעה לטפל בבעיותיה הכלכליות, הבריטים החלו בתוכנית "ניו־דיל" בזעיר אנפין. התוכנית כללה שורה של צעדי ייעול בתחומים כלכליים, לרבות בתעשיית הפחם ושינועו, מפעלים לא רווחיים נסגרו, הוטלו מכסי מגן גבוהים על מוצרי יבוא, ונערכה תעמולה רבת היקף, אשר קראה לאזרחים לקנות "תוצרת אנגליה". הממשלה הפחיתה את תקציבי הענק לצבא והעבירה תקציבים לתעסוקה ולסעד. ערב מלחמת העולם השנייה התייצב המשק הכלכלי הבריטי. בריטניה הצליחה לצאת מהמשבר הכלכלי העולמי.
אלא שבתחום המדיני לא השכילה בריטניה לעקוב אחר ההתפתחויות בגרמניה. בשנת 1937 נבחר נוויל צ'מברליין לראש ממשלה, אדם נאיבי, פייסני בדעותיו, שחשש מגרמניה לאחר ה" אנשלוס". צ'מברליין לא הצליח להניא את היטלר משאיפותיו לכבוש את צ'כוסלובקיה. בתקופתו, עד לשנת 1939, נקטה בריטניה מדיניות של פיוס כלפי היטלר. צ'מברליין, כמו דלדיה בצרפת, לא היה האיש המתאים לתקופתו, הוא נכנע לתכתיבי היטלר, ולא בכדי נכנסה בריטניה בתקופתו למלחמה.
גרמניה
בתום מלחמת העולם הראשונה הייתה גרמניה חלשה כלכלית ובלתי יציבה, ערכו של המארק הגרמני ירד כי גרמניה נאלצה לשלם פיצויים גבוהים למדינות בהתאם להסכם ורסאי, וקופת המדינה התרוקנה עקב הוצאות המלחמה. גרמניה הואשמה בפתיחת המלחמה, וצרפת רצתה כי תשלם על כך. צרפת, כמו בריטניה, חיפשה שעיר לעזאזל. שיא השפל של המארק הגרמני היה בשלהי 1923 - ניתן היה לקנות דולר אחד ב־4 מיליארד מארקים (ערב מלחמת העולם הראשונה היה ערכו של דולר אחד 4 מארקים בלבד). המורל הגרמני היה ירוד עקב המצב הכלכלי הקשה, פועלים נוצלו לעבודה בשכר זעום, הייצוא התעשייתי היה מזערי והאינפלציה הביאה את הציבור לחששות מן העתיד.
ביוני 1919 נחתם חוזה ורסאי בין מדינות "ההסכמה", המנצחות במלחמת העולם הראשונה, לבין גרמניה המנוצחת. העם הגרמני ראה בחוזה ורסאי השפלה ועלבון, וטען כי החוזה נכפה על גרמניה וכי החוזה גרם לגרמניה להגיע לשפל כלכלי. חוזה ורסאי העמיד לגרמניה תנאים קשים, גרמניה אולצה להחזיר את אזורי אלזס ולורן לצרפת, מושבות גרמניות מעבר לים נלקחו ממנה לטובת מדינות אירופה אחרות, הוחלט כי מדינות ההסכמה תפקחנה על השטח שבין נהר הריין לבין גבול צרפת, חבר הלאומים הוא שיפקח על חבל הסאר, העשיר במחצבים ובאוצרות טבע. מכרות הפחם שבחבל הסאר יהיו באחריות צרפת, ולאחר 15 שנים יוכלו תושבי חבל הסאר להחליט באיזו ריבונות רצונם: גרמנית או צרפתית. גרמניה חויבה להכיר בעצמאותן של פולין, בלגיה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. גרמניה חויבה בתשלומי פיצויים כבדים בגין הנזק שגרמה במלחמה, הוטלו עליה מגבלות צבאיות קשות, כגון צמצום הייצור צבאי, הנשק והתחמושת, הקטנת סדר הכוחות ל־100,000 חיילים ואיסור לבצע תמרונים צבאיים ולבנות צי אוניות מלחמה.
