פרק 1
קודם כול ולפני שאני מתחילה, אני מבקשת שתקשיבו טוב טוב: אם אתם חושבים שאתם מכירים אותי, כי נבו אמיר סיפר לכם משהו עלי בסיפור שלו ('להיות נחוש'), למשל שאני רודפת אחריו, והוא נשמע לכם אמין והעובדות שהוא הביא נראות לכם אמיתיות, אז מחכה לכם הפתעה גדולה. יש לי חדשות בשבילכם: אתם טועים, אתם ממש לא בכיוון.
ואם אתם חושבים שאתם מכירים אותי, כי גל שרביט ששונאת אותי, אבל עכשיו מתחנפת אלי, ועוד מעט תבינו למה, פתחה את הפה הגדול שלה והשמיצה (בספר 'להיות בת יחידה'), גם במקרה הזה יש לי חדשות בשבילכם. אתם לא מכירים אותי. בכלל לא. אף פעם אל תאמינו להשמצות של שונאים. הם מורעלים. אין בעולם אפילו רבע סיכוי שגל תספר עלי משהו אמיתי.
ואפילו אם שמעתם עלי סיפורים מדין אלימלך המתוק והתמים, אל תאמינו לאף מילה. מאז שהוא עבר דירה למעלה אדומים, הוא לא יודע עלי כלום ושום דבר, ולכן אין שום טעם שתפנו אליו ותשאלו אותו עלי.
וגם אם קראתם את הספר הקודם שלי 'להיות הכי מקובלת', אל תבנו על זה. אני לא הנופר שאתם חושבים שאתם מכירים.
אני גם כבר לא הנופר שסיפרה לכם אז שהקטע המרכזי שלה בחיים היה השנאה ושהיא שנאה את כולם. נכון, הייתי במקום ההוא ושנאתי, אבל אנשים, עצרו שנייה! התפתחתי! גם אתם לא מה שהייתם לפני כמה שנים, לפני שהתחולל בכם איזשהו שינוי. גם אצלכם בטוח צמח משהו.
ואם לא צמח, תאמינו לי - אתם תקועים. זאת לא גבורה גדולה להיתקע. מי שברא אותנו התכוון שנחתור להשתפר כל הזמן.
אני יכולה לדמיין לי אתכם אומרים לעצמכם: הנה נופר בביוף חוזרת אלינו, ובואו נראה מה הולך איתה ועם נדב. הרי כשנפרדנו מאותה נופר בסיפור של גל, הם היו יחד.
נכון, היינו.
אז?
אז בואו אציע לכם דבר כזה: תשכחו מכל מה שכתבתי ומכל מה שאמרתי וממה שחשבתי. תשכחו מכל מה שכולם סיפרו לכם עלי או מה שנוגע בי. צמחתי. יצאתי מתוך הקונכייה שלי. אני כבר לא ההיא שהיה אכפת לה אם דין אלימלך אוהב אותה או לא.
כאילו, מי זה הדין הזה בכלל?
כאילו, איך יכול להיות שבן־אדם (אני) ימדוד את עצמו רק לפי המקום שהוא תופס אצל מישהו אחר (דין)?
ונבו? אולי זה יישמע לכם הזוי, אבל בכלל לא התלהבתי ממנו כמו שכולם היו בטוחים. זה היה סתם קטע קצר, אולי כי הייתי משועממת. יותר מדי מהר קלטתי שאין לי על מה לדבר איתו. שמתי לב שבמקום לדבר, הוא כאילו זורק תובנות שהוא למד בעל־פה באיזשהו מקום. אז אם קיבלתם מאחרים, שאוהבים ללכלך, את הרושם שאני הרוסה עליו, טעיתם. בגדול. תשכחו גם מזה. את נבו סיננתי, ומי שלא רוצה להאמין, בעיה שלו. אני לא אעשה כאן שום מאמץ לשכנע אתכם, זה פשוט לא לכבודי.
