פרולוג
במרחק חמישים קילומטר מברלין בארמון קטן שקנה ושיפץ, מבלה וַלְטֶר רַתֶנַאוּ את סופי השבוע. שכנו, הקנצלר הפרוסי, תֶאובַלְד פוֹן בַּתמן-הוֹלְווֶג, מבקר אצלו שם לעתים. הם יושבים על כורסאות מרווחות, מנורה חבויה תחת אהיל רחב צובעת בצהוב את הסלון שמרוהט באיפוק אלגנטי. השניים משוחחים בערנות בעת שמשרתת צעירה מוזגת תה לספלים דקים. בחורף, כשהשלג מכסה את אדני החלונות, הם נפגשים לעתים רחוקות. באותו החדר, על אותן כורסאות. המשרתת מגישה שיכר כהה והאח המבוערת מגיבה לצלילי קרנות היער אשר מבשרות את הפתיחה לסימפוניה הרביעית של ברוקנר. הם מאזינים.
בקיץ הם יוצאים אל הגן ופוסעים בשביליו עד שולי היער.
קרן שמש מנתרת בין העלים, מטילה על חליפותיהם הגזורות היטב כתמי אור. מקלות ההליכה המהודרים שלהם ננעצים באדמה הלחה.
על מה הם משוחחים? והאם דבריו של רַתֶנאוּ מוטמעים היטב בתודעתו של האציל הפרוסי, שחרף הידידות אינו יכול להתעלם מכך שרעו הנו יהודי אשר מסרב בעקביות להמיר את דתו? האם פון בֶּתְמַן-הוֹלְווֶג יורד לסוף דבריו כאשר הוא מזכיר את הפער הנשמר בין גרמנים יהודים לגרמנים נוצרים, כמו אצל נאהבים, השומרים על ייחודו של כל צד בתוך גבולות המחויבות ההדדית? וכשהוא מדבר על ניכור ואהבה בחיבור המורכב בין גרמנים נוצרים לגרמנים יהודים, האם מקשה הקנצלר הפרוסי ושואל אם אכן מתקיימים יחסי קרבה כאלה, האם אין אלה היהודים אשר מקפידים על הריחוק? וּוַלטר הצעיר, האם הוא מהרהר לרגע ומסביר שהריחוק שהגרמנים הנוצרים מגלים כלפי הגרמנים היהודים שקול כנגד הקרבה שאלה האחרונים מתעקשים להביע. ולאחר הדברים הנרגשים הללו, האם משתררת ביניהם שתיקה? האם הם משנים את תנוחת הישיבה על הכורסאות הנוחות או עומדים מלכת. אפשר שמי מהם שולף סיגריה מתוך קופסת כסף שטוחה ושם אותה בפיו? האם האציל הפרוסי תוהה בינו לבינו כיצד משכיל וַלטר רַתֶנַאוּ לשמור על מעמדו בעילית הכלכלית והאינטלקטואלית של הרייך הקיסרי.
ובקיץ, כשהם עומדים על צוק נישא ומתחתיהם נפרש עמק עוצר נשימה, האם אומר מי מהם שהנוף המרשים למרגלותיהם אינו אלא אספקלריה של הלך הרוח שלהם?
ממרחק הזמן והמקום קולם לא נשמע.
בימי המלחמה הגדולה, נמנע האציל הפרוסי מביקורים אצל שכנו היהודי. האם מפני שהוא יודע עד כמה התנגד לה? האם הידיעה החד משמעית, שידידו היהודי הנו אחרי הכול, פטריוט מובהק שאינו יכול לעמוד מנגד, אינה נוחה לאציל הפרוסי? וכאשר מציע רַתֶנַאוּ את שירותיו למשרד המלחמה, האם בֶּתְמַן-הוֹלְווֹג תוהה מה היא באמת עמדתו של ידידו?
בשנת אלף תשע מאות וחמש-עשרה, עם מות אביו, יורש וַלטר את החברה הגדולה שהאב הקים, ומתמסר לניהולה. אך הוא אינו חדל להשמיע דברי ביקורת על דרך הניהול של המלחמה. למשמע דבריו של היהודי גבה הלב מזעיפים רבים גבות, וכאשר כבר ברור שהתבוסה בשער והוא מפרסם באחד מן העיתונים היומיים מאמר פטריוטי שקורא לגיוס המוני ולעמידה איתנה, הוא מעורר ספקות באשר לנאמנותו. משמסתיימת המלחמה בכניעה צורבת, קולו נשמע שוב. עתה הוא קורא לקבל את חוזה התבוסה ולתת בידי בעלות הברית את האחריות לבניית גרמניה חדשה. תומכי המשטר הישן זוכרים את הביקורת שלו ומאשימים אותו בבגידה, הקומוניסטים, לעומתם, זוכרים את תמיכתו במשטר הישן ושולחים בו חצי לעג על פרץ הפטריוטיות המאוחרת שלו וכמו באלף תשע מאות וחמש–עשרה, שוב מוותר וַלטר הצעיר על מעורבות פוליטית ומתרכז בניהול הקונצרן הענק AEG שהקים אביו.
בנובמבר אלף תשע מאות ושמונה–עשרה מסתלק הקייזר וילהלם השני מכס הקיסרות והרייך השני בא אל קצו. קמה רפובליקת וַימאר. הוועידה לניסוח החוקה מתכנסת ויש מי שמציע את וַלטר רַתֶנַאוּ לתפקיד נשיא הרפובליקה. הנוכחים פורצים פה אחד בצחוק. האם לבו נשבר?
וכשהוא שב לפעילות ציבורית וממונה ליועץ כלכלי לקנצלר וִירְתְ ואחר כך, כאשר שר החוץ אינו עומד עוד בנטל וּוִירְתְ עצמו מבקש מרַתֶנַאוּ לקבל על עצמו את משרת שר החוץ בממשלתו, שואלת אותו אמו הזקנה, שאותה הוא מעריץ, מדוע נעתר לבקשה והוא משיב: 'הם לא יכלו למצוא אדם אחר'.
