ימי האהבה

ימי אהבה

 

כמה אנשים אוהבים אותה? אורית זוקרת אצבע אחר אצבע. דגנית — אולי. היא השקיעה בה שעות, ימים, זמן בלתי מוגבל, ובכל זאת, היא יודעת שנכשלה. גם דגנית יודעת. בטי היא השנייה. ברור שאינה מרחמת עליה, אולי קצת מעריצה. מתפעלת מכל התכשיטים הנוצצים והבגדים היקרים שאורית מנפנפת מול עיניה, מקשיבה פעורת פה לסיפורים שלה על שמפניית דום פריניון ורודה בכוסות גבוהות, צימר חבוי ביערות וטיולים אקזוטיים לחו"ל. אמה היא השלישית, למרות שמעולם לא אמרה לה את המשפט הפשוט הזה, שכל אם אומרת לילדיה. עמדה בסירובה גם כשממש השתדלה, עד שחדלה.

ויש את אדי. לפני כשעה התגנבה לחדרם המשותף, טופפה על בהונות רגליה, רק חולצת משי אדומה של דונה קארן לגופה. הבגד האהוב עליה לשינה. הוא זז מעט, אך לא התעורר, וכשנשכבה לידו בשקט, הוא הניח לה לבחון את פניו. את עיניו שתמיד מרצדות מתחת לעפעפיים העצומים, את אפו הזקור, המעוקל מעט, את גבותיו הזוויתיות ואת עצמות לחייו הגבוהות. ידה הושטה מאליה ללחיו המגולחת, אך נעצרה ברגע האחרון, שנייה לפני שהסתובב באנחה לצדו השני, חושף טפח מגופו. תמיד ישן עירום, היא מהרהרת, מוכן לכל אפשרות. כמה זמן לא נגע בה? היא כמהה אליו, אך אינה מרשה לעצמה להראות זאת. היא לא תיתן לו את התענוג. הוא בעונש, היא אסורה עליו, עד שיבטיח שהכול ישתנה.

הוא שוב נאנח, בעצם גונח, והיא בטוחה שהוא חולם עליה, על העוזרת עם הריח מהפה, או על המזכירה הצעירה של השותף שלו, או על המורה הגבוהה של דגנית מהתיכון, או על הבלונדינית שמתאמנת איתו בחדר הכושר, או על המפקדת הרזה של דגנית, שמשום־מה הוא מתקשר אליה אחת לשבוע, או על הבחורה היפה שהם רואים לאחרונה בגינת הכלבים, או על אשתו של בועז, החבר הכי טוב שלו, שתמיד הוא מתעקש שילכו אליהם, או על כולן גם יחד.

***

עלי שלכת מסתחררים באוויר, מערבולות רוח דקיקות נושאות איתן ריחות של סתיו, העצים מרשרשים מצדיה כשתמר פוסעת בשדרה בנעלי הנייק הוורודות שלה, בג׳ינס צמודים ובחולצה לבנה רפויה מעל חזיית תחרה שמחזיקה היטב את שדיה. היא משפילה מבט לחולצתה הצחה ואחר כך מעבירה יד על ראשה, נהנית מהמגע הרך רגע אחרי הצבע והפן הרותח, שכמעט שרף את קרקפתה אבל הותיר את שערה דק וישר, נשפך על גבה בשובבות. סוף־סוף היא יכולה להרשות לעצמה ללבוש חולצה יפה מבלי שידבקו בה כתמים לא מזוהים של אוכל דביק וחול. היא מביטה באצבעותיה, שלק ג׳ל אדום בוהק מעטר אותן, ומחייכת בסיפוק.

בקרוב יגיע לקחת את בנותיה. היא רוצה שיראה אישה מטופחת, אישה מרוצה, אישה שלא איבדה את עצמה אחרי שעזב את הבית, שלא יושבת, בוהה דרך החלון, הטלפון דומם בידה, ציפורניים עם לק מתקלף, שורשים לבנים מצטמחים מהקרקפת. היום היא מרגישה חגיגית. ריח של התחלה חדשה נישא באוויר. סוף הקיץ המהביל, הנורא, שהגיר זיעה מכל חלקי גופה.

הגוף הזה מתרפה עכשיו לקראת המנוחה שצפויה לו אחרי שבוע עמוס במיוחד. אך קודם תצטרך לצלוח את ארבעת המטופלים של היום. הצעקות של הזוג מאתמול חודרות למוחה. האם אי־פעם אהב אותה בכלל, היא תוהה, ומאין מגיעים כל הרוע הזה, האכזריות, המבט השוטם בעיניים, או גרוע יותר — האדישות. היא חושבת על האישה שישבה מולה. עיניה רושפות, ידיה מתנופפות, כל גופה דרוך לקרב. אך זהו קרב מאסף, היא יודעת, קרב שסופו ידוע מראש.