אני אפילו לא אראה לכם את רשימת אנשי הקשר שלי כדי להוכיח שהוא מסונן (אספר לכם רק ששם הוא רשום ״נבו - לא לענות״).
אני במקום אחר לגמרי.
ל־ח־לו־טין...
יכולתי להתחיל מהסוף ולספר לכם איפה אני נמצאת כשאני כותבת את הדברים האלה, אבל החלטתי לא להקל עליכם. הכיוון שלי הוא דווקא לגרום לכם סקרנות. איכשהו נראה לי שזה מגיע לכם, כי לא הייתם הכי נחמדים אלי. אהבתם את נעמה יותר משאהבתם אותי, תודו בזה. ריחמתם עליה. האמנתם לה יותר משהאמנתם לי, וכעסתם על זה שאני כאילו רומסת אותה.
וגם את דין העדפתם על פני, תודו גם בזה.
והייתם בצד של אביתר. הוא הרבה יותר מאמי כזה. כאילו שפטתם אותי לחובה כי אני יפה, החלטתם שאני רעה. כאילו יופי ורוע חייבים ללכת יחד, כמעט כמו שיופי וטיפשות חייבים ללכת יחד. אז תודה רבה, מגעילים, אם אני יפה, אני אשמה בזה?
זה כבר אומר שאני רעה או טיפשה?
ואם הייתם נגדי, מגיע לכם שאחסוך לכם מתח ואגלה לכם כבר על ההתחלה לאן הגעתי ואיפה אתם עומדים להיפרד ממני ולהגיד לי שלום? כי דבר אחד בטוח באלף אחוז: אנחנו, כלומר אתם ואני, עומדים להיפרד לנצח. אל הסיפורים האלה בסידרה הזאת 'להתבגר' אני לא חוזרת. החיים שלי הם פרטיים, ואין לי כוונה להמשיך לחלוק אותם עם אנשים כמוכם שאני לא מכירה ושמראש לא סובלים אותי או מקנאים בי.
אבל אולי, נגיד...
אם תתנצלו...
אם תהיו קצת לטובתי...
טוב, עזבו. לא משנה...
עכשיו תנו לי הזדמנות לאתגר אתכם, כי רק ככה אולי תבינו מה הסיפור שלי ואיך הגעתי לאן שהגעתי:
בואו נערוך סקר קטן בקרב בנות שהן בערך בגיל שלי (כמעט 17). נשאל אותן שאלה כזאת: ״מה החלום שלכן?״
הרבה מאוד בנות, לפחות אלה שאני מכירה יגידו לכם: ״אנחנו חולמות להיות רזות.״
רזות? קטע!
ס'תכלו עלי. אני רזה, אפשר להגיד אפילו צנומה, בלי להתאמץ. אני אוכלת מה שבא לי, וממש לא עולה במשקל, ועל זה סבתא שלי אומרת שאני מבורכת, כי יש לי חילוף חומרים טוב ובריא והגוף שלי מוציא החוצה כל מה שמיותר לו.
אבל אני לא סגורה על זה, כי אני אומרת: שנייה, אולי בגלל חילוף החומרים הזה איבדתי איזשהו חלום להיות רזה? הרי בני־אדם לא חולמים על מה שיש להם. הם חולמים רק על מה שאין להם וקשה להם להשיג. לכן אני לא יכולה לחלום להיות רזה. אני לא יכולה לחלום על מה שרוב הבנות האחרות חולמות. לכן אני לא נדרשת להתאמץ. לכן אני לא מתאמצת להגשים מה שאחרות מתאמצות להשיג. זה יתרון או חיסרון?
תלוי מאיזו זווית מסתכלים על המצב.
הלאה:
בנות אחרות, שהן רזות כמוני באופן טבעי, או שהן מצליחות בדיאטה שלהן, או שהן לא רזות ולא מצליחות לעשות דיאטה יגידו לכם: ״אנחנו חולמות להיות יפות.״
יפות? קטע!