עם היוודע פרטי חוזה ורסאי בציבור, החלה ביקורת נוקבת מצד קציני צבא, חיילים ואנטי רפובליקנים, שטענו כי החוזה משפיל. אסיפות מחאה ברחבי גרמניה קראו להתנגד לחוזה, הלאומנים הפיצו את אגדת "תקיעת הסכין בגב", שלפיה מי שאשם בתבוסה במלחמה הם הקומוניסטים והיהודים. הלאומנים ניצלו את מצבה הרעוע של גרמניה -מתוכם יצמח הנאציזם.
בשנת 1919 חיברה האסיפה המכוננת את חוקת ויימאר, חוקה דמוקרטית שנועדה להבטיח כי גרמניה תישאר פדרציה על בסיס משטר רפובליקני, תוך הבטחת חירות הפרט ושמירת עקרון שלטון העם. המשטר הפרלמנטרי הבטיח שני בתים: הרייכסטאג - הוא הבית התחתון, והרייסראט - הוא הבית העליון והמהווה "ממשלת" נציגי 18 המדינות (רפובליקות) של הפדרציה הגרמנית. הקנצלר הוא ראש הממשלה והעומד בראש הרשות המבצעת, האחראית בפני הרייכסטאג. בראש הרפובליקה הוויימארית עומד נשיא, אשר ממנה את הקנצלר באישור הרייכסטאג. הנשיא נבחר ל־7 שנים בבחירות ישירות וכלליות, לנשיא הזכות להוציא צווי חירום והוא רשאי לפזר את הרייכסטאג ולדרוש עריכת בחירות חדשות. זו הייתה גם חולשתה של חוקת ויימאר. הציבור לא ידע ולא הבין דמוקרטיה מהי, שהרי הורגל למשטר קיסרי סמכותי. החוקה לא הגבילה את פעילותם הפוליטית של ארגונים ושל גופים ולא הציבה מגבלות לריסון חופש הביטוי.
ריבוי המפלגות בתקופת רפובליקת ויימאר האיץ את זינוקה של המפלגה הנאצית אל הקצה העליון של פירמידת המפלגות, תשע מפלגות שלהן אידאות סותרות, בעיקר לאור השפעתה של מלחמת העולם הראשונה. הסכם ורסאי היה בבחינת חרב פיפיות שקשה היה לחלצה מגוף האומה הגרמנית. המפלגה הסוציאל דמוקרטית, שהסכימה להסכם המביש, היא זו שנתנה את הטון ברייכסטאג הגרמני. מולה התייצבו שורה של מפלגות, חלקן קיקיוניות, שנשאו את הדגל הסוציאל קומוניסטי: המפלגה הקומוניסטית הגרמנית והמפלגה הסוציאל דמוקרטית העצמאית.
בתוך כל אלה בחשו בקדירה הוויימארית מפלגות לאומניות, הנוראה שבהן היא מפלגת הפועלים הנציונל סוציאליסטית, שבראשה עמד היטלר. מפלגת הפולק הלאומית ומפלגת הפולק הגרמנית העדיפו שלטון מלוכני והתנגדו לוויתורים שעשתה המפלגה הסוציאל דמוקרטית. נוסף על כך, היו שלוש מפלגות שמצען הושתת על אינטרסים לוקאליים: מפלגת הפולק הבווארי, המפלגה הדמוקרטית ומפלגת המרכז הקתולית.
בינואר 1919 נערכו הבחירות הראשונות של הרפובליקה הוויימארית. תוצאות הבחירות היו ניגוד לתוצאות העתידיות בשנים 1933-1932, למעט העובדה שהמפלגה הסוציאל דמוקרטית הייתה הגדולה והמכריעה בין כל המפלגות. בחודש פברואר של אותה שנה מונה הנשיא אברט, אלא שעד 1923 התחלפו בזה אחר זה חמישה קנצלרים. לאחר שגרמניה פיגרה בתשלומי הפיצויים לצרפת, כפי שנקבע בחוזה ורסאי, נכנסו בינואר 1923 כוחות צבא צרפתי לחבל הרוהר, שטח עשיר במכרות פחם וברזל ואשר היה מעיקרי התעשייה הגרמנית וסיפק ארבע חמישיות מכלל הפחם והברזל של גרמניה. הצבא הגרמני לא יכול היה להתנגד לפלישה. הציבור הגרמני התקשה לראות בחולשת הרפובליקה העומדת חסרת אונים מול צרפת, והלאומנים, מתנגדי המשטר, ידעו לעשות שימוש בתעמולתם.
