המסרגה
כשבתי סולפיה אמרה לי שהיא בהיריון אבל לא יודעת ממי, ריסנתי את עצמי במאמץ. זקפתי מאוד את גבי, ואת ידיי שילבתי בחיקי בצורה מכובדת.
סולפיה ישבה על שרפרף במטבח. כתפיה היו משוכות מעלה בצורה מכוערת ועיניה היו אדומות, כי במקום פשוט להניח לדמעות לזלוג, היא שפשפה את הפנים בגב כף היד. וזאת אף שכבר מגיל צעיר לימדתי אותה איך לבכות מבלי להתכער ואיך לחייך מבלי להבטיח יותר מדי.
אבל סולפיה לא היתה מוכשרת. עליי להודות שהיא היתה אפילו די טיפשה. אבל אחרי הכול היא היתה הבת שלי, ולא רק זאת, היא היתה בתי היחידה. כשהסתכלתי עליה יושבת כך על השרפרף בגב כפוף ובאף דולף, כמו תוכי קטן על מוט, התעוררו בי רגשות מעורבים. יותר מכל דבר אחר רציתי לצרוח עליה: "תיישרי את הגב! תפסיקי למשוך באף! תפסיקי לבהות כמו עֶגְלה! תנסי לא לפזול לכל הרוחות!"
אבל גם כאב לי הלב עליה. היא בכל זאת היתה הבת שלי. בת אחרת לא נולדה לי וגם בן לא, שכן גופי היה חלול מבפנים זה שנים רבות וחסר פוריות כמו חול במדבר. והבת הזאת שנולדה לי היתה יצור כעור ולא ממש התאימה לי. היא היתה נמוכה והגיעה לי לכתפיים. לא היתה לה פיגורה והיו לה עיניים קטנות ופה עקום. טיפשה, כאמור, היתה גם כן. כבר מלאו לה שבע־עשרה שנים, ולא היתה עוד תקווה שתיעשה חכמה יותר.
כעת רק קיוויתי שיימצא גבר כלשהו שיימשך כל כך לטיפשותה, עד שלא יבחין ברגליה העקומות, בכל אופן לא לפני שיעמוד לצדה מול פקיד העירייה.
עד כה טרם התממשה תקוותי זו. אמנם לסולפיה היו שתי חברות בבניין המגורים שלנו, אך הפעם האחרונה שדיברה עם בחור היתה לפני כעשור, זמן לא רב אחרי שהתחילה ללכת לבית הספר. אבל אז באחד הימים טיגנתי דג בשמן (השנה היתה 1978, נבגים של אנתרקס דלפו לאחרונה ממעבדה גדולה בעיר שלנו), וסולפיה כיסתה את האף בכף היד והקיאה בשירותים ארבע פעמים.
בזה הבחינה אפילו המכשפה קלבדיה שהיה לה חדר בדירה השיתופית שלנו. קלבדיה טענה שעבדה בבית יולדות בתור מיילדת, אך אני לא האמנתי לה. לכל היותר היא היתה מנקה שם. היינו שני מחנות בדירה הזאת: שני חדרים למשפחה שלנו ואחד לקלבדיה, חדר אמבטיה ומטבח משותפים, דירה יפה בסגנון ישן ובמקום מרכזי.
וכשסולפיה ישבה ככה במטבח על השרפרף נתונה לחקירותיי ואמרה שההיריון הפתאומי שלה יכול לכל היותר לנבוע מכך שחלמה בלילה על גבר, האמנתי לה מיד. גבר אמיתי לעולם לא היה מתקרב אליה אפילו, אלא אם כן היה קצר־רואי או פרוורט. הרחובות היו מלאים בנערות חמודות בחצאיות קצרות.
