מבוא
ייאמר, כבר בתחילת הספר הזה, שעם כל המגרעות והפגמים, ההישגים והכישלונות - ישראל היא סיפור הצלחה, גם במובן המודרני וגם ההיסטורי. יש אפילו המגדירים אותה כנס. מה אומר לנו סיכום המאה העשרים? במאה זו קמו אידיאולוגיות חדשות שהִפנטו מיליוני אדם, כמו הקומוניזם והנאציזם - עם כל ההבדלים שביניהם - ואימפריות טוטליטריות כמו ברית המועצות והרייך השלישי. הן התמוטטו ועִמן הרעיונות שהונחו ביסודן. מדינות וקיסרויות שהתקיימו במשך מאות בשנים - קרסו לפתע ואחרות הגיחו במקומן. אירופה המאוחדת זרחה ועתה היא מתפוררת. בעולם השלישי, באסיה ובאפריקה, קמו עשרות מדינות חדשות - ורובן המכריע כשל והוליד אנרכיות, אלימות ושפיכות דמים. כך היה גם במזרח אירופה, ביוגוסלביה שפורקה לגורמיה והניבה שנאה, מעשי טבח המוניים וטיהור אתני.
כשקמה ישראל, ניבאו לה רבים תוחלת חיים קצרה; ורבים אחרים צפו שהיא תהיה מדינה ענייה, שתקרוס ללא עזרה מסיבית מן החוץ, בעיקר מארצות הברית. איש לא ציפה שהיא תתפתח לכדי מדינה בעלת עוצמה צבאית וכלכלית, עם צבא חזק, תעשייה ביטחונית מתקדמת, טכנולוגיה עילית מרשימה, מערכת בריאות טובה, משטר דמוקרטי איתן, מערכת משפט עצמאית, חיי מדע ותרבות תוססים. דוד בן־גוריון, בבואו לארץ, חלם "לראות בה, יום אחד, חצי מיליון יהודים". כיום, בראשית 2018, זו מדינה בה חיים 6.4 מיליון יהודים מתוך 8.7 מיליון תושבים והיא כבר הפכה למרכז היהודי הגדול ביותר בעולם.
אכן, ישראל היא ההצלחה הגדולה ביותר שהמאה העשרים יכולה לרשום לעצמה. מדינה חדשה, עם אוכלוסייה התחלתית זעירה, בסביבה עוינת שאין למעלה הימנה, כמעט ללא ניסיון מדיני, צבאי וכלכלי, הצליחה לעמוד. היא התנסתה במלחמות קשות, במשברים כלכליים ופוליטיים, והפגינה יצירתיות בהקמת מסגרות ממלכתיות ומערכי רווחה.
אולם ישראל רחוקה מלהיות מושלמת.
חזון השלום עם כל שכנינו, החוזר בכל נאום פוליטי, עודו רחוק מאוד מהתגשמות. החברה הצודקת שהאבות המייסדים חלמו להקים בארץ היא עדיין חלום רחוק. היחסים בין יהודים וערבים בתוך גבולות המדינה טרם התגבשו לאורח חיים סביר. התרבות התוססת עדיין נתקלת באלימות גוברת ורדידות מחשבתית; הממלכתיות טרם חדרה לנפשם של כל האזרחים. העם עדיין מפוצל לעדות שונות, ופיצול זה ייעלם רק בעוד דור אחד או יותר, כשרוב מכריע של אוכלוסי ישראל יהיו ילידי הארץ. גם צמיחתו של "הישראלי החדש" שהיתה חלומם של המייסדים התעכבה או אף נעצרה, לאור ההתרפקות העיוורת של ספרדים ואשכנזים גם יחד על עברם ב"שטייטל" המזרח אירופי או ה"מלה" של צפון אפריקה. כפי שנאמר: "אפשר להוציא את היהודים מן הגלות, אך לא להוציא את הגלות מהיהודים"...
עוד רבה המלאכה, כפי ששוררו פייטני התקומה שלנו.
אולם, עם כל האורות והצללים, סיפורה של ישראל הוא מהסוערים והמדהימים בהיסטוריה. סיפור, שרבים מתוכנו, גם צעירים וגם ותיקים, אינם מכירים בכל היקפו. הוא ראוי להיכתב, כבר היום, לפרטי פרטיו, בשורת כרכים מלומדים שאולי מישהו גם יקרא.
אולם באחרונה חשתי דחיפות רבה להביא בפני הקורא את סיפורה של ישראל גם אם בצורה מקוצרת. אני נתקל, יותר ויותר, באנשים שאינם יודעים כמעט דבר על עברנו, או שידיעתם מקוטעת. ומי שאינו מכיר את עברו - אינו יכול לחתור אל עתידו; עץ ששורשיו יבשו או נכרתו לא יוכל להצמיח ענפים חדשים.
בספר זה אני רוצה להציג בפני הקורא את עיקרי סיפורה של ישראל. ייתכן שקוראים אלה או אחרים יתרעמו על שפרשה זו או אחרת לא תוארה לפרטיה, ששמות רבים לא הוזכרו, שהסיפור נגע אך בחטף, או אף התעלם מאירועים או תופעות חיוניות בעיניהם. להם אומר שזו אינה היסטוריה מפורטת וכוללת. זהו קיצור, קיצור מרבי של תולדותינו בארץ עד היום. תפקידו לגולל סיפור מתומצת ככל האפשר של קורותינו, תוך תיאור ההישגים המדהימים אך גם, ללא משוא פנים, את הכישלונות המבישים. זהו סיפור המנסה לקרב מראה אל פנינו, בה נראה עצמנו כמי שאנו באמת. נתפאר בהישגים ונלמד - אולי - מהשגיאות.
והאחריות על מה שנכתב ומה שלא, על מה שנמחק, ועל מה שהודגש, היא כמובן כולה שלי, ושלי בלבד.
מיכאל בר־זהר