בשנים 1929-1923 שימש גוסטאב שטרזמן ראש ממשלת גרמניה ושר החוץ שלה. שטרזמן היה מדינאי שהצליח לאושש כלכלית ופוליטית את גרמניה. הוא הצליח לערב את ארה"ב במשבר התשלומים מול צרפת. ועדה מיוחדת בראשות צ'רלס דאוז קבעה בשנת 1924 הקלות לעניין התשלומים שעל גרמניה לשלם לצרפת בעקבות חוזה ורסאי. לגרמניה התאפשר לשלם את תשלומי הפיצויים בפריסה לסכומים שנתיים, וכן התאפשר לה לקבל הלוואות מבנקים באירופה. במקביל סוכם כי הצרפתים יעזבו את חבל הרוהר. שטרזמן הצליח לייצב את היחסים הרעועים עם צרפת.
בגרמניה פרצו מהומות מאורגנות בידי פלוגות הסער (אס־אה) - " החולצות החומות" – בהנהגת אדולף היטלר. בשנת 1923 הגיע מספרם לכ־15 אלף איש. בשלהי 1923 גברו המהומות: היטלר, שעמד בראש מפלגת הפועלים הנציונל סוציאליסטית, קרא לאנשיו ליזום תגרות רחוב. מטרתו של היטלר הייתה לקעקע את המשטר הדמוקרטי המתפייס והחלש. באותה שנה ערך היטלר את "הפוטש במרתף הבירה" והכריז על הפיכה. המשטרה עצרה את היטלר ופיזרה את ההפגנה. היטלר ותומכיו נעצרו והועמדו לדין. הוא נידון לחמש שנות מאסר, אך בפועל ריצה פחות משנה.
בשבתו בכלא לנדסברג כתב היטלר את ספרו " מיין קאמפף" (בעברית - "מלחמתי"). ספר מעוות מחשבתית המצביע על טירוף, על שיגעון גדלות ועל שנאה צרופה ליהודים וליהדות. עיקרו של הספר הוא טוהר הגזע והשמדת הגזע היהודי, רעיון שהחל ליישם אותו עם חקיקת חוקי נירנברג, ועד מהרה, לאחר ועידת ואנזה, הצליח לממש את חלומו - " הפתרון הסופי". לדאבון הלב, הטירוף יצא אל הפועל. השטן הוציא אל הפועל את שיגעונו הרצחני. קראתי את הספר, שנכתב בבלבול רב, בסגנון עילג, מילותיו רוויות אש שנאה. לא מן הנמנע שהס, שהיה אף הוא באותו בית סוהר, סייע להיטלר ברעיונותיו. המעיין בספר ימצא בו את תסכוליו, את הזיותיו ואת בעיותיו הנפשיות של הכותב. רעיון תורת הגזע צמח כהתרסה לדת היהודית, שאותה ביזה היטלר. בספר ניכר הבלבול המחשבתי שכן מחד, היהודים נחשבו למרקסיסטים, מאידך, היהדות, כך כתב, שואפת לשלוט בעולם בזכות המונופול של כספי היהודים. היהודים נחשבו בעיניו לתת־אדם - "אונטרמנש", ולכן יש לנקותם, להכחידם משטח המחיה הגרמני. ככל שהגרמנים יעברו מזרחה, כך יהא זה על דמם של היהודים.
הקורא את הספר המעוות לא יתקשה להבחין באיש חולה מין, רדוף אמוציות מיניות, המערבב את משנתו הפוליטית עם תיאורי ילדותו ועם הזיותיו המיניות. לא בכדי נודע היטלר בבחרותו כמי שחי עם בחור וחווה עימו את ניסיונו ההומוסקסואלי. מושגיו הפוליטיים התגלו כמבולבלים, נראה בבירור כי נעשה ניסיון לכתוב אידאה מדינית תוך שימוש בדוגמאות מוטעות. הוא ראה את עצמו נישא מעל כולם, יודע־כול, המשיח. וכך הוא נתפס בדמיונם של הגרמנים.