שאיפות אוויר עמוקות ממלאות אותה שלווה. היא מדמיינת איך, עם כל נשיפה, היא משחררת הכול, מניחה לכל מה שלא צריך להיות במוחה להתנדף ממנו. מחשבות, מערבולות, זיכרונות. אני בסדר, היא לוחשת לעצמה, ממש בסדר, אולי אפילו יותר מכך. אני עדיין נראית, עדיין מרגישה, והיא מחפשת את המילה הנכונה, מעבירה שוב את ידה על שערה המוחלק, כשלפתע היא שומעת מאחוריה קול גברי עמוק קורא, "איזה חמודה!" ומיד קול אחר מצטרף אליו, נלהב, "מתוקה אמיתית." חיוך בלתי רצוני עולה על שפתיה, ובהבזק השנייה עוברת במוחה המחשבה — כמה זמן, ואיך דווקא היום, ואולי בגלל. והיא מסתובבת, החיוך עדיין על פניה, עיניה קולטות את שני הבחורים הצעירים שמאחוריה, יכולים להיות הבנים שלה, אבל בכל זאת, והחיוך מתרחב, ובפיה כבר עומדת ה"תודה", אבל אז היא רואה אותה, וחיוכה קופא באחת. קטנטנה, כהה. ואותם — מתכופפים אליה, מצביעים, מלטפים, אפילו לא מרימים מבט אליה, שעומדת ממש לידם, שקופה.

***

כלבה, תמר חושבת בעת שהיא נאבקת בגרבוני הניילון הדקיקים שמטפסים אט־אט במעלה ירכיה, אפילו כלבה זוכה שיקראו לה חמודה, לקבל ליטוף, חיבוק. וכמה שנאה את הזרוע הזאת, השחומה, החלקה, השרירית, שליטפה את הפרווה הבוהקת. את אצבעותיה העבות, ששום זכר לטבעת לא היה עליהן. גג שלושים, היא אומרת לדמותה בראי, ומה חשבתי בכלל, איך יכולתי לקוות. היא בוחנת את הבטן הלבנה שמתעגלת מעל לגרבונים הלוחצים, מרימה בשתי ידיה את שדיה הגדולים ומזקירה אותם קדימה. השפתיים שלה, היא מתקרבת למראה, הן שמסגירות אותה. כל השאר — גב זקוף, תחת יפה, שיער עם פן, מי היה מנחש. אלה השפתיים, והקמטים הנוראים שמשני צדיהן, שמשווים לפניה הבעה עצובה. והיא לא, ממש לא עצובה, רק מתגעגעת למה שפעם שנאה כל כך. לשריקות אחריה ברחוב, למילים הלא יפות שהיו צועקים אחריה גברים נלהבים, לצפירות נהגי המוניות כשהיתה פוסעת — ראש מורם, שיער שטני מתנופף, רגליים דקות נתונות במיני קצר.

זה לא סקס שהיא מדמיינת, וגם לא שום איבר שנדחף לתוכה — מפמפם, מחטט, דורש. ולא את הגבר הזה שגוהר מעליה בכל כובדו, חופן את שדיה בתובענות. לא. למגע יד פשוט היא מתגעגעת. לליטוף רך על הראש, אצבע זהירה על הלחי, רפרוף שפתיים קליל על הצוואר. חיבוק. כמה זמן לא זכתה לחיבוק. גברי, עוטף, מנחם. לעתים היא מוצאת את עצמה מדמיינת איך תיגש לגבר זר שעובר ברחוב ופשוט תבקש.

החצאית מחליקה מעל הגרבונים, משמיעה אוושה קלה, הרגליים כבר בסנדלים נמוכי עקב, הפן עוד נשאר מהבוקר. חולצה ירוקה שתדגיש לה את העיניים, קצת איפור, לא מוגזם, לטשטש את הקמטים. חיוך הוא הדבר האחרון שהיא לובשת לפני שהוא בא. "נויה, אביגיל," היא קוראת להן בקול שנשמע באוזניה מתוק מדי, מתאמץ, "אתן באות, חמודות שלי? אבא לא אוהב לחכות יותר מדי." החיוך העקום שעל שפתיו נמחק באחת. "לא אמרתי," הוא יורק את המילים, עיניו נפערות אליה חזק כל כך, שהיא פוחדת שתטבע בתוכן. והנה נעלם המבט המאיים, ובמקומו מופיע ניצוץ ששמור רק להן. ראשונה קופצת עליו אביגיל, עדיין רוצה על הידיים למרות חמש שנותיה. פנים עגולות, קוקו קופצני, התאמת צבעים מזעזעת. "חולצה ירוקה עם מכנסיים כתומים!" היא רוצה לנזוף, אבל שותקת, מתמסרת לחיבוק הקצר של בתה הבכורה שמיד ניתקת ממנה ומצטרפת לאחותה. וכך הן נישאות בגאווה, אחת בכל זרוע, והוא נושא אותן בקלילות כאילו היה איש הברזל. והנה הן נצמדות אליו — אחת לכל לחי — למטר נשיקות שלא נגמר על לחייו הרכות. עוד מעט עשר, אין פרֵדה באופק, אני מאחרת, היא רוצה לומר, אבל מתאפקת. היטב היא זוכרת איך זה נגמר בפעם הקודמת. היא לא תגיד מילה, לא תזרז, וגם לא תתרגז כשנויה תבקש מאביה להציץ רק לרגע בשיעורי הבית בתורה שהכינה. "אני אוהבת אותך, אבא," היא לוחשת באוזנו, מקיפה בזרועותיה הקטנות את צווארו, "אבוש, נכון שגם אתה?"

