1
"רות, עבור."
"פיגוע ברחוב דיזנגוף פינת קינג ג'ורג'."
״קיבלתי. אני בדרך.״
דממה מעיקה השתררה במכשיר הקשר.
ג'מיל עמד בסמוך לבית-המרקחת ברחוב דיזנגוף והביט במתרחש במבט קר, כמו לא היה זה מעשה ידיו. הוא חיבק את עיסאם, בן-דודו, ונישק אותו שוב ושוב על לחייו.
"הגיעה שעתך, בן-דודי, צא לקראת הגורל אשר הועיד לך אללה," הדביק נשיקה אחרונה על פיו והטה מבטו הצדה.
עיסאם חיבק אותו ומיאן להתנתק. הוא רעד בכל גופו, התקשה לעמוד על רגליו וביקש תמיכה בכתפו של ג'מיל.
זו לא באה. "תהיה גבר," אמר לו ג'מיל והדף אותו מעליו.
"ג'מיל, אני פוחד, אחד כבר הלך," התחנן וקולו נשבר.
"תתבייש לך. אתה לא גבר, תפסיק להתחנן," הרים את קולו וניער בבוז את היד שנחה על כתפו.
"תראה מה קורה שם, תסתכל," בכה עיסאם ופתח את כף ידו בייאוש.
"אללה מעכ, צא," אלוהים אתך, אמר לו, וניתק אותו מעליו בתקיפות.
עיסאם השתהה עוד רגע קט, התקשה להיפרד. אחר-כך הרים את התיק שהיה מונח על הרצפה, חיבר את מתג ההפעלה, ובקריאות "אללה אכבר" רץ לעבר ההמון ונעלם בענן של אש ואבק לנגד עיניו של ג'מיל.
הפיצוץ השני היה עז מקודמו וזרע הרס וחורבן. שריר לא זע בפניו של ג'מיל. זעקות הפצועים ליוו אותו בדרכו למכונית הסוברו הלבנה שחנתה ברחוב שפירא ועליה לוחיות זיהוי ישראליות. ג'מיל שמע את הצעקות, אבל אל לבו לא באו, אטם אותו אל המתרחש סביבו.
הוא הדליק את הרדיו וכיוון אותו לקול ישראל בערבית, אחר-כך הוציא בניחותא סיגריה מכיס חולצתו, פתח את החלון והדליק אותה. רכב משטרה שעט מולו באורות מהבהבים.
"הסוסים ברחו מהאורווה," גיחך בקול.
לפתע קטע קולה של השדרנית את רצף השידורים, ג'מיל נדרך ושלח ידו להגביר את עצמת הרדיו:
"נעבור לידיעה מיוחדת שהגיעה זה עתה. שני פיצוצים נשמעו ברחוב דיזנגוף בתל-אביב. כתבינו מדווחים על נפגעים רבים. ככל הנראה מדובר בפעולת התאבדות של שני מחבלים שפעלו בדירוג. המשטרה מנהלת מצוד אחר מחבל שלישי שהסיע אותם אל מקום הפיגוע. נחזור אליכם כשיהיו בידינו פרטים נוספים."
ג'מיל חייך לעצמו בשביעות-רצון למשמע הדברים ופנה בכביש חוצה יהודה לעבר חברון, שם יפנה לכיוון בית פג'אר אל מקום המסתור שהכין לו איש הקשר שלו מבעוד מועד.
בעלייה לעבר חברון הבחין במחסום שנפרש זה עתה. הוא הניח כיפה לראשו, ודרך את האקדח.
החיילים אותתו לו לעצור.
הוא האט וחייך אל החייל. החייל הביט בלוחיות הזיהוי הצהובות, הציץ לתוך הרכב, מבטו נתקל בכיסא הבטיחות של התינוק המותקן בספסל האחורי ואותת לו להמשיך בדרכו.
בפאתי תרקומיא חלף על פני בית דודו, אביו של עיסאם, שבנו נהרג זה עתה. מן הנמנום שבו היה שרוי הבית, הסיק כי הבשורה המרה טרם הגיעה אליו, וספק אם תגיע בשעות הקרובות.
טרם הפיגוע עמל רבות כדי להסתיר את זהותם של המחבלים המתאבדים מפני שירותי הביטחון של ישראל.
מאתיים דינר הציע למתווך כדי שישיג לו תעודות זהות כחולות. הגם שידע כי לא נועדו למטרות כשרות, עצם המתווך את עיניו ושילם על כך בחייו. אחרי שקיבל את מבוקשו, ירה ג'מיל בראשו והסתיר את גופתו ואתה כל עדות לזהותם של המתאבדים.