התבוננתי בסולפיה במבט נוקשה ומלא דאגה, אך היא רק הסתכלה על כפות רגליה הקטנות. ידעתי שדברים כאלה קורים. בתולה חלמה חלום, ותשעה חודשים אחר כך הביאה ילד לעולם. הכרתי אפילו מקרה אחד חמור יותר, של בת דודתי רפאלה: זו מצאה את בתה היחידה בפרח של עציץ אקזוטי מזן לא מוכר, שגדל מגלעין שהביאה מהדרום. עוד יכולתי לזכור בדיוק עד כמה אובדת עצות היא היתה אז.
הסתכלתי על הבת שלי וחככתי בדעתי מה אני יכולה לעשות עכשיו למען עתידה ולמען שמי הטוב. רעיונות כבר היו לי.
הלכתי לבית המרקחת וקניתי אבקת חרדל. קרצפתי את האמבטיה עד שהיא הבריקה ומילאתי אותה במים חמים מאוד. היה לנו מזל שבדיוק היו מים חמים בצנרת, שכן בשבועות שקדמו לכך נותקנו שוב ושוב מהמים החמים.
האבקה התמוססה במים, ואני ערבבתי אותם עם מוט שהתפרק מיעה לפינוי שלג. בחורף שעבר מצאתי אותו ברחוב ולקחתי אותו כי הוא עדיין נראה טוב וחזק, והנה תראו, כבר מצאתי לו שימוש.
אני ערבבתי וסולפיה עמדה לצדי, הביטה ורעדה.
"תתפשטי", אמרתי.
היא פשטה בזריזות את שמלתה, הפשילה את התחתונים הלבנים והסתכלה עליי. כל דבר היה צריך להסביר לה כמה פעמים.
"תיכנסי", אמרתי.
היא הרימה בזהירות את אחת מרגליה הכהות העקומות ונאחזה בי בחוזקה. היא טבלה את בוהן כף רגלה במים והתלוננה שהם הרבה יותר מדי חמים.
"בגיהינום עוד יותר חם", אמרתי לה בסבלנות.
היא הסתכלה עליי, ניסתה לטבול את כף רגלה במים ונרתעה בבהלה.
סבלנותי פקעה. המים חייבים להיות חמים, לא פושרים. הסברתי לה. היא הביטה בי בעיני החיה הפצועה שלה, ואז צנחה אל תוך האמבטיה ומים ניתזו לכל עבר.
"השתגעת?!" אמרתי לה והזרמתי עוד מים חמים מאוד לאמבטיה.
בזמן שניגבתי מהמרצפות את השלוליות בעזרת סדין, ייבבה סולפיה באמבט. זה הרבה יותר מדי חם, היא הולכת להתבשל במים האלה ולמות. "כזה דבר עוד לא קרה לאף אחת", אמרתי לה, אף על פי שידעתי שזה לא נכון. כשהיבבות פסקו, הבטתי עליה, סולפיה שכבה באמבטיה בעיניים עצומות ובפה פעור לרווחה. הרמתי אותה ושטפתי אותה במים קרים. בת בהיריון עדיפה על בת מתה, חשבתי, וסולפיה חזרה לעצמה מיד. העור שלה היה אדום, ובן־רגע החלה לייבב שוב.
גררתי את סולפיה לחדרנו, כשאנו חולפות על פני פרצופה הסקרן של קלבדיה, תקעתי אותה במיטה ונתתי לה לשתות תה חמוציות. היא נרדמה. היא ישנה עשרים ושתיים שעות, שבמהלכן התהפכה הנה והנה במיטה וגנחה. בדקתי את הסדין שמתחתיה, הוא היה לבן.
הלכתי לשוק, קניתי מהטטארים שק גדול של עלי דפנה והכנתי מהם סירופ. נתתי אותו לסולפיה לשתות. אחרי אמבטיית החרדל החל עורה של סולפיה להתקלף בכל הגוף, אבל חוץ מזה לא קרה כלום. היא שתתה את הסירופ בצייתנות, כמו ילדה טובה. אבל אז היא לא הצליחה להגיע עד לשירותים, והקיאה בכיור מול מבטה הסקרן של קלבדיה כמה פעמים ברצף. מאחר ששום דבר לא החזיק מעמד בבטן שלה, שום דבר גם לא היה יכול להשפיע.