שוב ס'תכלו עלי. אני לא אפאר את עצמי כי זה יהיה לא צנוע, ועכשיו אני מקפידה לשמור על צניעות, אבל אם אצטט לכם מה שאומרים אחרים, אני נחשבת ליפה מאוד. אפילו הבנים שכועסים עלי ורוצים לפגוע בי (למשל דין, נבו, אפילו אביתר) לא טוענים שאני לא יפה, אלא מאשימים אותי שבגלל היופי אני עפה על עצמי. ובנוסף לכך, כבר קרה לי לא פעם שמישהו עצר אותי ברחוב והציע לי להשתתף בפרסומות או לנסות את מזלי בתור דוגמנית. ״איך לא גילו אותך עד היום?״ זה מה שהם אומרים לי, ואני שדווקא כן גילו אותי ודווקא כן רצו להחתים אותי על חוזים, אומרת להם שאני פשוט לא בעניין. קראתי על דוגמניות, איך הן חיות ואיזה מחיר הן משלמות עבור רגעי התהילה הקצרים. זה עושה לי בחילה. ליהנות מהחיים הרבה יותר חשוב לי מאשר להתפרסם.
אבל אוףףףףף!!! איך נהנים מהחיים?
אם, נגיד, לא הייתי נכשלת במבחן בלשון והייתי מקבלת מאה, ואבא שלי לא היה מוזעק אל המורה איילה, הייתי נהנית מהחיים?
הצחקתם אותי.
קחו לדוגמה את ספיר. היא מקבלת מאיות בכל המבחנים. גאונה כזאת, שחבל לכם על הזמן, אבל מה־זה מתוסבכת. תמיד נראית כמו מי שעושה טובה לאנשים בזה שהיא חיה. ואיזה בכיינות, איזה מרמור - אין דבר אחד שנראה לה בסדר בעולם. רק תלונות ותלונות ותלונות.
או אחד כמו דין שחולם להיות עשיר...
אם הוא יהיה עשיר, הוא יהנה מהחיים?
אולי לזמן קצר מאוד.
אולי אם הייתי נולדת להורים עניים, הייתי חולמת לעשות כסף במכה אחת. לעשות איזה אקזיט מדהים. כל לילה, לפני שהייתי נרדמת, הייתי כזה שוכבת לי במיטה ומדמיינת חיים של עשירים. הייתי רואה את עצמי נוהגת במכונית ספורט אדומה ופתוחה, נכנסת אל החצר של הווילה שלי, יוצאת כזה בקפיצה, בלי לפתוח את הדלת, כמו בסרטים.
אולי אם הייתי מקבלת מעט תשומת לב מהסביבה (כמו נעמה למשל, שאימא שלה מעדיפה את אחותה צאלה על פניה), הייתי רודפת אחרי תשומת לב. שעות הייתי עומדת ליד המראה ומתקנת את עצמי. עושה סלפי כל חמש דקות ומעלה לאינסטגרם (וקוראת לו ״אינסטוש״, כמובן) והייתי הולכת לפלסטיקאים ומתייעצת מה אפשר לעשות עם האף העקום או עם השפתיים הצרות או עם האוזניים הבולטות.
אבל אני לא זה ולא זה ולא זה. האף שלי לא עקום ובאופן טבעי הוא יצא ממש יפה, והשפתיים שלי לא צרות והאוזניים שלי צמודות לראש. כשאני יושבת נגיד סתם כזה בבית־קפה, כולם נועצים בי מבטים. וכשאני צריכה כסף, אבא שלי נותן לי את כרטיס האשראי שלו ואומר, ״הנה נופרי, תוציאי כמה שבא לך.״ מצד אחד זה אולי כיף. מצד שני, על מה נשאר לחלום?
חלומות זה חלק מאוד חשוב בחיים. ככה אני חושבת.