***

אורית לא היתה ככה תמיד. פגש אותה במסיבה בבית של ידיד, באמצע שנות התשעים. היתה עם דרינק, היא זוכרת, אבל לא משהו חזק. ישבה דווקא לבדה, למרות שהיו לה טונות של חברים. רגל על רגל, מיני קצרצר, בוהה באדישות בחבר׳ה שרוקדים לפניה. הנה יובי, שהיה חם לה על התחת כבר יותר משנתיים, ואנדרו הקנדי, שחיזר אחריה במרץ, ורוקד, ממש קרוב אליה, שי הממושקף, שהיה ברור לה שהוא דלוק עליה, למרות שמעולם לא אמר דבר. אורית לא רצתה אף אחד מהם, וגם לא מישהו אחר, כי שום דבר לא עניין אותה אז חוץ מהלימודים שלה בבצלאל. ובמקום לחשוב על גברים ולהתעסק במה הם אמרו או עשו — כמו ששאר חברותיה נהגו — היא חשבה כל הזמן על איך תצליח להמשיך לממן את הלימודים, ועל היצירה הבאה שלה, ועל איך תהיה הכי מקורית והכי נועזת, ואם אפשר — גם פורצת דרך. כמה ימים לפני כן נפתחה תערוכת הסטודנטים, והיא, היחידה מהכיתה שלה, נבחרה. המורים אהבו אותה, חזו לה עתיד מזהיר.

הוא קלט כנראה את השאננות שלה, את זה שממש לא חשבה על גברים או על זוגיות. והוא התקרב, ענן האפטרשייב מקדים אותו, ריח מתקתק, מאוד נוכח. "אדי," הוא הושיט לה יד ללא גינונים מיותרים, לא טורח אפילו לחשוב על משפט פתיחה מקורי. ואז הוא סתם עמד לצדה, כאילו באו ביחד בכלל, הוציא סיגריה מהכיס והציע גם לה, וכך שניהם עישנו ובהו כמה זמן, עד שאמר "שנזוז?" ולמרות שכל זה היה מופרך לגמרי, זה הרגיש לה נורא טבעי, כי בזמן שהם בהו, היא הגניבה מבט לעברו, והוא נראה לה כל כך שלֵו, יודע את מקומו, לא מנסה לעשות רושם על אף אחד, פשוט חי. השלמות שלו, זה מה שמשך אותה, ואפילו לא היה אז יפה במיוחד, רק בשנים האחרונות התחתך פתאום, התחיל ללכת לחדר כושר, לשמור על הגזרה. אבל אז היה סתם בחור, גבוה אמנם, אך לא מאוד יפה, אבל משהו בנוכחות שלו — מיגנט אותה.

ובאוטו שלו, שכבר אז היה די מפואר, הוא נישק אותה לראשונה, שוב — בלי לעשות עניין. אבל כבר אז העיניים שלו, שפתאום ראתה כמה הן כחולות, חדרו לה לתוך הנשמה, אכלו אותה, והשפתיים שלו היו רכות בדיוק במידה הנכונה, וכשניתק ממנה — התבונן בה ארוכות ואמר, "אני מרוגש." כן, היא זוכרת את צירוף המילים המצחיק הזה, למרות שהכחיש אותו שנים אחר כך. "מי אומר ‘אני מרוגש׳," גיחך, אבל זה היה מדויק. ראו עליו שהוא משתוקק אליה, שהיא עושה לו את זה, ומאז, במשך יותר משנה, הוא הקפיד להגיד לה — אני אוהב, אורית, אוהב, אוהב אותך, בכל הזדמנות אפשרית.

היא לא זוכרת מתי התחילו הדברים להתקלקל. אתה מתהפך לי, אמרה לו פעם, והוא לא הבין את כוונתה. עד אז העריץ את האדמה שדרכה עליה. קרא לה נסיכה, הביא לה קפה למיטה, הילל ושיבח את ציוריה, השוויץ בה בפני חבריו. אפילו אמר לה פעם, יש לך ראש טוב, אולי תלמדי משפטים ותצטרפי אלי למשרד. והיא ציחקקה, כפי שנהגה לעשות כשהיה אומר משהו משונה, ונצמדה אליו, מתמסרת לידיו החזקות שאחזו בה. גם היא היתה אז חזקה, היא בטוחה בכך, ממש לא מיהרה להתמסר לו, שיחקה איתו, כפי שחברותיה נזפו בה. אבל היא לא יכלה להישאר אדישה לחיזוריו העיקשים ולסבלנות שהפגין. בכל יום שישי היה שולח לה זר ענקי של פרחים, לעתים מלווה בשוקולד וביין, וכשהתקדמו קצת — גם בגדים תחתונים סקסיים. פעם אחת, היא זוכרת, כשקצת כעסה עליו, הפתיע אותה בשובל עלי כותרת שפיזר לכל אורך השביל שהוביל לביתה והסתיים במיטתה, שמצעים חדשים שקנה עיטרו אותה. גם אמה הסתנוורה מנדיבותו, ואחרי שהגיע אליה ערב אחד לבדו, מבלי להגיד לה, מצויד בסלסילת פירות וּויסקי משובח, התקשרה אליה מיד לברך.

היא מצטערת שלא העריכה מספיק את הימים ההם, הימים הטובים, המאושרים, שהלכו והתמעטו עם הזמן. ועכשיו איננה צעירה עוד, העיניים כבר לא נוצצות, השדיים לא זקורים, והבטן לא שטוחה, ויש נשים אחרות, רעננות ויפות ממנה, שנושפות בעורפה. ובעיקר — היא איבדה את הביטחון בעצמה, את הרצון הזה לגמוע את החיים שפעם אפיין אותה. היא עייפה. הוא עייף אותה. הוא התיש אותה. הפך אותה לאישה שאיננה מכירה.