לאחר הצלחתו של היטלר בבחירות יולי 1932, הגבירה המפלגה הנאצית את כוחה האלקטורלי והפכה לגדולה מבין הסיעות ברייכסטאג. עתה זכה הספר " מיין קאמפף" לפרסום רב, ונמכר בלמעלה מ־70 אלף עותקים. לאחר עליית היטלר לשלטון, בינואר 1933, הפך הספר לפופולרי ביותר ונקנה במיליוני עותקים. ההמון הבור והאומלל היה גאה במנהיגו, אשר הצטייר בעיניו כמשיח. מצבה הכלכלי הגרוע של גרמניה, אשר הייתה בשפל הגדול בתולדותיה, המורל הנמוך של העם הגרמני, אשר הפסיד במלחמה וגאוותו התפוררה ונמוגה, אובדן בני המשפחה - כל אלה הביאו לכאוס מוחלט, שאותו היטלר ניצל. הספר הפך לאני מאמין, לחזונה של גרמניה החדשה שתצוץ מתוך ההריסות.
באוקטובר 1925 נחתמו הסכמי לוקרנו, שדנו בשאלת הגבולות בין המדינות שחתמו על ההסכם: בריטניה, צרפת, גרמניה, איטליה, בלגיה, פולין וצ'כוסלובקיה. עבור גרמניה היה ההסכם הישג גדול. שטרזמן, קנצלר גרמניה, הצליח להציג את גרמניה כמדינה שוחרת שלום, גרמניה יצאה מבדידותה ולא הייתה חריגה עוד. בהסכמי לוקרנו הכירו צרפת, גרמניה ובלגיה בגבולות הקיימים ביניהן כגבולות קבע. בריטניה ואיטליה הסכימו לערוב לשלום הגבולות. צרפת, פולין וצ'כוסלובקיה התחייבו לסיוע הדדי כדי להבטיח שגרמניה לא תתפשט מזרחה.
הסכמי לוקרנו היו האשליה שאליה נקלעה אירופה. ההסכמים הוכיחו עד כמה היה קיים חשש ממשי מגרמניה. שנת 1925 ידעה תהפוכות נוספות, הנשיא החדש פאול פון הינדנבורג, שנבחר במקומו של אברט, לא אהד את רעיון הרפובליקה. הינדנבורג, בעל נטיות ימניות מונרכיסטיות, הביט ממרום מושבו בהישגי הסכם לוקרנו, הוא ראה את עלייתו המטאורית של היטלר, ומתוך נוחות השלים עם המצב.
ראש הממשלה שטרזמן מת באוקטובר 1929. במשך שלוש השנים הבאות עלו שלושה קנצלרים, כל אחד מהם הביא להתחזקותו של היטלר. האחרון שבהם היה קורט שלייכר – גנרל שמונה למפקד הצבא והיה שר ביטחון בתקופת קודמו, הקנצלר פון פאפן. שלייכר מונה על ידי הנשיא הינדנבורג, אשר מיאן להיכנע להיטלר, שרצה בתפקיד. שלייכר כשל בתפקידו, אויביו מבית היו רבים: היונקרים, בעלי האחוזות הגדולות בפרוסיה, שהתנגדו לרפורמות שהציע. שלייכר ניסה לתקן עיוותים כלכליים ודרש להעביר מובטלים לאזורים צחיחים בפרוסיה על מנת שיעבדו בהכשרת קרקעות. כאמור, היונקרים התנגדו. בעקבותיהם נרתמו למחאה בעלי מפעלים ואנשי תעשייה, שלא אהבו את רעיון הרפורמות של שלייכר.