פעם אהבתי את דין אלימלך. הוא היה כל כך יפה וכל כך מקסים וכל כך מתוק עד שלא יכולתי שלא לאהוב אותו. בטח עקבתם אחרי האהבה הזאת, היא הייתה כמו נדנדה. פעם הוא למעלה ואני למטה; פעם אני למטה והוא למעלה. דין אהב אותי, אבל לא הצליח להתמודד עם האהבה שלו אלי. הוא שיחק איתי משחקי כוח. לדעתי המשחקים האלה נבעו מרגשי נחיתות שלו. אתם מתפלאים? באמת חשבתם שלמקובלים וליפים אין רגשי נחיתות?
לדין תמיד היה חשוב להיות בטוח שאני אוהבת אותו יותר משהוא אוהב אותי, כאילו אפשר למדוד אהבה במטרים או בקילוגרמים. לכן הוא עשה לי כל מיני תרגילים. פתאום, ממש כזה בהפתעה, הוא היה משחק אותה אדיש. הייתי באה אליו בבוקר עם חיוך אוהב ושולחת נשיקה באוויר, והוא כאילו לא יודע מי אני.
יואו, כמה נפגעתי!
לדעתי הוא השלה את עצמו שתמיד ארדוף אחריו.
למה?
מה קרה?
בזכות מה הוא ראוי?
אתם יכולים להעיד שזה לא מה שקרה. לא נתקעתי עם האהבה שלי אליו, היא פשוט דעכה. ובהקשר הזה שימו לב טוב טוב לטיפ שאני נותנת לכם כאן:
לעולם, אבל ממש ממש ממש לעולםםםםםם, אל תשחקו ברגשות של אנשים, כי המשחקים האלה יחזרו אליכם כמו בומרנג. אין לכם זכות לעשות דברים כאלה. אין לכם שום זכות, כי אתם לא נעלים על אף אחד!
יום אחד קמתי בבוקר והאהבה הדועכת שלי אל דין נגמרה. התפוגגה. שום זכר לא נותר ממנה. הוא כבר לא היה כל כך מתוק. הבטתי בעיניו היפות וכבר לא הרגשתי שהלב שלי נמס. הוא נראה לי סתם כמו תמונה של נער יפה.
לא שאלתי את עצמי איך זה קרה, איך אני לא נמסה, איך הלב שלי לא מתפוצץ כשאני מתקרבת אליו, אבל הבנתי שאם לא אכפת לי שהוא נצמד למאיה יניב, ואם המחשבות עליו אפילו לא מעוררות בי כעס, זה מוכיח משהו.
ככה מסתיימות אהבות. לא בשנאה, אלא באדישות. אם אתם שונאים מישהו, אם אתם רוצים לנקום במי שלא החזיר לכם אהבה, סימן שהיא לא נגמרה.
נקמה היא חלק מסיפור האהבה. כאשר גם הנקמה כבר לא קיימת, זה השחרור האמיתי, ואלה לא מילים שלי, אלא של בנימין:
״החופש האמיתי נמצא בשחרור מהרגשות השליליים.״ זה מה שהוא הסביר לי, ואני הפנמתי כל מילה.
כרגע אין לי שום כוונה לגלות לכם מי הוא בנימין. אומר רק דבר אחד: אני אוהבת אותו כמו שלא אהבתי בן מעולם.
אבל הוא באמת ראוי.
מייד אחרי שפגשתי את בנימין, שלחתי ווטסאפ לנדב:
״אני מבקשת שלא תתקשר אלי יותר״
מובן שהוא היה בהלם.
נדב: ״מה קרה?״
אני: ״הקשר שלנו כבר לא מתאים לי״
נדב: ״למה?״
אני: ״תחושה פנימית״
נדב: ״אבל אמרת לי בפירוש שאת כבר לא בקטע של נבו״
אני: ״לגמרי״
נדב: ״אז?״
אני: ״אני לא רוצה להסביר. אני מבקשת שלא תתקשר אלי יותר וזהו. אם תתקשר אסנן אותך. אוקיי?״
נדב: ״ממש לא! מגיע לי הסבר״ היה לי ברור שהוא מתעצבן.