***

אם הוא נכנס ראשון זה סימן רע, תמר חושבת כשהיא מרימה את הראש מהמחברת שלה ומביטה בזוג האחרון להיום פוסע לתוך הקליניקה שלה. הוא — בצעדים גדולים, בטוחים, ראש זקוף, מוטה מעט קדימה, כאילו סוחב אחריו את הגוף, עיניים כחולות צרות. חיוך ערמומי, היא חושבת כשהיא רואה אותה מאחוריו. צעירה ממנה, זה ברור, אולי בת ארבעים, רזה מדי, אבל הרבה יותר מקומטת במצח וסביב העיניים. היא הולכת אחרי בעלה בצעדים מדודים, הססניים, ותמר תוהה מי יזם את המפגש הזה, כי הרי תמיד זו האישה, והפעם זה לא בטוח בכלל.

ראשון הוא מתיישב על הספה, לא שואל, היא שמה לב, איפה היא תרצה לשבת. הוא מניח כף יד רחבה עם ציפורניים גזוזות למשעי על המקום שלידו ומרים מבט מחויך־משהו לאשתו, שמביטה בכף היד ואז בה, ולבסוף מתיישבת, אך נמנעת מלהישען אחורה, לתוך זרועו המונחת על המסעד. תיק אדום קטן עם כיתוב מוזהב של פרגאמו, מכנסיים בהירים עם פס גיהוץ ישר שחותך אותם בדיוק באמצע, חגורה עם לוגו "גוצ׳י" בולט שאי אפשר להחמיץ, שמדגישה את מותן הצרעה. חולצה דקה בצבע קרם, כנראה מאיזה בוטיק צרפתי, מכופתרת עד למעלה, שרשרת זהב דקיקה מציצה מהמפתח שלה, טבעת מרשימה. שיער כמו שהיא אוהבת — קארה ישר מאוד עם פסים עדינים, כמעט בלתי מורגשים. פנים קטנות, סימטריות, שפתיים דקות, עיניים שקועות, שקיות שחורות מתחתיהן.

הבעל מכחכח, רגיל כנראה שמתייחסים אליו מיד, מעביר יד על הלחי הלא מגולחת שלו, שמשמיעה קול ניסור עדין. "אני רוצה להתחיל," הוא שוב מפתיע אותה. בדרך כלל הם יושבים מולה כמי שכפאם שד. רגליים משוכלות, ידיים משולבות על הבטן. הפה כל כך קפוץ עד שנראה שגם עם סכין היא לא תצליח לפתוח אותו. אבל לא הוא. הגבר הזה מתרווח, רגליו, שנתונות במכנסיים אפורים מחויטים, פשוקות, והוא מניח את כף ידו הרחבה על ברכה העדינה של אשתו, ומיד מזיז אותה משם ומכריז, "אני הבעיה." המים שהיא לוגמת כמעט נתקעים בגרונה, והיא ממהרת לבלוע אותם ולהחניק את השיעול שתוקף אותה. התחלה מעניינת, היא חושבת ומביטה באישה, שמשום־מה לא נראית מרוצה בכלל למרות ההצהרה המפוצצת של בעלה, שנשים אחרות היו משלמות הרבה כדי לשמוע. "אורית," הוא ממשיך בקול בס בוטח, מצמצם את עיניו כלפיה ומוסיף חיוך קטן, "פשוט מנסה להיפטר ממני. נמאס לה." הוא מפנה לרגע את מבטו לאשתו וחוזר אליה, "עשרים שנה איתי, ברור שזה לא קל," הוא מוסיף צחקוק קטן, ובאופן מפתיע לא נראה כי הוא פגוע מדי או עצוב, "אז היא עברה לישון בחדר אחר אחרי שדגנית, הבת שלנו, התגייסה, ויש ימים שהיא בקושי מדברת, לא מתַקשרת. וחשבתי," הוא נושף אוויר ומביט רק עליה, "חשבתי שטיפול זוגי יעזור."

תמר מביטה בו בתדהמה. איכשהו מה שהוא אומר לא מסתדר לה עם הניסיון המקצועי שלה, וגם לא עם מה שהוא משדר. גברים — ממתי הם יוזמים טיפול זוגי? והוא — מה הוביל אותו לצעד הזה, שבוודאי לא היה נוקט אילו לא היה חייב? וכאילו עונה על שאלותיה, היא שומעת אותו אומר, "שנים היא רצתה שנלך, ואני מודה שלא רציתי. חשבתי שנפתור את הדברים בעצמנו, שהעניינים יסתדרו. אבל עכשיו זה..." והוא משתתק ומנסה לחפש מילה מתאימה, ופתאום הזיק שבעיניו מתעמעם, "זה, אמממ," הוא ממלמל. "זה נגמר," תמר פתאום שומעת אותה. קולה, שעד עכשיו לא נשמע, חלש אך מאוד ברור. "זה נגמר," היא שוב אומרת, ואז פורצת בבכי.