פון פאפן הביע ביקורת קשה על תוכניותיו ועל מדיניותו של שלייכר, הוא רצה להכניס את היטלר לממשלה. פון פאפן, שבהיותו קנצלר הורה על עונשי מוות למי שיפעל באלימות וטרור, נפגש עם היטלר ויחדיו רקמו את פעילותם המדינית נגד שלייכר. יש הטוענים שחברותם של השניים הביאה להולדתו של הרייך השלישי. בתמימותו, פנה שלייכר אל הינדנבורג וביקש ממנו לפזר את הרייכסטאג, ונוסף על כך להכריז על המפלגה הנאצית ועל המפלגה הקומוניסטית כלא־חוקיות. הינדנבורג סירב בטענה שאלו צעדים הנוגדים את החוקה.
בראשית שנות ה־30 גברה התעמולה הנאצית ושלהבה את ההמונים. רבים המשיכו להצטרף למפלגה, בעיקר נוכח הידרדרותו של המשק הכלכלי בעולם ובגרמניה. המשבר הכלכלי של 1929 בארה"ב חלחל לאירופה, בגרמניה נסגרו מפעלים ובתי חרושת, מיליוני מובטלים דרשו עבודה, חלק מהבנקים פשטו את הרגל והאינפלציה גאתה. תומכיו של היטלר דרשו להעמידו בראשות הממשלה. התעמולה הנאצית ידעה לנצל את המצב הכלכלי: היהודים הואשמו כמי שהביאו לאסונה הכלכלי של גרמניה, כרזות ותעמולה אנטי יהודית הופיעו בכל מקום.
בשנת 1932 המפלגה הנאצית הייתה הגדולה ברייכסטאג, היא זכתה ב־13.8 מיליון קולות, היו לה 230 מושבים, ומצעה הנציונל סוציאליסטי הבטיח לשפר את הכלכלה, להביא לרווחה ולדאוג לפועלים.
היונקרים, התעשיינים, פון פאפן ואוסקר הינדנבורג (בנו של הנשיא) פנו אל הינדנבורג והמליצו בפניו למנות את היטלר לקנצלר גרמניה. הם טענו כי מצבה הקשה של גרמניה מחייב קנצלר חזק שיעמוד בראש ממשלה ימנית. ב־30 בינואר 1933 מינה הינדנבורג הקשיש את היטלר לקנצלר גרמניה. היטלר מונה באופן חוקי, ועם היוודע דבר מינויו הגיעו תומכיו הנאצים לבניין הממשלה ולפידים בידיהם, הם הפגינו את אהדתם במצעד מחווה שבו השתתפו גם אנשי האס־אס - נאמניו של היטלר. אף שמרבית המצביעים לא תמכו בהיטלר, הצליחה המפלגה הנאצית למצוא את מקומה החוקי כמפלגה השלטת בפרלמנט.
הנה כי כן, גרמניה הדמוקרטית החזיקה מעמד 14 שנים בלבד. מלכתחילה הייתה זו מדינה רוויה משברים כלכליים, חברתיים ופוליטיים. הדמוקרטיה, שנכפתה על גרמניה בידי מעצמות ההסכמה, הייתה בלתי מובנת לעם הגרמני; חוקת ויימאר לא תאמה את רוח התקופה; הרייכסטאג לא ידע לשמר את מאבקי הכוחות הפוליטיים; הקנצלרים לא הבינו את תפקידם במשטר הפרלמנטרי; העם, שרגיל היה למשטר קיסרי, לא הבין מהי דמוקרטיה ונתון היה להשפעת התעמולה הנאצית. יתרה מזאת - ההשפלה בחוזה ורסאי רדפה את הגרמנים כל השנים. חוזה ורסאי הוריד את גרמניה על ברכיה. הקנצלרים לא הצליחו למנוע מגופים ומארגונים בלתי דמוקרטיים להשתבץ במפה הפוליטית. היטלר והמפלגה הנאצית ידעו לנצל את המשטר הדמוקרטי המעורער כדי להגיע לצמרת השלטון.
יהודי גרמניה היו חלק מתרבותה ומחברתה של הרפובליקה הוויימארית, הם הטביעו את חותמם על כל שטחי החיים. אך ככל שרבו קשייה של הרפובליקה, וככל שנכשלו הניסיונות להתמודד עם המשברים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים - כך גם גברה העוינות כלפי היהודים. האנטישמיות הגיעה לשיאה בתקופת הרפובליקה הוויימארית, עם עליית כוחם של הנאצים. עלייתו של היטלר לשלטון מסמלת את הקץ לעברה המפואר של יהדות אירופה, ובכלל זה גם של יהדות גרמניה.