אני: ״אין לי הסבר״
נדב: ״שקרנית!״
בשלב הזה סיננתי אותו ולא הגבתי להודעות שלו וגם לא לניסיונות לדבר. החלטתי שיש לי גם זכות לא להסביר. הרי באותו יום ששלחתי לו את הווטסאפ הזה, גם אני לא הבנתי בדיוק מה קורה לי.
איפה היינו?
אהה, כן... בחלומות, או יותר נכון באין־חלומות של זו שלא חולמת להיות רזה כי היא רזה, ולא חולמת להיות יפה כי היא יפה, ולא חולמת להיות עשירה כי אבא שלה נותן לה את כרטיס האשראי שלו כל פעם כשהיא צריכה כסף, ואומר: ״הנה נופרי, תוציאי כמה שאת צריכה.״
כמה זה לדעתכם?
מאה? אלף? אלפיים?
נסו לדמיין את הסכומים המטורפים האלה שאבא שלי מאפשר לי לבזבז, ותוך כדי כך תעשו טובה ותשאלו את עצמכם אם זה יתרון או חיסרון. כי כשאתם מקבלים כל כך הרבה כסף, כמה כסף שאתם רוצים, איך תהיה לכם מוטיבציה לעבוד קשה ולהרוויח?
לכן השתמשתי במילה ״לבזבז״, כי מה כבר אפשר לעשות בכסף?
אתם קולטים שהנה, במחי יד, הלך לאיבוד עוד חלום?
נעבור לאפשרות הבאה של התשובה לשאלה מהו החלום שלכן.
״אנחנו חולמות להיות בנות הזוג של מי שאהבתנו אליו היא אהבה נכזבת...״
פחחח...
איזה טמטום!
מה זה השטויות האלה?
סבתא שלי אמרה לי פעם: ״בנות הודפות רודפים ורודפות הודפים״. משפט יפה, וגם נכון. כי כולנו כאילו מעדיפות דווקא את אלה שלא רוצים אותנו. למה? כי זה כאילו יותר אתגר, יותר קשה. כי להעפיל על הר נמוך זו ממש לא חוכמה, אבל כשאתם יוצאים לנסות להעפיל על ההר הכי גבוה בעולם, זה כבר קטע. למה? מה יש לכם לעשות על הפסגה שלו? הרי הכול קפוא שם, אין כמעט חמצן ובקושי נושמים. אז רק בגלל שהיה קשה, זה הופך אותו לשווה?
ועל זה בנימין אומר:
״במקום לנסות להתקרב לקדוש ברוך הוא, אנשים מטפסים על ההרים הגבוהים שהוא ברא.״
ואני אומרת:
״תמימים, עצרו! עשו 'אחורה פנה!' חשבו מסלול מחדש! אתם נמצאים בכיוון הלא נכון!״
טוב, לא אכחיש כמה עובדות מבישות: בשבוע הראשון של התיכון באמת נדלקתי על נבו אמיר. כמו שכבר ציינתי, הייתי משועממת. איכשהו, עכשיו באמת לא ברור לי איך, הוא נראה לי מרשים. הוא הגיע אלינו מבית־ספר אחר וכבר במפגש הראשון בינינו הוא נעץ בי עיניים. אני לא אומרת שלא החזרתי לו מבטים, ברור שהחזרתי. עדיין הייתי במקום האומלל והדפוק ההוא של החיים הריקים שלי. אז כשמביטים בך את חייבת להביט בחזרה, כמובן אם את לא עיוורת.
ואיכשהו גם היה בו משהו.
״מה?״ סבתא שאלה אותי כשבאתי אליה בוכה, אחרי שהוא נתן לי להבין שהוא לא בעניין שלי.
״לא יודעת בדיוק...״ אמרתי.