***

איך שהוא מביט באישה הזאת, בעיניים המפשיטות שלו, בודק אותה מכף רגל ועד ראש, מתעכב על השדיים. כן, הוא אוהב אותם גדולים ורכים, לא כמו שלה — קשים וקטנים, "כמו תפוח גרני סמית," אורית נזכרת במילותיו במרירות ומסיבה את מבטה הצידה. היא חייבת להשתחרר ממנו, חייבת לברוח רחוק ככל האפשר, ולמה היא כאן בכלל, בחדר המחניק הזה, עם אלף התעודות על הקירות. היא השתתפה בקורס ההוא, וקיבלה תעודה משם, והנה, מה כתוב שם? היא מצמצמת את עיניה, מוסמכת לטפל בהיפנוזה. נו, טוב, ומי האידיוט שייתן לה להפנט אותו? הגיעו אליה דרך כוכי, המזכירה הוותיקה של אדי, מזל שכוכי זקנה, אבל חושדת בה שהיא יודעת, מחפה עליו, מגַבּה. התקשרה יום אחד במתק שפתיים להגיד שמצאה להם מטפלת זוגית נפלאה, לא רחוק מהבית אפילו. חצי שנה חיכו לפגישה איתה, עם המטפלת המפורסמת והעסוקה, כאילו היא מינימום ראש הממשלה. ואדי אמר ששווה לחכות, שיש להם מזל שהיא הסכימה לקבל אותם בכלל לרשימת ההמתנה בזכות הקשרים שלו.

היא יפה מדי, התמר הזאת, פנים מוארכות, ציצים מפוארים, לא רואים את הבטן מכאן, אבל אולי עשתה שיפוץ קטן. למזלה, היא מתלבשת זוועה. חצאית הדוקה מדי, יושבת לה על הירכיים, חולצה בצבע ירוק־רעל כמו של אח סיעודי, וסנדלים, השם ישמור, לא ברור מאיזה מחסן הם נשלפו. היא מסיטה את מבטה במהירות בחזרה אל הקיר. כמה דיפלומות, אין מקום על הקיר. מתי הספיקה? בת כמה היא? העיניים שלה משדרות חוכמה, ביטחון, והשפתיים שלה נעות מולם בקצב אחיד. כמה נשים כאלה הוא פוגש על בסיס יומי? בעבודה, במשרד. כולן חכמות ממנה, לכולן יש מה להגיד בכל נושא. אורית מגניבה מבט לבעלה. עיניו נוצצות כשהוא מקשיב למטפלת ומהנהן מולה. "סובלימציה, זה ברור," היא שומעת אותו נואם ומתאמצת להיזכר מה זה אומר. לרגע היא שוקלת לצאת לשירותים ואז לבדוק מהר בגוגל, אבל כעס בלתי צפוי משתלט עליה. הם חייבים ללכת משם, מיד עכשיו, ולא משנים הכסף והזמן שחיכו.

היא לא צעירה, התמר הזאת, היא מנסה לנחם את עצמה, רואים על הפנים שלה. אבל ממתי זה שינה לו? העיקר שהיא אישה, שיש לה שתי גבעות ומה שצריך בין הרגליים. והעוזרת שלו, מה היה לה? גם היא לא ממש צעירה. שיער יבש כמו ליפה. היא מרגישה שבטנה מתהפכת. הדמעות מטפסות לעיניה כשהיא מקשיבה לכל זיבולי השכל שלו. כן, מסכן, היא חושבת לעצמה, מציג את עצמו כקורבן אומלל ואני הרעה. אורית לא רוצה, אורית מקלקלת, אורית מקולקלת, אורית עברה לישון בחדר אחר. "אורית ברחה לישון בחדר אחר!" היא רוצה לצעוק, אבל לא מעיזה. "את רוצה להגיד משהו, אורית?" נשמע לפתע קולה הרך, והוא סותר את המבט המתנשא שלה. עדין, מתנגן, ילדותי אפילו. גוש גדול חוסם את הגרון, היד שלו נשלחת אליה, חמה ותובענית. היא מטמינה את שלה עמוק בין הרגליים ואומרת, "אני לא רוצה להיות פה, זה נגמר."

***

תמר מעבירה את המבט ממנה אליו ובחזרה אליה. מגניבה הצצה לשעון שעל הקיר, מזל שהספרות גדולות. היא לא רוצה להיות כאן. יום שישי, עבדה קשה מאוד כל השבוע. הקשיבה, הינהנה, שאלה וספגה. הריכוז וההתמסרות שהמקצוע דורש ממנה יכולים להיות מעייפים לפעמים, והיא מרגישה שהיא חייבת לנוח. היא מדמיינת את הרגע שאחרי. שניהם פוסעים החוצה, הדלת נסגרת אחריהם חרישית, עוד קליק של המנעול, ושקט. סוף שבוע שלם בלי עבודה, בלי ילדות, בלי בעל. היא חושבת על ערב שישי הארוך, שיש לו נטייה להגיע מהר מדי, אורב לה בערמומיות, שולח צללים ארוכים בכל הבית הריק. החדרים עומדים אז ללא מעש, ללא מטרה, אין יוצא ואין בא, שקט מבורך, שקט מקולל.