לאט־לאט נעשיתי עצבנית. לא רציתי לשלוח את בתי לרופא כי לא רציתי פטפוטים מטופשים בבית הספר המקצועי, שבו למדה זה שנה במסלול להכשרת אחיות. לא רציתי בעיות נוספות לסולפיה, בין כה וכה לא היתה אהודה שם במיוחד. וידעתי שבבתי חולים מתייחסים לנערות טיפשות במצבה כמו אל חתיכת בשר. רציתי לחסוך את זה ממנה.
לעולם לא הייתי מעלה על דעתי שמכל האנשים אלוהים ישלח לי עזרה דווקא בדמותה של קלבדיה, הבהמה המטומטמת הזאת. אבל קלבדיה, שעקבה אחר ניסיונותיי שהלכו ונעשו נואשים יותר ויותר, הפגינה תושייה. במטבח המשותף הניחה את ידה על המרפק שלי ולחשה שכבר עזרה לכמה נשים, והיא יודעת בדיוק איך עושים את זה.
הקשבתי לה והנהנתי. לא היתה לי בררה. ביום למחרת הלכנו לחדר של קלבדיה ודחפנו שולחן גדול למרכז החדר. קלבדיה לקחה שעוונית עם דוגמה של פרחי זִכְרִינִי ודרדר כחול, ואני הבאתי את סולפיה שעיניה השחורות התרוצצו בפאניקה לכל עבר.
הסברתי לסולפיה פעם נוספת שבעיות חייבים לפתור. הן לא נפתרות מעצמן. הן רק נוצרות מעצמן. היא רעדה בין זרועותיי ועלתה על השולחן.
קלבדיה אמרה שככה היא לא יכולה לעבוד. אם סולפיה תמשיך לרעוד ככה, היא לא תמצא את המקום הנכון. ושאני חייבת להחזיק את סולפיה חזק, שכן אם היא תעשה תנועה חדה במהלך הפעולה, קלבדיה עוד עלולה לחורר לה את המעי. הטלתי את עצמי על בטנה של בתי.
"שימי לה יד על הפה", אמרה קלבדיה, ובעודי מספיקה להחניק בזמן צרחה מחרידה שכמעט פרצה מפיה של סולפיה, שלפה קלבדיה מסרגה מדממת מבין רגליה.
אולי היא בכל זאת יותר ממנקה, חשבתי לעצמי, מתפעלת מתנועת היד הבוטחת של קלבדיה. אחר כך הסרתי את ידי מפיה של סולפיה ששיניה היו חשוקות. ראשה נשמט הצדה. הילדה החלושה שוב התעלפה.
סחבתי את סולפיה על הגב לחדר שלנו. הנחתי מצע אטום למים מתחת לישבן החיוור שלה וכיסיתי אותה בשמיכה חמה.
היא שבה לעצמה. עיניה, כהות ועגולות כמו צימוקים, שוטטו ברחבי החדר. היא פלטה יבבה חרישית.
פניה הלכו והחווירו. בעלי קלגנוב שב הביתה מהעבודה. "מה יש לסוניה?" שאל. הוא לא קרא לבתנו בשמה הטטארי. הוא קרא לה כמו שהרוסים קראו לה, משום שזה היה מעבר לכוחותיהם לזכור שם טטארי, ועל אחת כמה וכמה לבטא אותו.
בעלי היה אדם נחרץ ביותר. הוא לא האמין באלוהים, והאמין רק שכל בני האדם שווים ושכל מי שטוען אחרת עדיין חי בימי הביניים. בעלי לא אהב להתבדל מאחרים.
אמרתי לו שסולפיה הקטנה והטיפשה שלנו חטפה שפעת. הוא ניגש אל מיטתה והניח לה את היד על המצח. "אבל היא קרה", אמר. "קרה ומיוזעת".
אי אפשר לרַצות את כולם. סולפיה נאנחה והתהפכה לצד השני.