יהודי גרמניה היו בעיקרם עירונים, הם מנו כחצי מיליון תושבים והיוו כ־ 10% מכלל האוכלוסייה. בעיר הבירה ברלין התגוררו כ־180 אלף יהודים, מרביתם חיו ברמת חיים גבוהה. עיסוקם העיקרי היה מסחר, תעשייה, בנקאות ומקצועות חופשיים. היהודים ראו עצמם גרמנים לכל דבר ועניין, הם השתלבו בחיי התרבות, הכלכלה והחברה. אלא שמרבית יהודי גרמניה נחשבו ל"אוסטיודה" (יהודי המזרח), כמי שהגיעו למזרח גרמניה מרוסיה ומפולין. הם היו דתיים ושמרו באדיקות על המסורת היהודית ועל שפת היידיש. כינוים ניתן להם בשל היותם שומרי דת, רחוקים מהזרם הליברלי, לבושים בבגדים מסורתיים, שונים מהחברה הגרמנית.
יהודי גרמניה אימצו את אורח החיים הגרמני, רבים נישאו בנישואי תערובת והם רצו לקחת חלק בשיקומה של גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. רבים נודעו כאנשי רוח בתחומים שונים. בהם: זלמן שוקן, שהקים מפעל הוצאה לאור, אשר הוציא לאור את תרגום התנ"ך לגרמנית. בתרגום התנ"ך נטלו חלק הפילוסוף והתיאולוג מרטין בובר והסופר ארנולד צווייג. בתחום המדע נודע אלברט איינשטיין, מגדולי הפיזיקאים והמתמטיקאים. היו שנודעו בפעילותם הפוליטית, כך למשל רוזה לוכסמבורג, מנהיגה קומוניסטית שהייתה בין מארגני "מרד ספרטקוס", מהומות בברלין למען רפובליקה סובייטית בולשביקית. המהומות נמשכו כשבוע ימים, כאלף איש נהרגו והמרד דוכא. וולטר רתנאו נודע כהוגה דעות ומדינאי, בשנת 1922 היה לשר החוץ בממשלת ויימאר. רתנאו היה מי שחתם עם רוסיה על חוזה ראפאלו. החוזה אפשר לגרמניה לצאת מבדידותה הדיפלומטית בעקבות הסכם ורסאי. בחודש יוני באותה שנה נורה רתנאו למוות באחד מרחובות ברלין בידי שלושה גרמנים על רקע אנטישמי. הרצח שלו מלמד יותר מכול על עתיד יהודי גרמניה. רצח היהודי רתנאו היה רצח יהודי גרמניה. מגמת השנאה ליהודים גברה.
המשברים התכופים שפקדו את גרמניה לאחר המלחמה הביאו את האוכלוסייה למצב של תסכול, ייאוש וחיפוש אחר פתרונות לא דמוקרטיים. כנגד היהודים, השעיר לעזאזל, החלה תעמולה רווית שנאה ואנטישמיות. בין הארגונים האנטישמיים שצצו היה "ארגון חסידי לודנדורף", נאמניו של אריק לודנדורף, ששימש גנרל במלחמת העולם הראשונה. בגרמניה של שנות ה־20 תורגמו " הפרוטוקולים של זקני ציון" (ספר המרכז מסמכים אנטישמיים). הנרי פורד, אמריקאי מבכירי תעשיית המכוניות, כתב את הספר האנטישמי "היהודי הבין־לאומי", ספר שהתבסס על " הפרוטוקולים של זקני ציון". הספר תורגם לגרמנית והופץ במסגרת התעמולה האנטי יהודית. הוגה דעות וסופר נחשב באותם ימים, האוסטן סטיוארט צ'מברליין, הניח בספר "יסודות המאה ה-19" את היסוד האידיאולוגי לאנטישמיות הגזעית, שאותה אימצו הנאצים. צ'מברליין חיזק את רעיון עליונות הגרמנים על היהודים, עליונות הגזע הארי על הגזע היהודי.