שרונה, היא תזמין את שרונה אליה, מזל שיש לה חברות גרושות, שאין להן אלף ואחת תוכניות משפחתיות לסוף השבוע, ולשרונה אפילו אין שום דייט לשם שינוי, טוב שהיא סיימה עם הגולם ההוא. ואולי היא תנסה באתרים, היא מעלה אותם בדמיונה אחד־אחד. זה עם הגברים הנשואים שמתחזים לפנויים, ההוא עם הגברים העניים שמתחזים לעשירים, והאתר הנחמד דווקא, שגם אותו בדקה, שיש לו שם יומרני, אבל גם בו משוטטים כל מיני מתחזים. היא מבליעה חיוך, היכרויות לאקדמאים, עאלק, אולי תבדוק שם שוב. ואז היא קולטת אותו מסתכל עליה, כמה זמן לא היתה שם? מבטו מאשים, לא, בעצם מחייך, מה הוא רוצה, ומה כבר פיספסה.

"כבר ארבע דקות וארבעים ושתיים שניות ששום דבר לא קורה," הוא מרחיב את החיוך המתנשא שלו, "כמה זה יוצא? לפי החישוב שלי כמעט שבעים שקלים שנזרקו לפח," הוא צוחק צחוק עמוק ומביט בשעון הקרטיה הכסוף שלו. מה הוא רוצה להגיד לה, ומדוע בטון ביקורתי כל כך? הרי ברור לה שלא חסר לו כסף, ועוד יותר מכך — שגם לא אכפת לו לשבת כל חמישים הדקות ולשתוק. גם לה לא. אלא שלא לשם כך באו אליה. הם באו כדי להציל את נישואיהם. ומה תגיד להם? שכבר צברה די ניסיון כדי לבשר להם, אפילו אחרי פגישה אחת, שאין להם שום סיכוי? שזה שהוא מגלגל את עיניו בכל פעם שהיא אומרת משהו, זוויות פיו יורדות, ידיו מנפנפות באוויר כאילו לגרש את דבריה, לבטל אותם, שכל זה אומר לה שהוא דפוק, מרוכז בעצמו, מזלזל באשתו, בעצם בכל הנשים, לא רואה אף אחת ממטר. אז מדוע פניו מתרככות עכשיו, עיניו הכחולות מתמלאות לחלוחית, והוא מושיט כף יד גדולה, שאצבעותיה ארוכות וחטובות וטבעת דקיקה על אחת מהן, מלטף בתנועות ארוכות את ראשה של אשתו, וגוון אחר גוון מתמסר השיער שלה לידו, מקבל חיים ואור עם כל ליטוף.

הפעם האישה אינה מזיזה את ידיה שנותרות קפואות, אך רגלה, שקודם היתה משוכלת לכיוון הנגדי, מונמכת לרצפה. תמר רואה את ברכה קופצת בתנועה תזזיתית, לא שקטה, ופתאום שמה לב לציפורניה, כחולות ומבריקות, למעט אחת, האמצעית בכל יד, אכולה ומקולפת, ומחליטה — היא אומללה. לא יציבה, לא מאוזנת, וקרוב לוודאי שהוא תרם לכך, האדי הזה. גבר שתלטן שקנה לעצמו אישה קטנה וצייתנית. כנראה השקיע בה הרבה — כסף, משאבים, חיזור, וכשהחליט שמספיק לו — התעייף. "אורית עייפה," הוא אומר, קולו מנסה להיות רך, אך יש בו אדנות וביטחון מופרזים, "היא לא ישנה טוב בלילה." ותמר תוהה איך הוא יודע, למרות שהם לא ישנים ביחד, ואם אכפת לו בכלל. "דגנית מגיעה בעוד שעתיים," הוא שב להביט בשעון היוקרתי שלו, "אני אקפוץ לחדר כושר ואז לקנות את כל מה שצריך מהמעדנייה של חמו. בשר, חמוצים, בגטים ואת הגבינה הכחולה שאת אוהבת," והוא מעביר את ידו לברכה, שמפסיקה לזוז. "תני לי לפנק אותך, אני אכין רוסטביף לארוחת הערב ואת הסלט הבריא שלי, ואת תלכי לישון בינתיים."

פירוט מוגזם ומיותר, על מי הוא מנסה לעשות רושם, היא תוהה כשהיא מביטה באורית, שארשת פניה משתנה, וקולה נשמע חלש ומתפנק, "ותעיר אותי כשהיא תבוא?" "ברור שאני אעיר אותך," הוא אומר בפסקנות, "עם כוס קפה למיטה וחתיכה מפאי התפוחים הטעים שאת אוהבת, עם גלידת וניל." תמר מגחכת בלבה. לא ייתכן שהאישה הזאת קונה את ההתחנפות המעושה של בעלה. אבל הנה, היא מרימה את ראשה, שהיה מורכן רוב הזמן, ועיניה פוגשות בשלו. "סיימנו להיום," היא מזדרזת לנצל את הרגע, אמנם כמה דקות לפני הזמן, אבל מה כבר אפשר להוסיף. "תרצו לקבוע לשבוע הבא? באיזה יום?" היא קמה ממקומה, עוטה על פניה הבעה נחושה, נוטלת בידה את היומן ומדפדפת בו במרץ. "שישי, רק שישי נוח לנו," הוא אומר, "עובדים כל השבוע."

"עובד," היא שומעת אותה מתקנת אותו בלחש. "בשתיים, כמו היום," הוא מבקש, ומפיו זה נשמע כמו פקודה.