״הוא הכי יפה?״
הכי יפה? לא. הוא אומנם יפה, אבל לא הכי. הוא אומנם מרשים, אבל כבר פגשתי מרשימים ממנו. אפילו לנדב יש נוכחות יותר מרשימה (ואם מישהו מכם לא יודע מיהו נדב וממש חשוב לו לדעת, כדאי שיקרא את הספר הקודם שלי, כי אין לי כוונה להתחיל לתאר מהתחלה את הקשר המסובך בינינו).
״לא,״ אמרתי לסבתא.
״מרתק?״ היא הקשתה עלי.
״מרתק?״ התפלאתי.
״אומר לך דברים שמטלטלים אותך?״ היא הסבירה.
״אהה,״ צחקתי, ״ממש לא.״
״טוב לב במיוחד?״ היא המשיכה.
״לא נראה לי...״
״מכבד אותך מאוד?״
״בדיוק ההפך!״ עניתי, ״הוא מזלזל בי.״
חיוך התפשט על פניה.
״עכשיו הכל ברור,״ היא אמרה.
״מה?״
״את רוצה אותו רק כי הוא מזלזל בך. אבל ברגע שתוציאי ממנו יחס מכבד, לא תמצאי בו כלום,״ היא נשמעה בטוחה בעצמה.
באותו לילה, כששכבתי במיטה ודי התקשיתי להירדם, הגעתי למסקנה שסבתא שלי צודקת. נבו לא באמת משך אותי. יותר ממה שאהבתי אותו, נעלבתי ממנו, ולפעמים תחושת העלבון קצת מבלבלת כי היא גורמת לי לנסות להוכיח משהו. כאילו להוכיח לו שאני לא ראויה לעלבון. כאילו להכריח אותו להתאהב בי בתור עונש על הזלזול שלו.
כל הקטעים האלה התרחשו לפני שהמפגש עם בנימין טלטל אותי (זה בשפה של סבתא). זה היה לפני שהתחלתי לשאול את עצמי שאלות קיומיות, כמו: מה אני עושה בעולם הזה? ומה מרגש אותי? ובשביל מה אני חיה? והאם ייתכן שיש לי כאן איזשהו תפקיד למלא? לכן קצת נגררתי כזה. אחרים יגידו לכם שאני התחלתי איתו. זו לא האמת. הוא התחיל איתי, אבל לא כדאי לי לבזבז אנרגיה על הוויכוחים האלה, כי בעצם מה זה חשוב?
נגיד שאני התחלתי איתו, אז?
כאילו מה? זה מוסיף לי נקודות או גורע?
ועל זה בנימין אומר:
״העידן הקודם שלך כבר לא מעניין אותנו, כי היית במצב של שינה.״
ואני מהנהנת ומביטה בו במבט מעריץ ואומרת:
״בנימין, אתה האוצר שלי.״
ועל זה הוא אומר:
״שנינו האוצרות של אלוהים.״
איפה היינו?
אני כבר מכינה אתכם: עד שנגיע לשיחות העמוקות האלה עם בנימין, יעבור עוד זמן רב, כי בשלב הזה אנחנו רק בהתחלת שנת הלימודים של כיתה י'. נבו אמיר הוא תלמיד חדש. נופר בביוף (כלומר אני) מתרשמת ממנו כי הוא נראה טוב, וההתרשמויות שלה מושפעות רק מהמראה. נבו מנסה להתחיל איתה ונופר נהיית חברה שלו. אנשים אחרים בשיכבה יגידו שלא כך התרחשו העניינים ושנופר היא זו שהתחילה עם נבו. שיהיה.
די כבר עם השטויות האלה!
כאילו, תגידו את האמת, זה משנה מי התחיל עם מי?
היום אני אומרת ככה: אם זו מערכת יחסים יציבה ובונה וממלאת אותך - כל הכבוד לך שאת היית זאת שהתחלת. למה? כי זה אומר שאת קלטת בעיניים הפנימיות שלך, שיש כאן משהו נעלה.