בסמוך לכפר בית פג'אר פנה ג'מיל בדרך העפר המשובשת. צמיגי המכונית חישבו להתפוצץ בעוברם על האבנים החדות בסמוך לטרסות הגבוהות שחצצו בין חלקות הגפנים עד שהגיע לקרבת השומרה.
הוא הביט לעבר בקתת האבן הקטנה, שכמוה פזורות רבות בכרמים של הרי חברון, ומשלא הבחין בכל תנועה במקום, צפר והמתין.
על גג הבקתה הופיע לפתע גבר ונופף ברובה הקלצ'ניקוב שבידו. רק אז גמא ג'מיל את המטרים האחרונים.
הגבר ניגש אל ג'מיל, חיבק אותו ממושכות, "מברוכ עליכ, יא עריס," בירך אותו כשם שמברכים חתן בחופתו והשניים נבלעו בתוך הבקתה.
"דבר לא בא אל פי מהבוקר," אמר ג'מיל.
"הבאתי לך אוכל מהשוק של חברון," אמר הגבר ושלף פיתה עטופה בנייר עיתון ובה קבאב כבש.
"תפדל!" התכבד, אמר לו, והשניים התיישבו על הקרקע הלחה ואכלו במהירות. ג'מיל הפסיק מדי פעם ללעוס וסיפר בהתלהבות על "הפעולה" שביצע, ובמיוחד התפעל מהמספר הגבוה של הנפגעים. הוא גם התלונן על התנהגותו של עיסאם. "קיבל רגליים קרות," אמר בבוז.
"של מי המקום הזה?" תהה ג'מיל והביט סביבו.
"סייען שלנו, מחמולת אל ג'עברי."
"ואיפה הוא?"
"בחברון, הוא עובר לכאן עם המשפחה רק בעונת הבציר."
"וכאן הם גרים?" השתומם והקיף בידיו את החדר הצר.
"כן. מה הם צריכים יותר מזה? מים יש בשפע," הצביע לעבר כדי חמר עטופים בשקי יוטה רטובים, "קצת לבנה, לחם שהנשים אופות ומחצלת לישון עליה."
"וכאן אני נשאר הלילה?" שאל ג'מיל באכזבה.
"למה ציפית?"
"מקום להתקלח, מיטה. לא מגיע לי?" כעס.
"אתה מבוקש עכשיו," הזכיר לו, "כל הצבא יחפש אותך."
"כן, הצדק אתך," אמר ג'מיל בהכנעה והמשיך ללעוס.
"אלך עוד מעט לדרכי לפני שיחשיך," אמר הגבר.
"חכה עוד קצת, נתפלל יחד ואחר כך תלך," אמר ג'מיל, "קשה לי להיות לבד עכשיו, שדים שחורים סובבים אותי."
"שאללה ירחיק מעליך כל רע," איחל לו הסייען והביט בשעונו.
"יאללה, אזוז."
"חכה, עוד קצת," ניסה ג'מיל לעכבו.
הערב החל לרדת, השמש ליטפה את שיפולי ההרים, ואור אחרון של דמדומים עטף את השניים.
"אני חייב, אחרת ירגישו בהיעדרי."
"אתה צודק, יאללה, בוא נתפלל," הציע ג'מיל ופרש מחצלת קטנה על האדמה, "אין אל מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו," קרא פעמים מספר, התיישר והניח את ידיו לצדי ראשו, בסמוך לאוזניו.
שתי דקות בלבד נמשכה התפילה, ובאור אחרון נכנס הגבר למכונית ועזב את המקום.
ג'מיל נותר לבדו.
הוא עלה על הגג, הניח את הרובה לצדו, הדליק סיגריה וסלסל טבעות עשן. בכפות ידיו הסתיר את הבהוב הסיגריה.
"פתי שכמוך, יא עיסאם, במותך פתחת לי את שערי גן-העדן," נחר בבוז ומעך את בדל הסיגריה שבידו.
הוא היה מרוצה וגם זמזם לעצמו שיר שאהב. אחר-כך פרש שמיכה על הגג, שכב על גבו והרהר בקורות אותו היום.
צינת הלילה חדרה לעצמותיו. הוא התהפך על צדו ומשך את שמיכת הצמר על ראשו, ניסה להירדם ולא הצליח. המראות הקשים של הבוקר המשיכו ורדפו אותו, גם עיניו הדומעות של עיסאם שעה שביקש על נפשו.
אחר כך התפנה לבוא חשבון עם אנשי השב"כ ובמיוחד עם האחראי על האזור שלו. "לך רצף את הים, יא אבו ע'זלאן," מלמל בלעג, נעצנו את הסכין בלב לבה של תל אביב ולא ידעת על כך דבר, התפאר.
.jpg)