***

"איפה היין שלי?" אורית שואלת אותו בטון שיוצא תובעני מדי, ומיד מתקנת, "אני נורא רוצה לשתות," הפעם בקול מתפנק, "אני חייבת להירדם מהר, זה יעזור." והיא רואה את הבעת פניו משתנה בהתאם — תחילה קשוחה, נסגרת, אחר כך שבריר שנייה של היסוס — מחכה לראות להיכן יוליכו דבריה, ואז חיוך קטן, מתנשא. "את היין אני אתן לך אחר כך, לא כדאי שתשתכרי לי לפני שדגנית מגיעה." היא לא רוצה לריב עם אדי, לא עכשיו, והיא מחכה עד שיֵצא מהחדר וממהרת למגירה השלישית מלמטה. שם הוא נמצא, הבקבוק שלה, שהיא מקפידה להטמין עמוק בין החזיות. היא לוגמת לגימה ארוכה, מרגישה את החריפות עולה בגרון, מחממת. היא צריכה להיות נחמדה, היא חייבת להיות קלילה, זורמת, נהדרת. היא מסירה שוב את הפקק ומערה לגרונה עוד מהנוזל הכתמתם. חריף, לא טעים, צורב, אבל עושה את העבודה. היא שוקלת להוסיף לו סוכר, לנוזל המר הזה, צחקוק עולה מפיה, והיא ממהרת לאטום אותו בכף ידה. אסור שיֵדע שהיא ערה, אסור שידע שהיא שותה. אסור שידע.

אולי ג׳וינט, זה יסדר לה את הראש מהר יותר, אבל הריח, העשן, לאן תוליך אותם. והיא לא מתאפקת ומוציאה בזריזות אחת מהסיגריות המגולגלות שהיא מחביאה במגירת התחתונים, לובשת בחזרה את המכנסיים שפשטה, ובזהירות משחילה את עצמה החוצה, ממקמת את ישבנה על אדן החלון הצר, רגליים משוכות אליה. יד אחת אוחזת במשקוף, השנייה מגישה במהירות את הסיגריה לפיה. שאיפה, נשיפה, שאיפה, צורב, מסריח, שאיפה. הראש שלה סחרחר, היא חייבת לזכור לעצור שנייה אחת לפני שיהיה מאוחר מדי. העיניים שלה מתערפלות. האם מישהו מסתכל עליה מלמטה, או שזה רק נדמה לה? היא מכניסה רגל אחת פנימה, לתוך החדר, חצי גוף עדיין בחוץ, מעשנת בהטיה למטה, שהעשן לא ייכנס. האיש עדיין עומד שם, מביט בה כנראה. האם ירצה לקחת אותה משם? האם יוכל להבטיח לה חיים אחרים? ואולי הכי פשוט לגמור הכול כאן ועכשיו. הדמות זזה, מתקרבת לכיוון שלה, ופתאום מציפה אותה זיעה. זה לא גבר, זאת אישה. זו לא דמות, זו בתה.

***

הלב דופק כמו משוגע, בום־בום, מרעיד את כל הגוף. אורית מטילה את עצמה בחזרה לתוך החדר, ואז שומעת את החבטה. זו דגנית, היא מצטמררת, מצמידה את אוזנה אל דלת חדרה, היא כועסת, ובצדק, היא מודאגת, הילדה הקטנה שלה. אבל שום צליל לא נשמע אחר כך. היא מתכופפת, מביטה דרך החרך באור שבין הדלת לרצפה, ושוב נצמדת לדלת. אין שום רחש, אין תזוזה. הוא יצא, היא מבינה, טרק את דלת הכניסה ויצא. ודגנית? הדמות הזאת שראתה? היא מתרוממת במהירות מהרצפה, עיניה מתמלאות בן־רגע בשחור סמיך, ומטילה את עצמה על המיטה. היא חייבת להגיע לחלון, חייבת לראות מי עומד שם. אבל ראשה כבד, וחזיונות עולים במוחה.

הנה היא צעירה ויפה, עם שמלת טול משי של רוברטו קוואלי, שזורה תחרת פרחים, וטבעת משובצת יהלומים בהזמנה אישית מה׳ שטרן על אצבעה. לא היא בחרה אותה, היהלום המרכזי גדול מדי לטעמה, אבל היא מתבוננת בה בגאווה. הוא שלה, אדי שלה, והוא יהיה שלה לתמיד. עיניו נעוצות בעיניה, מכירות אותה, מביטות לתוכה, וכל כך הרבה רוך יש בעיניים האלה, ותשוקה להתמזג. "אני אוהב, אוהב, אוהב אותך," הוא לוחש לה כשאף אחד לא שומע, "את האישה של חיי." המילים כמו דבש באוזניה — נמסכות לקרבה, נמסות לתוכה, והידיים שלו עוטפות אותה, מגינות. ואין אף אחד מסביבם, גם לא חמש מאות האורחים שמזמזמים כמו דבורים, מתעופפים, מרקדים, חגים סביבם. ואין אף אחת חוץ ממנה, גם לא זו שעומדת מאחוריו, בוחנת אותה בעיני עורב עגולות ודוקרות. והיא כבר אחרי הדרינק השלישי, הרביעי, מי סופר, כי היא מרגישה כל כך יפה בעיניים שלו, כל כך מושכת, קלילה ומרחפת כמו שהוא אוהב אותה, לא עושָׂה סיפור משום דבר, גם לא ממה שצריך. גם מהיד שלו שהשתהתה על עכוזה של הבלונדינית ההיא, כשרקד איתה צמוד משום־מה, לא רצתה לעשות סיפור. "אני ראיתי," העזה לומר יום אחד, "אני ראיתי את היד שלך על התחת שלה כשרקדתם. אני ראיתי את ההשתהות שלך, אני ראיתי את המבט העורג. אני ראיתי." את התגובה שלו היא זוכרת עד היום. הפעם הראשונה שאמר שהיא מדמיינת, מגזימה. בסך הכול רקד עם ידידה טובה, היה שיכור, כולם היו שיכורים, ולמה רק לה מפריעים דברים כאלה, שנשים אחרות ממש לא סופרות. היא עם ההפרזות שלה, נוטה לדרמות, עושה מכל זבוב פיל. מגזימה. מגזימה, מגזימה, אולי אני באמת מגזימה, היא ממלמלת, כשהשינה עוטפת אותה סוף־סוף.

