נואקשוט, מאוריטניה, צפון־מערב אפריקה
הוא ישב בעברו השני של השולחן, רגוע ושלֵו. איך הוא יכול להיות כה שלֵו ברגע כזה? כל כך הרבה עברנו יחד, וכל כך הרבה עבר על כל אחד מאיתנו לחוד מאז שנפגשנו לראשונה במחנה הקיץ בארצות הברית. מול עיני חלפו זיכרונות נופי עברנו המשותף - החוויות, ההרפתקאות, האהבות, הקנאה והחברות שניצחה בכל פעם מחדש. כמעט בכל פעם. אני חב לו כל כך הרבה וכמה שהוא חייב לי!
״קפה טוב צריך להיות שחור כמו הלילה ומר כמו החיים,״ אמר בקול רם, בעיקר לעצמו. התבוננתי בילד המגרבי הפוזל שהגיש לי את הכוס. הוא היה עטוף בסמרטוטים קרועים ופניו היו מטונפות. איך ילדים מצליחים להיראות חמודים בכל מצב? לכוס זכוכית קטנה ושקופה, משובצת בטביעות אצבעותיו המלוכלכות, מזג לי קפה חזק מפינג'אן שהיה פעם זהוב. אפילו לא ניסיתי לנקות את הכוס. במקומות שבהם עוד לא שמעו על חיידקים, אין סיבה טובה לשמור על היגיינה.
נואקשוט נמצאת בתפר שבין הסהרה לאוקיינוס האטלנטי - הבריזה מהאוקיינוס נושאת עמה גם את חול המדבר ומאלצת את העובדים בחוץ לכרוך סביב פניהם ליפאף עשוי בד, החושף רק בקושי את העיניים. ״בית הקפה״ שבו ישבנו לא היה יותר משני שולחנות פלסטיק עלובים מלווים בכיסאות מתנדנדים, בחצרו של בית קטן. לא היה מדובר בבית עסק של ממש, אך מכיוון שהאם נמצאת ממילא כל היום בבית עם הילדים, החליטה המשפחה להציב שלט ״קפה״ קטן מעל הדלת ושני שולחנות בחצר הפונה אל הכביש. אם יגיעו לקוחות, מה טוב, ואם לא יגיעו - דבר לא קרה, ממילא יש תמיד קפה חם בג'זווה.
בחצר, שעון על קיר הבית, ניצב רדיו־טרנזיסטור קטן שהשמיע מוזיקה ערבית מודרנית ולעתים שנסונים צרפתיים. שקט שרר סביבנו. מדי פעם עברה מכונית ישנה והפריעה את שנתם של המנמנמים בשולי הרחוב.
שנינו ידענו שהרגע הזה יגיע, זה היה מכְּתוּב בכוכבים. סיימתי את הקפה שלי בשקט, והוא את שלו. ישבנו בדממה, כל אחד שוקל את צעדיו, צעדים אחרונים במשחק השחמט חוצה היבשות שלנו. נשמתי נשימות סדורות - שואף מהאף, פולט מהפה, להסדיר את הדופק. בחשתי בשאריות אבקת הקפה, כמו מנסה להעלים את החשש שאחז בי. מתחת לשולחן, ביד מעט רועדת, כיוונתי אליו את האקדח, בהטיה כלפי מעלה, לכיוון הלב. חיכיתי. התבוננתי בו.
ברגע ההוא, בבית הקפה שבין הים למדבר, אהבתי אותו יותר מתמיד. אהבתי וגם שנאתי, שנאה שאין לה גבול וסוף. הרגשות הלמו בי בעוצמה, זרמו בכל נים. הבחנתי בדמעה בזווית עינו, או שמא היה זה רק דמיוני המתעתע בחום הסהרה? הראייה שלי החלה להתעמעם. הרגשתי שאם לא אזדרז, עלולות בקרוב הדמעות להיקוות בחלל העין ולזרום עד שיֵצאו אל אוויר העולם, שם ייחשפו אל אור השמש ויסגירו את חולשתי ברבים. הרגע לפעול הגיע.
•••
״אנא אסיף, צר לי,״ אמרתי בלחש, בקול רוטט, וסחטתי את ההדק עד תומו. למרות משתיק הקול, החרידה הירייה את הדממה ששררה ברחוב הנטוש. הוא הביט בי במבט שלא היתה בו פליאה - רק עצב, עצב עמוק ואינסופי. כתם אדום התפשט ממרכז חזהו והחל לעטר את חולצתו הלבנה. התרוממתי מהכיסא ויריתי שוב ושוב אל מרכז הגוף, ללב. ידעתי שכדי לוודא שימות, הביצוע חייב להיות בירייה אל הראש, אך לא הייתי מסוגל לפגוע בפניו. הוא נפל מכיסאו. החזרתי את האקדח למקומו באחורי חגורתי והנחתי שטר של חמשת אלפים אוּגְיוֹת על השולחן. סידרתי את משקפי השמש ויצאתי מבית הקפה.
ידעתי שתעבור דקה ארוכה עד שמישהו מהעדים יתעשת ויזעיק משטרה. במדבר הזמן זורם אחרת; בשעון החול שלו הכול עובר לאט יותר, לכן ההלם חזק יותר.
בעיניים צורבות מחול ומדמעות ובלב שבור פניתי בהליכה מהירה ובטוחה ונעלמתי בסמטאות נואקשוט, בין בתי החמר והפחונים, מאחורַי רק עננת אבק וחול. וגופה אחת. רעדתי מעצב - אך לא מפחד, לא חששתי כלל. ידעתי שבקרוב אהיה במקום בטוח. אפריקה, גיהינום לאיש המערב החפץ חיים, היא גן עדן עבור הנמלט - מקום מסתור אידיאלי למרגל, לטרוריסט, ללוחם חופש. בעולם הזה, הכול הוא בעיני המתבונן.