ואם זו מערכת יחסים לא יציבה ובונה, ואתם תיפרדו בעוד שבוע - אין שום משמעות לטעות שאת עשית או שהוא עשה. המשמעות היחידה נעוצה בתיקון הטעות. אז אם יצאת מזה ולא המשכת את הקשר ולא בכית על חלב שנשפך, כי כל יום נשפכים נוזלים כאלה או אחרים לשווא, דיינו. העיקר שאת בסדר, נשמה טהורה.
ואני בסדר.
ואפילו גיליתי עליו, כלומר על נבו, כל מיני פרטים, כמו למשל שיש לו קואצ'ר שמדריך אותו מה להגיד לבנות (שיגרום להן להתאהב בו). ועל זה בנימין אומר:
״זאת לא נקודה לזכותך.״
״מה?״
״שהלכת לברר עליו פרטים.״
״אבל אני לא הלכתי לברר, אתה סיפרת לי עליו.״
״וואלה... איך שכחתי... באמת???״
״די, בנימין! אל תעשה את עצמך!״
״אוקיי...״
״אז אתה זוכר או לא?״
״זוכר.״
״אז למה עשית את עצמך כאילו שכחת?״
״רציתי לבדוק את הזיכרון שלך.״
״ומה התוצאות?״
״מצוין.״
״תודה רבה.״
״בבקשה.״
שימו לב: בין אם זו נקודה לזכותי ובין אם לא, זה מה שקרה. אני גיליתי את האמת על נבו (בזכות בנימין), שבשנה שעברה, בבית־הספר הקודם שלו, הוא היה שמן והרגיש לא טוב עם עצמו. בכיתה שלו הייתה אחת, רונה, שהוא היה מאוהב בה בטירוף. הוא רדף אחריה כמו משוגע, אבל היא דחתה אותו. וככל שהיא דחתה אותו יותר, ככה הוא רדף אחריה יותר, מה שמתאים לתיאוריה של סבתא שלי על הודפות ורודפים.
ושיהיה ברור: אין לי בעיה עם שמנים. גם בנימין היה די מלא לפני שהוא עבר את המהפך הנפשי שגרם לו להסתפק במועט ולהיות ממש רזה. ראיתי תמונות שלו ולא הכי אהבתי אותן, אבל העבר הוא עבר והעתיד חשוב ממנו. ובכל זאת, אם נלך קצת יותר אחורה, דין בעצמו לא הכי רזה. אז?
אבל להופיע ככה בכיתה חדשה כאילו אתה הכי מקובל מגיל אפס כשזה שקר? מה הסיפור שלך, שקרן?
״הוא אחד מאלה שילשינו עלייך כדי לנקות את עצמו,״ רונה אמרה לי אחרי שיצרתי איתה קשר.
״יואו...״ אמרתי.
״והוא יכול לשים לך רגל בריצת מאה מטר, רק כדי שלא תגיעי ראשונה,״ היא המשיכה.
״איזה דוחה,״ אמרתי.
״בקיצור, זה אחד מהבנים שאני הכי לא סובלת,״ היא אמרה.
״מגיע לו,״ הזדהיתי איתה.
אתם המומים מזה שרונה ואני מדברות?
מה חשבתם, שדברים כאלה לא קורים בעולם?
האמת, היה כאן צירוף מקרים מדהים שהוכיח לי שהחיים יכולים להיות יותר דמיוניים מכל דמיון מטורף. הרי אם בנימין לא היה מכיר את נבו מילדות, לעולם לא הייתי יודעת עליו את האמת, וכמובן גם לא הייתי יודעת מי היא רונה.
״זה החתיך שלכם?״ הוא התגלגל מצחוק כשנפגשנו בפעם הראשונה, ״עליו את מזילה דמעות?״
״אתה מכיר אותו?״ התפלאתי.
״יותר מדי טוב,״ הוא ענה.
״איך?״ התפלאתי.
״אנחנו גרים באותו בניין,״ בנימין השיב.