***

הצפצוף הגואל, תמר מחייכת לעצמה כשהמכשיר שלה סוף־סוף מצייץ אחרי שעות של שקט. לא רצתה להפריע לשרונה במנוחת יום השישי הבלתי נגמרת שלה, שמתחילה קצת אחרי שהאקס לוקח, ומסתיימת, בגדול, בשישי בערב לפני הדייט התורן שלה. "אני כמו יונתן כשהיה בגן חובה," אמרה לה פעם, "אם היה נרדם בצהריים — היו חגיגות בלילה." תיכננה להתקשר ולהעיר אותה לקראת שש, להזמין אותה אליה לפני הדייט שלה, אפילו לזמן קצר, אולי יספיקו לאכול ביחד, יכינו משהו זריז וייקחו אותו ישר לסלון — שתי קערות של משהו מהביל, כל דבר, העיקר שיצאו ממנו אדים. בטנה מקרקרת, והיא נזכרת שלא אכלה כלום מהבוקר. "שנצא?" היא קוראת, ומיד מחייכת, קראה את מחשבותיה, הבחורה, ואיזה מזל שהערב היא לשם שינוי פנויה. אבל ההודעה, כך היא מגלה, לא נשלחה דרך הווטסאפ, אלא דרך המסנג׳ר, השד יודע איך. כי מאז שהחליפה את המכשיר ונויה התעסקה לה איתו, מורידה ומתקינה כל מיני דברים — לא ידעה מה בדיוק יש בו, ומהיכן צצות כל ההודעות האלה.

פרצוף קטן בעיגול מרקד לו במרכז המסך, מסרב לזוז גם כשהיא לוחצת עליו, רק מהבהב לה "שנצא?" הפנים קטנות כל כך, והשם עוד יותר. תמר מקרבת את המסך לפניה. לא שרונה, ידיד שלה. עשה לה לייק, היא זוכרת, לפוסט שהעלתה בשבוע שעבר בקבוצת המגניבים של רמת השרון שאף אחד לא התייחס אליו. אחר כך כתב "יפה", והקפיץ לה אותו לעוד כמה שעות. זוכרת שמיד אישרה לו חברות, סומכת עליו שגם בעתיד יצ׳פר אותה בלייקים ובתגובות, ואפילו לא התעמקה, לא מתאים לה, אם הוא נשוי או לא. "שנצא?" כמה ביטחון עצמי, היא מחייכת, איזו גישה, לא מתעכב לרגע לחשוב שאולי היא לא פנויה, לא רוצה, לא מכירה אותו בכלל. והיא באמת לא מכירה אותו, וזה הזמן לשנות את זה, כי העיגול מרצד ואיתו עוד הודעה, סימן שאלה, סמיילי תוהה, ואחר כך עוד אחד מחייך.

היא ממהרת להתקשר לשרונה, אך זו לא עונה. יופי, היא חושבת, כבר יצאה לדייט או מתכוננת לצאת, ואין לה זמן לבזבז על החברה הכי טובה שלה. היא רצה למחשב שלה ופותחת את הפייסבוק, שבו תראה את הכול ברור יותר. והנה הכרטיס שלו, של שימי ברקאי, והנה גם תמונתו. קצת מקריח, לא בטוח שלא נמוך מדי, משקפיים מימֵי טיכו, אבל אוזניים קטנות, צמודות לראש, ומבט נבון. היא ממהרת לבדוק את החברים המשותפים שלהם. גלי ויהושע, אבל משניהם לא נעים לה, והנה תמונה שלו בחוף הים, גוף לא רע, ורגע, מה הוא כתב כאן על בנט? מה הדעות שלו בכלל? ואז היא רואה עוד הודעה ממנו, הפעם דרך המחשב, "לא מחייב", הוא כותב לה, ושוב מוסיף אייקון, הפעם של כלב שובב, וזה כבר קונה אותה, כי היא מתה על כלבים. והיא ממהרת לפתוח את כל התמונות שלו, בעיקר את אלה שבהן הוא נראה עם איזו אישה. לא אישה, נערה, כנראה הבת שלו, היא נרגעת, ואז גוללת למטה עד ליום ההולדת שלו, שם היא מגלה 133 איחולים, וממה שהיא רואה — כולם לבביים. והנה, באחד מהם כתוב, "שתמצא כבר אהבה", וסוף־סוף עולה חיוך על פניה. הוא כמוה, אפילו שהוא גבר, לבד ביום שישי בערב, ובסך הכול רוצה חֶברה, ולמה להיות קשה, מתוסבכת, במקום פשוט לזרום. "לאן?" היא כותבת, מוסיפה כלב הפוך, וממהרת להדליק את הבוילר.